פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
התיישבות יהודית בארץ ישראל
יניב וייסמן (יום ראשון, 08/08/2004 שעה 7:00)


התיישבות יהודית בארץ ישראל

יניב וייסמן




הנחת היסוד של ימינו נוטה לראות את המצב הקיים כך: ארץ ישראל – ביתו הלאומי של העם היהודי – בחלקה המערבי היא ארץ ישראל כולה שעליה היה מנדט בריטי ושממנה נושלו הערבים בידי היהודים. הערבים הם תושבי המקום המקוריים לעומת היהודים שעלו לארץ לא שוממה. ישיבתם של יהודים בחלק הארץ הנחשב ערש המולדת היהודית הנו קולוניאליזם ולא המשכה של התיישבות עתיקת יומין.

כמה זמן שלטו הערבים בארץ ישראל? ממה נובעת התביעה למדינה ערבית? היה שלטון ערבי עתיק יומין או שמא קצר מועד? כולם מכירים כנראה את העובדות אך מתעלמים מהם בשל אינטרסים זרים. אינטרס זר הוא שהביא את צרפת ובריטניה למסור את צ'כוסלובקיה בידי היטלר. אינטרס זר הוא שדרבן את בריטניה לעקור את עבר הירדן המזרחי מהעם היהודי לטובת אמיר ערבי. אינטרס זר הוא שהביא את האו''ם לידי הצבעה כי הציונות הנה גזענות. אינטרס זר הוא ששלל מישראל להסתייע במדינות אירופה במהלך מלחמת יום הכיפורים. פעם אחר פעם מסרבים מנהיגים יהודים לקרוא את המפה הבינלאומית המדינית. אולי אינם מסרבים לקרוא אך להסיק מתוך כך את המסקנות הנדרשות. אולי מסיקים הם את המסקנות הנדרשות אך אינם פועלים למילוי מסקנותיהם. אולי פועלים אך תמיד זה מאוחר מדי ומעט מדי.

מהיכן הנועזות לתביעה ערבית על ארץ ישראל? שכן, ''התקופה שבה שלטו בקיסרות מדמשק ואפשר לקרוא לה קיסרות ''ערבית'' נמשכה פחות ממאה שנה, ועוד באותו פרק זמן החלה לשקוע''1, כך סיכמו ההיסטוריונים הרוורנד ג'יימס פארקס ודוד ג'ורג' את הטענה הערבית הקובעת כי בארץ ישראל הייתה ישיבה של ערבים מזה מאות בשנים. ההיסטוריון הוגארת מצא כי אותה נוסחה יפה גם למצרים וצפון אפריקה, מקום שם היו גם הנשלטים וגם שליטיהם ''לא ערבים''. לאמיתו של דבר הקיבוץ הערבי הנו יותר קיבוץ לשוני מאשר לאומי. מי שקובע כי התושבים המקוריים של ארץ ישראל הם עממים ערבים פשוט אינו יודע מה הוא סח. לא די שמעולם לא היה שלטון ערבי פלשתינאי אלא, ששלטון שכזה - ערבי - היה אך לעשרות שנים בלבד.

למעשה, הגזע הערבי הוכחד ונעלם בארץ ישראל על ידי מחלות, כאשר מס' הערבים שהיו בארץ ישראל במאה הראשונה עמד על מתי מעט. בתוך שנתיים לא נותרו עוד ערבים בארץ ישראל. לעומת זאת דוברי ערבית ממוצא פרסי או סורי היו וחלקם אף התאסלם. חלקה האחר התנצר, ובטעות נחשבים הם ערבים נוצרים, למרות שהגזע הערבי נכחד בארץ ישראל.

אף כניסתו של צלאח-א-דין לארץ ישראל הייתה מלווה באנשים בעלי לאום שונה וההגדרה של המונח ערבי, הפך להיות חברתי ולא אתני, על שום הזהות המוסלמית והשפה הערבית. לדברי ההיסטוריון ברנרד לואיס, ''נגזרת ''הזהות'' הערבית החדשה מהשפעת המערב...היא שרואה בעמים דוברי הערבית אומה או קבוצה של אומות אחיות במובן האירופי, המאוחדות על ידי טריטוריה משותפת, לשון ותרבות ושאיפה משותפת לעצמאות מדינית''.2

