הדואר האלקטרוני העביר אליי קריאות של מספר ארגוני שמאל ישראלים, ביניהם, תעאיוש, חד''ש וגוש שלום, שהם מאד מכובדים בעיניי, לבוא ולהשתתף בהפגנות סולידריות מול כלא השרון וכלא מגידו עם האסירים הפלסטינים השובתים עתה רעב בדרישה לשפר את תנאי מאסרם.
אני מתנגד למדיניות השפלת האסירים הפלסטינים שנוקט שרות בתי הסוהר בהשראת שר המשטרה צחי הנגבי. דרישות האסירים נשמעות באוזני הגיוניות ביותר ובחברה תרבותית ודמוקרטית מן הראוי שתתקבלנה. אבל כידוע, ככל שמדובר בפלסטינים, מדינת ישראל נוהגת כדיקטטורה מהזן השפל ביותר. הצהרתו של הנגבי במסיבת עיתונאים כי מצדו יכולים האסירים לשבות עד מוות, היא בריונות של מאפיונר. עד כאן דומני אין חילוקי דעות ביני לבין התנועות שקראו להפגנת הסולידריות.
מה שמפריע לי הוא המלה סולידריות. אין לי סולידריות, ולו כזית, עם חלק ניכר, אולי הרוב, של האסירים הפלסטינים, בעיקר אנשי תנועות החמאס והג'יהאד, שרוצים לחסל את מדינת ישראל ולהמירה במדינת הלכה איסלאמית עריצה ורצחנית. אין לי סולידריות עם אותם אסירים, ולא חשוב לאיזה ארגון הם שייכים, שהיו קשורים בגיוס ושליחת מתאבדים עם חגורות נפץ כדי להתפוצץ באוטובוסים בתחומי מדינת ישראל במטרה להרוג אוכלוסיה אזרחית לא לוחמת, בהם ילדים, נשים וזקנים.
אילו היו ההפגנות מתקיימות מול ביתו של השר הנגבי, מול משרד שרות בתי הסוהר בירושלים, מול המטה הארצי של משטרת ישראל, מול ביתו של ראש הממשלה, מול ביתו של המפכ''ל, בדרישה להתייחס אל אסירי האויב על פי האמנות הבינלאומיות, הייתי כמובן משתתף ללא רתיעה.
עמדתי המכירה בזכותם של הפלסטינים להיאבק בכיבוש ידועה, ובגין כך אני יעד לשנאה והכפשות מצד הימין הישראלי והפונדמנטליסטים הנוצרים. אין לי בעיה לעמוד מול גל השנאה הזה.
לעניות דעתי, למען ההגיינה הציבורית של השמאל שוחר זכויות אדם, חשוב לעשות אבחנה בין התנגדות לכיבוש לבין סולידריות עם חבורה של רוצחים קנאים.
אני מתנגד התנגדות נחרצת למעצרים מינהליים. זה כולל גם התנגדות למעצרים מינהליים לקיצוני הימין הפשיסטי ישראלי.
הבעתי את מחאתי על כך במאמרים ובמכתבים לשרים ולשופטים. אולם לא היה עולה בדעתי להשתתף בהפגנת סולידריות עם מי מהעצורים המינהליים של הימין הקיצוני. תמיכתו של העציר המינהלי הימני בגזענות, בטרנספר, בכיבוש, בהרג חפים מפשע, פוסלת אותו בעיניי כיעד לסולידריות כלשהי, גם אם הוא מעלה דרישות שלגופן יכולות להיות צודקות. אותו כלל חל גם על אסירי החמאס, הג'יהאד וכל מי שהיה לו יד בשליחת מתאבדים לזרוע מוות בקרב אזרחי ישראל בתחומי הקו הירוק.
