מאז שנאמר על אברהם אבינו: ''
לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'' היה החינוך בישראל מוטל על ההורים.
וכן נצטווינו בפרשת שמע: ''
וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם''.
בתקופת החשמונאים אנו מוצאים פעם ראשונה דאגה למעין ממלכתית בחינוך, כאשר שמעון הצדיק, ולאחריו יהושע בן גמלא, התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. דאגה זו נבעה מכך שמי שלא היה לו הורים לא למד.
לדעתי, תקנה זו נתקנה על רקע מרד החשמונאים, כאשר אלפים רבים של לוחמים נפלו בקרב והשאירו יתומים, דבר שהפך להיות בעיה לאומית.
בכל אופן, גם לאחר תקנה זו, ועד קום מדינת ישראל, החינוך היה פרטני ופרטי. אמנם, בכל קהילות ישראל היה תמיד חדר ציבורי, שבו למדו ילדי העניים, אבל בדרך כלל רמתו היתה נמוכה.
אגב, מדברי אדמ''ור הזקן השו''ע שלו, משתמע שהעדיף מצב שבו הקהילה תממן את לימודם של העניים והיתומים אצל המלמדים הפרטיים תמורת תשלום.
אמנם, הקהילה מחוייבת לממן תוכנית לימודים מצומצמת בלבד.
החינוך הממלכתי של היום מעורר אי נוחות רבה בכל שכבות הציבור.
לדעתי, הסיבה העיקרית לאי הנוחות אינה רמתו הנמוכה, אלא ממימד הכפיה שבו. הוא מעין תבנית אחידה, המאלצת את כולם ללמוד את אותו הדבר, ללא יכולת ''לתפור'' תוכנית לימודית אישית. לכל אחד לפי רצונו.
זה דומה למצב שבו כולם חייבים לקנות את אותו בגד - אין ספק שהטענות והמענות יעלו לשמיים. לא כל כך בגלל איכות הבגד, אלא בגלל הכפייה שבכך שעל כולם לרכוש את אותו בגד. אנשים יחפשו כל מיני פגמים ובני פגמים, פשוט כדי להשתחרר מהחובה לקנות את הבגד שכולם קונים.
זה מה שקורה בחינוך - השביתות וההשבתות, הטענות והמענות נובעות בסופו של דבר מכך שלהורים, למורים ולתלמידים אין יכולת לקבוע בעצמם מה ילמדו, כיצד ילמדו, מתי ילמדו והיכן ילמדו. המדינה מאלצת אותם להיכנס לתוך תבנית אחידה וזה הדבר שנגדו הם מתמרדים.
הפתרון – מילטון פרידמן
עם זאת, אין פרוש הדבר שהמדינה אינה צריכה להשקיע בחינוך כלל ולהשאיר אותו להורים בלבד.
סביר להניח שהורים רבים לא יכולים לממן בעצמם תוכנית לימודים מספיק רחבה ועדכנית וגם לא יכולים לשכור מורים מתאימים.
אבל בכל זאת ניתן ללכת בדרך בנתיב שבו המדינה משקיעה ובכל זאת האחריות, הסמכות וחופש הבחירה נשארים בידי הצרכנים – ההורים והתלמידים.
תוכנית מעין זו, שלדעתי גם תואמת את דרכה של תורה, הגה פרופ' מילטון פרדימן בספרו
קפיטליזים וחופש.
כדאי גם להעיר שהוא בדק ומצא שהשקעה בחינוך היא אחת ההשקעות המשתלמות ביותר לחברה. הן מיידית, בכך שההורים יכולים ללכת לעבוד או בכלל לטפל בעניניהם והילדים מטופלים כראוי, והן עקיפה, בכך שהתלמידים תורמים לחברה במקצוע שירכשו וביצירת אזרחים הנושאים את החברה על כתפיהם.
עיקרה של התוכנית היא שכל ילד יקבל יחידת תקציב.
יחידת תקציב זו תעבור למוסד החינוכי שבו הוא לומד. ההורים יוכלו לבחור לאן לשלוח את ילדם וגם להוציא את ילדם מבתי הספר בכל עת ויחידת התקציב תעבור איתו. גם בית הספר יכול לבחור תלמידים ולדחות את שאינו רוצה בהם ובכך כמובן להקטין את התקציבים הזורמים אליו.
תוכנית זו גם תגדיל את שכרם של המורים כיוון שהם הם שמביאים את הכסף את התלמידים ואת המעמד של בית הספר. מעמד המורים יהיה כמעמד אנשי המכירות בחברה פרטית, שהם הם הנושאים את החברה על גבם ומקבלים את מירב התגמולים.