מקור אנציקלופדיה בריטניקה משנת 1911, מוצא כי אוכלוסיית ארץ ישראל מורכבת מקבוצה מגוונת של אוכלוסים, ''שזיקותיהם האתנולוגיות מצטרפות בתחילת המאה ה-‏20 לחמישים לשונות של ארמנים, יוונים ואיטלקים, מושבות תורכמנים, פרסים, אפגנים, כורדים, ''טמפלרים'' מגרמניה, בוסניקאים, צ'רקסים, בדווים, אלג'ירים וסודנים, שומרונים וכמובן יהודים''. הרכב האוכלוסייה הוא הטרוגני ואינו מושתת על קבוצה אתנית אחת בעלת מאפיינים לאומיים. מכאן, ש''העם הפלשתינאי'' אשר דברו נשמע מקצה העולם לקצהו השני מעולם לא היה קיים, למרות הדיבורים הרמים על התיישבות של מאות בשנים.

טיעון נוסף אשר מפריך את הטיעון הערבי הוא היותה מיושבת ולא ריקה, על פי המימרה הידועה, ''ארץ ללא עם לעם ללא ארץ''. מכאן שכל האשמות כלפי ראשי הציונות על שלא הבחינו בתושבים הערבים בארץ ישראל, חסרי כל בסיס. כי באמת ובתמים, הארץ הייתה שוממה. שממונה של הארץ תוארה על ידי הארכיאולוג הבריטי תומאס שו כי ארץ ישראל ''חסרה אנשים שיעבדו את אדמתה הפוריה''. סופר והיסטוריון צרפתי איש המאה ה-‏18 הרוזן קונסטאנטין פראנסואה וולניי, תיאר אותה כארץ חרבה.

אך לנוכחות היהודית התייחס משקיף בריטי במאה ה-‏19 אם גם בבוז, ''כי רוב התושבים בירושלים הנם יהודים''.3

הסופר הנודע מארק טווין תיאר את ארץ ישראל בעצב רב, ''חזיונות מסעירים אינם מתרחשים עוד בעמק יזרעאל. מהלך שלושים מיל אין אפילו כפר אחד ערירי. יכול אתה לרכב עשרה מילים בסביבה זו ולא תראה עשרה בני אדם''.4

סופרים רבים באותה תקופה תיארו את ארץ ישראל כארץ חרבה ועזובה, דבר הסותר את טענת הערבים על היות הארץ מלאה בתושבים – שהם התושבים המקוריים. הקולונל צ.ר.קונדר בספרו ''חת ומואב'', פסק בשנות ה-‏80 של המאה ה-‏19 כי ארץ ישראל היא ''ארץ הרוסה''.

יתרה מכך היא העובדה כי יישובם של יהודים מאות בשנים קודם לכן, ביהודה, בגליל וברצועת החוף, הוחרבה ויהודים היגרו בשל עוינות השלטונות הכובשים. אך מעולם לא פסקה. ריכוזם הגבוה היה בחברון, בירושלים, בכפרים סביב ירושלים ביהודה, בעזה, בגליל, בטבריה ואף בלבנון. לעומת זאת, התיישבות קבע של ערבים כמעט ולא הייתה נוכחת, שכן, הערבים חיו חיי נדידה ותיאר זאת עשרות שנים מאוחר יותר, הלורד אורמסבי גור, כי ''תמיד הייתה מידה ידועה של נדידה ממקום למקום בתוך העולם הערבי''.5

זאת אומרת, כי ישיבתם או הימצאותם של ערבים כתושבי קבע מזה מאות בשנים נסתרת על ידי העובדות ההיסטוריות, שהארץ לא הייתה מיושבת אלא ריקה ושוממה, יישובי קבע ערבים היו ריקים או כמעט ולא היו בנמצא והיסוד הלאומי, שלכאורה הנו ערבי אתני הוא מעוות, שכן העממים השונים שנמצאו בארץ ישראל דיברו ערבית אך מוצאם האתני היה שונה. העממים שישבו בארץ ישראל במאה ה-‏19 לא היו אלה שכבשו את ארץ ישראל עם חילות הנביא מוחמד. היישוב הדליל שלימים יטענו תושבי הקבע שהם התושבים ''הערבים'' המקוריים של הארץ, לא היו אלא, מוסלמים שהובאו ארצה על ידי התורכים כדי להילחם בבדווים.