איראן מחרימה את ישראל
מעוללות האולימפיאדה המתקיימת עתה באתונה. אחד מספורטאי הג'ודו של איראן, שהוגרל לקרב עם ספורטאי ישראלי, החרים את הישראלי ולא הופיע לקרב. הספורטאי האיראני הודיע כי סירובו נובע מסולידריות עם סבלו של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. משטר האייטולות באיראן הודיע כי הספורטאי המחרים, שאמור היה לקבל 125 אלף דולרים אילו זכה במדליה, יקבל את הפרס כאות הערכה להחרמה, בבחינת החרמת ספורטאי ישראלי שקולה כנגד זכייה במדליית זהב.
זה לא שישראל לא ראויה להחרמה. ראויה גם ראויה. היא הרוויחה זאת ''בכבוד'', לאור משטר הכיבוש והאפרטהייד שהקימה בשטחים הכבושים. אילו הייתה הקהילה הבינלאומית נוהגת בישראל כפי שראוי, היתה מטילה עליה אותן סנקציות שהוטלו על ידי האו''ם על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ישראל הצליחה עד כה לחמוק מכך. אולם איראן היא האחרונה שרשאית לבוא בטרוניות למדינה אחרת הרומסת זכויות אדם. משטר האייטולות באיראן הוא משטר עריץ הרומס ברגל גסה במשך עשרות שנים זכויות אדם בסיסיות ביותר. לא רק ישראל ראוייה לסנקציות, גם איראן, סודן ועוד מספר משטרים רודניים המבצעים פשעים נגד האנושות ראויים לסנקציות בגין עריצותם ואכזריותם.
הרבה יותר מתאים היה, אילו שני הספורטאים היו נפגשים במסגרת ברית הבריונים של משטרי דיכוי.
שאלה
ארגוני זכויות אדם ומוסדות האו''ם קבעו כי מה שמרחש כיום בדארפור, הוא האסון ההומניטרי החמור ביותר על פני כדור הארץ.
יש בארץ לא מעט ארגונים, ועדים ועמותות של פלסטינים אזרחי ישראל שיצאו בהפגנות ובגילויי דעת נגד הפלישה האמריקנית לעיראק. הכיצד אף אחד מהם לא מצא לנכון להוציא לפחות גילוי דעת נגד פשעי הטרנספר והטבח ההמוני, שמתגלה יותר ויותר כרצח עם, המבוצעים בידי ממשלת סודן נגד האזרחים האפריקנים בדארפור? ומדוע הם אינם מגנים את שתיקת הליגה הערבית שאפילו יצאה להיאבק נגד הסנקציות שמועצת הביטחון החליטה להטיל על סודן אם לא תדאג להפסקת מעשי הטבח, האונס והטרנספר?
הפרטה
חסידי הקפיטליזם הקשוח תומכים בהפרטת הכל. חסידי הסוציאליזם הקשוח מתנגדים לכל הפרטה. ואילו חסידי הכלכלה התבונית, אנושית, שרואים את האדם במרכז, אבל לא מתעלמים מייצר היוזמה והתחרות שהם מנוע חשוב בהתפתחות כלכלית, תומכים במשק מעורב, בדו קיום בין המשק הציבורי לפרטי, כאשר הממשלה והפרלמנט שומרים על כך שהתחרות תהיה הוגנת, הרווחים לא יהיו מופקעים, והשכר יהיה הוגן, לא פראי בקומות העליונות ולא משפיל בקומות התחתונות.
דוגמא להפרטה מבורכת היא שוק הטלפונים.
כאשר בזק היה מונופול ממשלתי, שילמנו על שיחה לארה''ב או לאירופה בין 4 ל-5 שקלים לדקה והיינו חייבים לחכות להתקנת טלפון תקופות ממושכות שלעתים התארכו לכדי שנים.
מאז שהופרט שוק הטלפונים והוא נפתח לתחרות קרו לנו כמה דברים טובים. מחיר השיחות לחו''ל ירד פלאים. אנו משלמים היום 10 אחוזים ממחיר השיחה שהיתה בימי המונופול. התקנת טלפונים חדשים מתבצעת עתה מהיום למחר. במקום שאנו נרוץ אחרי בזק, החברה נאבקת על תשומת ליבנו ומנסה לשכנע אותנו שטלפון אחד לא מספיק, אולי תרצו עוד אחד במחיר מבצע? ההפרטה במקרה זה גם הגדילה את שוק העבודה. אילו מילאה הממשלה את חלקה כנאמן הציבור, היתה דואגת לכך כי שכר המנהלים לא יגיע למאות אלפי ש''ח לחודש.
