דומה כי נשק
החרם על ישראל הולך ומקבל תפנית חדשה ברחבי העולם המערבי, אולי בדומה להתפתחות אבולוציונית כללית: אם בשנות ה-80 דובר על חרם נגד פירות וירקות מתוצרת ישראל, ובשנות ה-90 על חרם נגד מוצרים המיוצרים בהתנחלויות מעבר לקו הירוק – הרי שלכל המאוחר משנת 2000 קיבל חרם זה תפנית חדשה; במסגרת זו בוחרים נציגים שונים מהאקדמיה הבינלאומית לנסות ולפגוע בישראל בצורה כואבת עוד יותר: חרם כללי על פרופסורים ומרצים מישראל הוא ה-bon ton הנוכחי בתחומים שונים: תקציבי מחקר, הזמנות לכנסים בינלאומיים, משרות, פירסומים ועוד. החרם בתחום זה עדיין מגשש את דרכו, אך ברור כי פגיעתו עלולה להיות רעה לא פחות מנסיונות החרמות שהוזכרו לעיל, ואולי אף יותר.
העילה הרשמית לחרם היא מדיניות ישראל בשטחים, כשגולת הכותרת היא הרצון לפגוע במעמדה המדעי-אקדמאי בעולם, על ידי החרמת כוחות המחקר השונים בקרבה. על רקע זה עומד להיפתח היום בלונדון
כינוס ראשון בתחום, אשר יקדיש עצמו לקריאה לחרם אקדמאי על ישראל, עם או בלי מרכאות.
''התנגדות לאפרטהייד הישראלי: אסטרטגיות ועקרונות'' הוא שמו של כנס זה, אשר מעלה מספר הרהורים אפורים בקשר לסיכויי ההצלחה של חרם מסוג זה, מוטיבציות שונות המשחקות תפקיד נוסף במשחק, וכמובן את השאלה החשובה מכולם: לאן מובילים חרמות מסוג זה? האם הדבר יוכל כהוא זה להשפיע על מדיניות ישראל בשטחים?
נראה כי את המארגנים לא מעניינות במיוחד שאלות אלו; הניסיון המצטבר בהפעלת סנקציות בינלאומיות נרחבות נגד דרום-אפריקה, הוכיח לשיטתם שניתן לשבור כל התנגדות עיקשת לאפלייה מוכתבת, ולהגיע לפירות המדיניים הרצויים.
דרום אפריקה של פיק בותה ומרעיו, מבחינה זו, היא הנימוק האולטימטיבי לכל קריאת חרם אפשרית, אולם בכיוון אחד בלבד: בכיוון המדינה המערבית המקיימת הפלייה ברורה בשטחה. חרם על מדינות שאינן דמוקרטיות, או מדינות בהן זכויות האדם מצויים תחת סימן שאלה גדול – אינן נכנסות על פי רוב לקטגורייה זו, אולי כי אפקט הפגיעה אינו יכול אלא להיות קטן יחסית: וכי למי כבר היה איכפת במדינת עולם שלישי, שמדעני ארצו מנודים ואינם מוזמנים לכנסים?
לישראל, לעומת זאת, יש כנראה מה להפסיד בתחום, מבלי שתוכל להתגונן באופן יעיל; את השימושים העיקריים בהשוואות מתחום השואה כבר עשו בשנות ה-90, עת קראו ארגוני צרכנים שונים בגרמניה להחרים פירות וירקות ישראלים – ונתקלו בתגובה כי הם משתמשים למעשה בכל אותם מסרים נאציים אשר קראו בזמנו ''Kauft nicht bei Juden'' (אל תקנו אצל יהודים). ההשוואה לתקופת השואה בהחלט עזרה בזמנו, למרות הפלאקטיביות שהיתה נעוצה במסר שהעבירה: הרי אין כל קשר הגיוני בין קריאה להחרמת תוצרת ישראלית מסיבות פוליטיות של כיבוש מתמשך, לבין קריאה נאצית להחרמת חנויות של יהודים – אלא אם כן מאמינים בחוט אנטישמי ישיר שעובר משנות ה-30 של המאה שעברה, עד ממש לעצם כתיבת שורות אלו.
הייתכן כי אנטישמיות היא החולייה המקשרת בין כל אירועי ההחרמה שתוארו לעיל?