הצ'רקסים הובאו בשנת 1878, המוסלמים של צפת ברובם הם ממוצא כורדי ומאורי. לכן, גם הטענה כי היהודים ''דחקו'' את הערבים ממקום מושבם מזה אלפי שנים או מאות שנים חסר כל ביסוס היסטורי עובדתי.

לחיזוק טיעון זה, אצטט את פיסקה 14 מתוך דו''ח הועדה המלכותית - דו''ח פיל:
''מיד לאחר שתמה מלכות הצלבנים עלו כ-‏300 רבנים לרגל מפרובאנס ומפלאנדריה לקומם את הקהילות היהודיות שהצלבנים ניסו בלי הצלחה לעקרן מן השורש. בתקופת הצלבנים, אלף שנה לאחר נפילתה של המדינה היהודית היו יישובים יהודיים בכל פינות הארץ''.

בכל פינות הארץ התיישבו יהודים, אך הם היו נרדפים בידי המוסלמים. טבח רדף טבח. כל זאת אני מזכיר בשנים 1491. לאחר כיבושה של הארץ בידי תורכיה הוחרפו הרדיפות אחר היהודים מצד המוסלמים והקהילות בארץ ישראל הצטמקו בהדרגה. נוספו לאלה הגליות וגירושים. לדוגמה, בצפת שהייתה מרכז רוחני ליהודים, ומנתה כ-‏15 אלף יהודים, שדיברו ערבית ועברית, במאה ה-‏16, הוגלו אלף יהודים מאותה העיר לקפריסין.

בעקבות הרדיפות בערים המרכזיות בנו היהודים מרכזי קהילה בחברון, בעזה, רמלה, שכם, גליל, חיפה, עכו, קיסריה, ועוד.6

לרדיפות היהודים הייתה משמעות רבה ביותר על קיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל. המוסלמים והאפנדים למיניהם שהטילו מסים כבדים, רדפו מתוך קנאות דתית ורשעות לב, הבריחו יהודים רבים מהארץ ויישובים רבים ננטשו או הוחרבו. תהליך זה נמשך עד תחילת המאה ה-‏19, אשר לראשונה בתולדות הארץ מספר היהודים הפך ל-הנמוך והקטן ביותר.

המוסלמים שחיו בארץ ישראל לא היו תושבי קבע, או פלשתינאים ילידי המקום, כי אם נודדים ממקום למקום אחר עבודה. כ- רבע מכלל המוסלמים בארץ ישראל הכולל את עבר הירדן המזרחי, היו תושבים חדשים.7

משך כל המאה ה-‏19 יישב השלטון העליון זרים בארץ ישראל. היו אלה בעיקר חיילים ומשרתים. דיווחים רבים של הקונסוליה הבריטית באותה העת דיווחה על חדירתם של זרים מרחבי הארצות השונות. היו אלה יוונים, אלג'ירים, כורדים, בדווים, מצרים ותורכים.

חרף חדירת אוכלוסים זרים, נשארה הארץ ריקה ושוממה. יחד עם זאת, האוכלוסייה היהודית החלה לגדול שוב ובאמצע המאה ה-‏19 כבר היו רוב התושבים בירושלים יהודים, כמו כן, בחברון, בצפת וטבריה.

החלה גם בנייה של קהילות יהודיות חדשות לאחר מכן. פתח תקווה, חדרה, ראשון לציון ועוד יישובים. אולם, בנייתם של אלה הביאה לישיבתם של ערבים המחפשים אחר תעסוקה. ליד המושבה החדשה ראשון לציון באו בעקבות ארבעים משפחות יהודיות פי עשרה ויותר משפחות ערביות ממצרים וממקומות אחרים.

התפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל, הביאה לידי הגירה ערבית אשר הייתה מבוססת על פי המסורת של הנוודים הערבים מאז תמיד. חיפוש אחר מקורות תעסוקה. כמו כן, מכיוון שלא נמצאו מספיק יהודים מוכשרים בחקלאות הועסקו הערבים ובני לאומים אחרים. תעסוקה זו חייבה את ישיבתם סמוך ליישובים היהודים המתפתחים כמו בבית דגן, ביאזור ועוד מקומות.

