תנועות גרילה שאימצו את המאבק המזוין נגד משטרים קולוניאליים מצויות בדרך כלל במצב של נחיתות, הן במצבת כוח האדם והן באמצעי הלחימה, בהשוואה לצבא הדיכוי.
יתרונה של הגרילה לעומת הצבא המסודר, הוא בגמישותה, בהיותה משוחררת מהיררכיה צבאית נוקשה, בפעילות מחתרתית שמתקיפה את הצבא בעיתוי ובמיקום בלתי צפויים ומיד נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. באחת: הגרילה משתדלת לאזן את נחיתותה בפעילות חכמה, ממזרית ולא שגרתית שמשאירה, שוב ושוב, את הפיקוד הצבאי וחייליו פעורי פה ומתוסכלים. פגיעה חוזרת ונשנית בצבא הכיבוש, גידול מתמיד במספר החיילים הנפגעים, מסייעים בתהליך איטי לשבירת המורל, להתמרמרות גוברת והולכת באוכלוסיה האזרחית בארץ האם, עד לניצחון הסופי שמתבטא בסילוק השלטון הקולוניאלי.
בהקשר זה הגרילה הפלסטינית, לפחות בארבע השנים האחרונות של אינתיפאדת אל אקצה, היא לא חכמה ולא ממזרית.
הגרילה הפלסטינית, מרגע שדחתה את המאבק הלא אלים נגד הכיבוש ואימצה את המאבק המזוין, קיבלה החלטה אסטרטגית לפיה עיקר המאבק לא יהיה נגד צבא הכיבוש וכוחות הכיבוש האחרים, אלא תתרכז באוכלוסיה האזרחית. הנחת היסוד היתה, כי זריעת מוות בכמויות הולכות וגדלות באוכלוסיה האזרחית היא קלה יחסית לביצוע, תשבור את רוח העם, תעלה תנועה עממית שתתבע נסיגה מהשטחים ובסופו של דבר תכריח גם את הממשלה הנוקשה ביותר לסגת (''בשלב ראשון'' לפי האידיאולוגיה של חלקים נכבדים מהנהגות גופי הגרילה השונים), אל גבולות ה-4 ביוני 1967.
ההתרכזות בפגיעה באוכלוסיה האזרחית היתה מבחינת הפלסטינים הרת אסון בשני מובנים.
מחד גיסא, בניגוד לציפיותיהם והערכותיהם, רוח העם לא נשברה, תנועת השלום לא זו בלבד שלא גדלה אלא נסוגה לאחור, כוחות הימין נסקו, קמה הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, רוח הנקם קיבלה לגיטימציה, צבא הכיבוש הכביד בצורה קשה את עול הכיבוש והדיכוי, גידול ההתנחלויות לא נעצר, להיפך מספר המתנחלים גדל, ואילו בזירה הבינלאומית חל סחף ניכר בתמיכה בפלסטינים.
מאידך גיסא, ההתרכזות בפגיעה באוכלוסיה האזרחית בישראל ובטיפוח תעשיית חגורות הנפץ, תרמה לשחיקת יכולתה הצבאית של הגרילה הפלסטינית להילחם בצבא הכיבוש. אינני מתכוון ללחימה נגד הליקופטרים היורים טילים או ירי טנקים, אלא באותם מקרים של חיילי חי''ר שבאו במגע לוחמני עם הגרילה הפלסטינית. במרבית העימותים בין חיילי הכיבוש לבין חמושים פלסטינים, יד החיילים הישראלים היתה על העליונה, והם גברו על הלוחמים הפלסטינים והרגום או לקחום בשבי, כמעט תמיד ללא אבידות לחיילים הישראלים. הגרילה הפלסטינית התגלתה עד כה כחסרת דמיון ויצירתיות בלחימה נגד צבא הכיבוש.
במבט לאחור מותר לשאול, מה היה קורה אילו הגרילה הפלסטינית היתה מתמקדת בארבע שנות האינתיפאדה האחרונות בלחימה בכוחות הכיבוש בשטחים הכבושים ומציבה לעצמה יעד של פגיעה יומיומית בחיילי הכיבוש ובמתנחלים חמושים על ידי הפעלת שיטות לחימה חכמות ובלתי צפויות. התוצאה המצטברת בארבע שנים היתה מגיעה לאלפי חיילים הרוגים ופצועים, וזה היה ללא ספק מצית תנועה ציבורית אדירה לנסיגה מהשטחים הכבושים.
ההנהגות של הגרילה הפלסטינית התגלו כמי שנכשלו בקריאת המפה הישראלית ולא צפו נכונה את ההתפתחות הפוליטית. יתכן והקנאות הדתית והלאומנית המאפיינת את ההנהגות של התנועות הפלסטיניות יכולה להסביר חלק מהכישלון. הנקם הפך למוטיב מרכזי וזה מערפל את בהירות המחשבה.