קשה לומר, אולם ברור שבחירה בקו הגנה/התקפה זה מחטיא במקצת את המטרה, בלשון המעטה, וכלל לא ברור מהי האפקטיביות הטמונה בו לטווח ארוך; מה שהצליח בגרמניה של שנות ה-90 מבחינת סתימת הפה לאלו שקראו להחרים תוצרת ישראלית, עלול שלא לעבוד באירופה של שנות ה-2000, שלא לדבר על רחבי העולם המערבי. זוהי גם החולשה בנסיון הגדרת המחאות נגד פעילות ישראל בשטחים כפעולות אנטישמיות: בשלב מסויים יאבדו המילים את כוח הרתעתן, והמונח 'יעבור' את הסף כעוד מונח סתם כך, שכל בר בי רב עושה בו שימוש לצרכיו.
הערבוב הכללי (המכוון לעיתים) בין ביקורת לגיטימית לביקורת עויינת וחד צדדית, בין תופעות שמפורשות כאנטישמיות לתופעות שמוסברות כאנטי-ישראליות, בין שלילת הכיבוש לשלילת קיומה של ישראל, בין הנטייה להתייחס לסכסוך בכללותו לבין ראייה חד צדדית של המתרחש בו – הפכו את העניין למורכב ומסובך, ולדבר שגם בישראל עצמה הפסיק להיות ברור היכן עומדים אנשים שונים, כגון אלו המצדדים בקיום חרם שכזה בבחינת ''להציל את ישראל מעצמה''.
מבחינה זו חרם מדעי-אקדמאי זה הוא דבר שניתן להיאבק בו באופן עקיף בלבד, בבחינת שכנוע המשוכנעים – שהוא בעצם הסיפור הכללי הנכון לגבי ההתייחסות הכללית לישראל באירופה: מי שהיה בזמנו ידיד ישראל, ישאר גם כזה בעתיד, ומי שגילה בעבר נטיות שליליות כלפיה, ימשיך ויחזיק בהן גם בשלב זה, שפירושו גם בכל הקשור לתחום האקדמאי.
הנימוקים להחרמה או לתמיכה נלעסו כבר לעייפה; הכיבוש בשטחים ממשיך, ובוודאי ימשיך להתקיים בתקופות הקרובות והרחוקות, היות והסדר אפשרי עם הפלסטינאים נראה כחלום מתרחק על רקע שאלת זכות השיבה. ניתן גם לשער כי הסכסוך יילך ויקבל את התיאולוגיה הפוליטית שהתקיימה בבסיסו של הסכסוך בדרום אפריקה, עם מעט קורטוב של דמיון למלחמה הקרה בין הגושים בזמנו: אלו שיבקשו להתרכז בצדקתה של ישראל ובצביעותו של העולם המערבי לשיטתם, שפירושו ביקורת כלפי גינוני נימוס השולחן שמופנים רק כלפי צד אחד במשוואה – מול אלו שיתרכזו במה שהם מפרשים כציניות וכצביעות ישראלית מתמשכת, שמלווה להבנתם את ישראל על ידי עצם המשך מצב הכיבוש, תוך גיוס מעמד של קרבן תמידי לכאורה.
החרמת מדענים ואקדמאים ישראלים בנקודה זו לא תוביל לכלום, וגם לא ממש תזיק לאיש מלבד אלו שיוחרמו על לא עוול בכפם. הדבר כואב במיוחד אולי בגלל שמאבק בתופעה עלול באופן פרדוכסאלי וציני אף להרחיבה, וכל ניסיון למצוא פשרת ביניים לא יעזור: אלו שבוחרים לגנות את ישראל, ימשיכו גם לבצע זאת בעתיד.
אין צורך לעסוק בנבואה לשמה כדי לקבוע כי הכיבוש עצמו לא יבוא לסיומו כתוצאה מהחרמה זו, ויש לשער כי המחקר האקדמאי הפנימי לא ייחלש. מקרה דרום אפריקה אינו עתיד לחזור על עצמו בישראל, היות והבעיה במקרה זה היא בעיה אחרת לגמרי – אשר איש לא יודע כיצד לפתרה.
הדבר היחידי שאפשר לקוות, הוא שחרם זה ישאר בגדר חרם-מוגבל, ולא ישא בהמשך אופי של הצטרפות המונית למעגל המחרימים, גם בתחומים אחרים. הסיכויים הכלליים לחרם חלקי נראים סבירים, לפחות על רקע האיסלמופוביה המתגברת במקומות שונים במערב.
הסיפור והמאבק האמיתיים נמצאים, מבחינה זו, עוד לפני כל המשתתפים במשחק – אשר מן הסתם עתיד להתארך עמוק אל תוך המאה ה-21.
אקדמיה במצור