אלא, שההתנכלות של המשטר התורכי, של האפנדים, בדווים ובעלי אינטרסים אחרים, יצרו מצב בו ליהודים היה קושי רב לפתח את היישובים היהודים ולקלוט מספר רב יותר של יהודים. כל הנזכרים לעיל, חברו כדי למנוע את העלייה היהודית, את פיתוח התשתיות החקלאיות ואת המשק היהודי. בנוסף החל לו מסע של רצח יהודים על ידי מוסלמים תוך העלמת עין מצד המשטר התורכי.

ההגבלות על עלית היהודים מצד אחד והצורך לפתח את הישוב היהודי, הביאה את היהודים להעסקתם של לא יהודים. הדבר אף נעשה בעידוד הממשל התורכי, לשם הגירתם של ערבים אשר בזמנים מאוחרים יותר יתפסו את מקומות העבודה של עולים יהודים.

''העובדה'' שנעשתה לה מן הסתם כעובדה אשר אין להטיל בה ספק, היא היות הערבים ''עקורים'' ממולדתם מזה מאות בשנים, הנה פרי סילוף ועיוות העובדות ההיסטוריות. העקורים האמיתיים למעשה, הנם היהודים.

ב-‏1945 ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית מצאה כי הישוב היהודי גדל מ-‏84 אלף תושבים ב-‏1922 לכדי 554 אלף תושבים. גידול זה, נקבע בדו''ח, הנו פרי העלייה היהודית. אך ממצאי הדו''ח מביאים נתון מעניין לא פחות, על גידול של הערבים במספר רב יותר מזה של היהודים וזאת לא משום הגירתם של ערבים לתוככי הישוב היהודי, אלא, הריבוי הטבעי.

נראה אך מפליא הוא שריבוי טבעי שכזה, אשר במשך מאתיים השנים האחרונות עמד מספר הערבים בשיעור דומה, ביחס בין תמותה לבין ילודה, השתנה בצורה שאפילו היקפי העלייה היהודית לא יכלה לו. אולם, באותו דו''ח עצמו ניתן למצוא הסברים המפריכים טיעון זה, ולהיווכח כי לא המדובר בריבוי טבעי. הן משום שתנאי התברואה אצל הערבים לא התקדמה בצורה נאותה ולפיכך, שיעור התמותה לא פחת, והן משום ששיעור הילודה ביחס לשנים אליהם מתייחס הדו''ח נמוך בהרבה מן התוצאות הרשומות.

בדו''ח עצמו נרמזת האפשרות להגירה ערבית המונית מהארצות השכנות.8

הבריטים התנו את עליתם של יהודים לארץ ישראל, בתירוץ הידוע, ''יכולתה הכלכלית של הארץ לקלוט מהגרים''. נימוק כלכלי גרידא. לכאורה, היה צריך לצמצם את תופעת הפועלים הזרים הבלתי חוקים לטובת תעסוקה שתהיה מיועדת לעולים היהודים שזה מכבר הגיעו ארצה. אך זה לא נעשה. הבריטים לא הכירו בצורה רשמית בהגירה ערבית מתחומי הארצות השכנות, ובבעיה שיצרו לעולים היהודים אשר את מקומם תפסו. יחד עם זאת, קיימות הודאות של מחלקות הממשל הבריטי על חוסר יכולת לאמוד את המהגרים הלא יהודים. למעשה, הפיקוח על הגירתה של אוכלוסייה כלשהי כוון כלפי האוכלוסייה היהודית. זו אשר הובטח לה בכתב המנדט הבריטי לסייע ולפתח יישובים צפופי אוכלוסייה יהודית, ולפתח את כלכלת הארץ.

על ההגירה הערבית לארץ ישראל אמר וינסטון צ'ר'ציל ב-‏1939, ''...הערבים לא די שאינם נרדפים על ידי היהודים אלא, שהצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים''.9

ועדת המנדטים של חבר הלאומים פרסמה ב-‏1934, רשומה מתוך ראיון של מושל אל חורן, בו הוא מציין כי 30 אלף חורנים חדרו לארץ ישראל והתיישבו שם. לא סתם התיישבו, אלא, השתקעו. בדוחות פנימיים בין הרשויות הבריטיות ניתן למצוא רישומים על הגירתם של סורים, לבנונים, עבר ירדנים, חורנים, מצרים, סעודים, לובים, פרסים ועוד. אך בדוחות הרשמיים של ועדות החקירה קיימת נטייה להסתיר נתונים אלה.