הדבר בא לידי ביטוי בצורה מובהקת בתגובתו של זביידה, מנהיג הגרילה המקומית בג'נין של ''גדודי חללי אל אקצה'', שבהלוויית סגנו שנהרג על ידי חיילי הכיבוש הישראלי, הגיב בצרחות היסטריות מתלהמות לתוך המיקרופון של כתב ערוץ 10 של הטלוויזיה הישראלית, כי הנקמה תהיה בתל-אביב. גם זביידה, שבראיונות לא מעטים לטלוויזיה הישראלית התגלה כאיש שיחה תבוני, חושב במושגים של פגיעה בתל-אביב, על אף הכישלון המובהק של אסטרטגיה זו.
יש שיטענו נגדי, כי הנסיגה המתוכננת מעזה עליה הכריז ראש הממשלה שרון, סותרת את הנחתי, והיא דווקא מוכיחה את הצלחתה של ההתנגדות הפלסטינית. אינני מסכים עם ניתוח זה.
חלקה של ההתנגדות הפלסטינית בהחלטת הנסיגה מעזה, היא להערכתי נמוכה. ההצלחות הצבאיות של ההתנגדות בעזה אינן מזהירות. כמעט מדי יום אנו מדווחים על פלסטינים שהתגלו על ידי כוחות הכיבוש בהנחת מטענים ונהרגו. ירי הקסאם התגלה בדרך כלל כבלתי יעיל ומרבית הפגזים נוחתים בשטחים פתוחים. אמנם הטלוויזיה הישראלית מנפחת מעט את הבהלה והפחד בעיירה שדרות, אולם עובדה היא שלא היתה שם מנוסה המונית, להיפך, שדרות קיבלה כפיצוי תקציבים וסיוע אחר.
בהלוויות בעזה רואים מאות נושאי נשק יורים באוויר, אבל כאשר כוחות הכיבוש חודרים לשטחים שונים ברצועה למסעות עונשין, ההתנגדות הפלסטינית של אותם נושאי נשק מתגלה כזניחה. היכולת הישראלית לגייס משת''פים היא הצלחה מרשימה מההיבט הישראלי (וצריכה להביך פלסטינים כמו גם מתנגדי הכיבוש מישראל). שוב ושוב מצליח הכיבוש הישראלי לאתר במדויק את תנועותיהם של מנהיגים פלסטינים, ואלה לא לומדים לקח וחוזרים על אותה שגיאה של נסיעה במכוניות המשמשות יעד נוח לפגיעת טילי מסוקים ישראלים.
המתנחלים ברצועת עזה מגלים התנגדות נחרצת לפינוי. זו הוכחה כי חייהם שם לא הפכו בעיניהם לבלתי נסבלים. זאת על אף אבידות שספגו מדי פעם, על אף היותם גיטו חמוש מדופן בחומות בטון ושורץ מאות ואלפי חיילי כיבוש ישראלים הנכנסים להם לתוך הנשמה.
רוב המתנחלים שם נהנים מהכנסה נאה, גרים בבתים צמודי קרקע שמרבית הישראלים רק יכולים לחלום עליהם, האבידות הם בתחום ''הסביר'' (לא עולה על ממוצע האבידות בתאונות דרכים) ואלה עדיין מטים את הכף בעמדתם להמשיך ולהישאר במקום. במלים אחרות, הגרילה הפלסטינית נכשלה בהפיכת חיי המתנחלים בעזה לבלתי מתקבלים על הדעת.
גם השקעות המיליארדים בהתנחלויות ובהגנתן, לא רוששו את ישראל, המענקים והתרומות מחו''ל ממשיכים להגיע ומסייעים למדינה לשאת בעול.
בעניין הנסיגה מעזה אני נוטה לקבל את ההסברים של ראש הממשלה שרון כפי שנמסרו בראיונות ראש השנה לעיתונות הישראלית.
הנסיגה מעזה ללא מו''מ עם ההנהגה הפלסטינית, תואמה עם הממשל בארה''ב, והיא תבוצע תמורת הבטחה, שלא יופעלו על ישראל לחצים לסגת מאזורים אחרים, וגם להוריד מעל ישראל את ''סכנת השלום'' שנושבת מסוריה, שפרושה, נסיגה מהגולן.
הנאמר לעיל הוא ניסיון לראות את המציאות ללא עצימת עיניים, והיא מביאה אותי למסקנה, שאין סיכוי להסדר ישראלי פלסטיני, בוודאי לא תחת ממשל ימין של שרון-נתניהו-לפיד, כל עוד ישראל נהנית מתמיכה אמריקאית אקטיבית ומתמיכה מעט יותר פסיבית מאירופה.
תנועת שלום בישראל בכוחה הנוכחי לא תביא לנסיגה אלא רק לחץ בינלאומי תקיף, שעתה לא נראה באופק, בדומה לזה שהופעל בשעתו על דרום אפריקה.
ואף על פיכן צריך להמשיך ולהיאבק נגד הכיבוש ומוראותיו, גם בגלל התקווה שיום אחד תיווצר המסה הקריטית שתביא את השינוי וגם בכדי שלא ירשם בספרי ההיסטוריה, שבישראל לא היתה תנועת שלום פעילה בימי האופל של משטר הכיבוש והאפרטהייד.
הגרילה הפלסטינית