הפרטה גרועה היתה הפרטת בנק הפועלים. במקום לשמור על כך שבשוק הבנקאות יהיה גם בנק ציבורי שלא משתולל בתחום העמלות והשכר למנהלים, שנותן לציבור אופציה בנקאית זולה יותר, מכרו את הבנק הציבורי למשפחה פרטית שממשיכה לסחוט אותנו עד כלות.
הפרטה גרועה היא הפרטת מבחן הרישוי השנתי לרכב. יש סוג של שירותים שראוי כי לא יהיו כרוכים ברווח לבעלים פרטיים. יש אינטרס ציבורי בכך שרק רכב בטיחותי ינוע בכבישים. הממשלה בשעתו הפריטה את רישוי הרכב לשני יזמים פרטיים ואלה עושים שתי עוולות: מחד גיסא מתירים לרכבים לקויים לנוע, (בין שהדבר נובע מתשלום שוחד או רשלנות – התוצאה היא סיכון חיים), ומאידך גיסא ממציאים הבוחנים לא אחת ליקויים שתיקונם נעשה במוסכים צמודים שגם הם בבעלות בעלי מכוני הרישוי. כך מגדילים את הרווח.
דוגמא לשוק תחרותי יצירתי וחשוב הוא הסטארטאפים בתחום ההיי טק. אנשים צעירים בעלי יוזמה ויצירתיות הצליחו לעשות דברים מרשימים, שגם שכרם היה בצדם.
הפרטה שראוי לשקול, היא הפרטת הצבא בשיטה שתקשה מאד על פתיחת מלחמות.
כוונתי לא להפריט את כל הצבא כיחידה אחת, אלא להפריט אותו חלקים חלקים. הצנחנים יופרטו ליזם אחד, גולני ליזם אחר, גבעתי ליזם שלישי, חיל הקשר ליזם רביעי, תותחנים ליזם חמישי, טייסות חיל האוויר יופרטו אף הם למספר יזמים. מסוקים ליזם אחד, אף 15 ליזם שני, אף 16 ליזם שלישי. המשטרה הצבאית תופרט אף היא. הטנקים יופרטו למספר יזמים.
הממשלה תשמור על מערכת בקרה ופיקוח בכל הקשור לתנאי השרות של החיילים. היא תהיה גם זו שתהיה רשאית באופן בלעדי להכריז על פתיחת מלחמה לאחר קבלת אישור משני מוסדות: הכנסת ומשאל עם.
אבל כאן זה רק מתחיל. בכדי לצאת למלחמה תצטרך הממשלה לצאת במכרז ליזמים השונים שיתנו הצעות מחיר על פי המפרט. למשל הבעלים של הצנחנים יגישו הצעת מחיר למלחמה, כך גם הבעלים של גולני וגבעתי. הבעלים של חילות האוויר יגישו אף הם הצעות מחיר וכך בעלי הטנקים והתותחנים. ועדת המכרזים תצטרך לדון בהצעות, לבדוק, איזו היא הזולה והיעילה ביותר, איזו מהן מבטיחה ניצחון במחיר סביר או חס ושלום מפלה ניצחת. לאחר שוועדת המכרזים בדקה את כל ההצעות, וקיבלה את תמונת מחיר המלחמה, היא תצטרך להחליט איזו הצעה תתקבל. לאחר מכן, צריכה החלטה זו לעבור שוב את אישור ועדת הכספים של הכנסת ובאם זו מאשרת, השלב הבא הוא אישור הפרלמנט, ואם זה מאשר יש לחזור למשאל העם ולשאול האם מוכן הציבור לשאת במחיר המלחמה.
בשיטה זו, כך אני צופה, יקיץ הקץ על המלחמות.
לחבריי מהשמאל: מבקש פטור מסולידריות