עם זאת, גם מילטון פרידמן מודה שיהיה צורך בהתערבות ממלכתית בתחום החינוך המיוחד וכן במקרים חריגים ובלתי צפויים וגם בכך הוא תואם את דרכה של תורה כפי שהיה נהוג בקהילות ישראל מאז ומתמיד.
במדינת ישראל של היום
על מנת שלא להישאר בתחום התיאורטי בלבד ניתן כאן מעין מבנה סכמטי איך צריך להראות החינוך במדינת ישראל של היום.
תקציב החינוך הוא בערך עשרים וחמישה מיליארד ש''ח בערך, מספר התלמידים הוא כמיליון בערך. לאחר שנפריש חמישה מיליארד ש''ח לצרכים שונים של משרד החינוך הרי נשאר לכל תלמיד יחידת מימון שנתית של עשרים אלף ש''ח, שהיא בערך אלף ושבע מאות ש''ח לחודש. כל הורה יוכל לרשום את בנו לכל בי''ס שיחפוץ בו, או להקים בי''ס משלו, או לשכור מורה פרטי שילמד בבית. התקציב יעבור באופן חודשי לפי הדיווח של ההורים למוסד או למורה שאליו ההורים ידווחו.
משמעות הדברים שמורה שעומד לפני כיתה של עשרים תלמידים יקבל מידי חודש שלושים וארבעה אלף ש''ח. כמובן שלא הסכום כולו יגיע למורה אלא רק כמחצית ממנו השאר ישמש את בית הספר להוצאות שונות אבל עדיין, משכורת של שבעה עשר אלף ש''ח בחודש היא מכובדת בהחלט. בית הספר והמורים ייאלצו לעמוד במצב של תחרות חופשית ושוק פתוח וכך ייאלצו להשתפר בלי הרף, אחרת פשוט יסגרו מיד. מורים טובים יקבלו שכר סביר בגלל שהם הם שמביאים לבית הספר את התלמידים. יהיה צורך בהכרח לטפח ספרי לימוד ותוכניות לימודים כדי לעמוד בתחרות של שוק חופשי ולהתמודד על שביעות רצונם של ההורים.
בנוסף לכך תסלק דרך זו חלק גדול מהטענות והמענות בין חלקים שונים בחברה. בציבור הדתי משוכנעים שהם מקופחים, החילוניים משוכנעים שהם מקופחים החרדים משוכנעים שהם מקופחים. בשיטה המוצעת תהיה יחידת מימון אחידה ושווה לכל ילד והחיכוכים בין חלקי האוכלוסיה יקטנו הרבה.
אגב, לפני ימים אחדים היתה לי שיחה עם מישהו מכאן וציינתי שאנו מופלים לרעה בחינוך הוא השיב שזה לא נכון כי אני פשוט לא יודע מה אני כן מקבל ונתן כמה דוגמאות מעניינות. כלומר, במצב הנוכחי אף אחד לא יודע מה הוא מקבל באמת ומה לא. בשיטה המוצעת הכול יהיה שקוף ברור וחד משמעי.
תוכנית ליבה
רבים התומכים באופן עקרוני בתוכנית רוצים לצרף אליה תוכנית ליבה של מקצועות הכרחיים.
לדעתי זו טעות. בחברה כשלנו לעולם לא יוסכם מהי תוכנית הליבה וצריך להשאיר זאת להורים.
למשל, במסגרת תוכנית הליבה של משרד החינוך היום נדרש ללמוד שפה זרה. החרדים פתרו את הבעיה בכך שהארמית והיידיש הוגדרו כשפה זרה. הדבר מלמד על חוסר התוחלת בנסיון של מוסדות המדינה להתחכם להורים – ההורים הם שצריכים לדאוג לחינוך בניהם לא המדינה שדאגתה רק מזיקה.
תוצאות
תוצאות השיטה, לדעתי, יהיו שהחינוך הממלכתי, הממלכתי דתי, הפרטי, והעצמאי יתפרקו בעצם. בכל בי''ס ילמדו תמהיל של לימודי יהדות עם ישראל מדעים וטכנולוגיה לפי דרישות ההורים שבמקום.
ההערכה האישית שלי שילמדו הרבה יותר יהדות ולימודי עם ישראל מאשר היום וכן רמת הלימודים במקצועות המדעיים טכנולוגיים תעלה פלאים ומה שלא פחות חשוב שביעות הרצון של הצרכנים ממערכת החינוך תהיה פחות או יותר מלאה.
להשלמת הענין הנה קישור למאמרו של מיכאל פואה, מזכ''ל מנהיגות יהודית,
לוקחים אחריות בחנוך.
למען אשר יצוה את בניו