מהגרים ערבים אלה, שתפסו את מקומות העבודה המיועדים לעולים יהודים, השתקעו על אדמות אשר היו מיועדות לבנייה צפופה של ישובים יהודים, שולבו בנקל בפעילויות טרור אלימות נגד היהודים. הם שולהבו והוסתו על ידי ראשי המשפחות הערביות החזקות, אם על רקע דתי, לאומני או כלכלי.

המדיניות הבריטית כלפי ההגירה הבלתי חוקית הייתה הסכמה שבשתיקה, וננקטו צעדים רק במקרים חריגים מנקרי עיניים. לרוב ''הולבנה'' ההגירה הבלתי חוקית. בעקבות מקרי האלימות החלו הבריטים לנקוט במדיניות מגבילה...כלפי היהודים.

כך החלה להתפתח לה התעמולה כי היהודים מנשלים את הערבים מאדמתם מזה מאות בשנים. היהודים מציפים את הארץ מעל ליכולתה הכלכלית. זאת למרות העדויות הרבות על הגירה בלתי חוקית שיש לה ממדים של ממש ויש בה קביעת עובדות והשלכות פוליטיות חורצות גורל. היעדרם של מקומות תעסוקה נבעו מתפיסתם על ידי הערבים המהגרים הבלתי חוקיים.

משוואה פוליטית זו על גורלה של ארץ ישראל מעולם לא זכתה להכרה כאל דבר אשר קיימת לה השלכה מרכזית כלפי הבית הלאומי של העם היהודי. העיוות והסילוף הבריטי אשר התקיים לו בכל הדוחות הרשמיים, מנה את מספרם הכולל של הערבים בכלל ארץ ישראל המזרחית והמערבית אשר מנה בשנת 1918 כחצי מיליון ערבים לעומת מאה אלף יהודים. אולם ההתייחסות הנוגעת לגורלה של ארץ ישראל המערבית שואבת את מספרם ומניינם של הערבים מכלל ארץ ישראל ולכן נוצר הסילוף שנראה, כי במקום בו גרו יהודים או הנוכחות היהודית הייתה רבה יותר, מספרם של הערבים עלה על מספרם של היהודים. ההתייחסות למניינם של היהודים היא רק כלפי ארץ ישראל המערבית, בעוד שמניינם של הערבים כולל את ארץ ישראל המזרחית והמערבית גם יחד. מכאן גם בסיס הטעות היסודית להנחה כי היהודים דחקו את רגליהם של הערבים מאדמותיהם. הפרכת הטיעון הזה חייבת להתייחס למניינם של היהודים בחלק המערבי של ארץ ישראל מול מניינם של הערבים באותה חלקת ארץ. דווקא אחד מאבות הספר הלבן, מלקולם מקדונלד, הטעים כשאמר ב-‏1939: ''אין הערבים יכולים לטעון כי היהודים מגרשים אותם ממולדתם. אני סבור שלולא בא אפילו יהודי אחד לארץ ישראל אחרי 1918, הייתה האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל המערבית עומדת עדיין בערך על המניין בו התייצבה תחת שלטון התורכים, כ-‏600 אלף''. מספר הערבים באותה שנה עמד על כ- מיליון!

אך גם בטיעון הזה, נעוצה בעיית הגישה שאומצה לה, שכן, 600 אלף ערבים חיו בכל רחבי ארץ ישראל המזרחית והמערבית גם יחד, ולכן, גם מספר זה אף שמופיע בטיעון שאמור להפריך את טענת הערבים, טעות ביסודו.

למעשה, בשנים של תחילת ההתיישבות היהודית(1882), מנתה האוכלוסייה המוסלמית כ-‏200 אלף, בארץ ישראל המערבית. אז כיצד זה הגיע מניינם של הערבים המוסלמים עד ל-מיליון איש, כעבור חמישים שנים?! אולי אחת הסיבות, היא העובדה כי המפקדים הבריטיים התייחסו לכל דוברי הערבית כאל ערבים ולא עמדו על מוצאם האתני. לכן, בנקל אנו נמצא כי הגירה בלתי חוקית, התעלמות ממוצא אתני, סילוף ועיוות מניין הערבים בארץ ישראל ביחס לחלקת הארץ המערבית, הביאו לגידול פראי במספר הערבים הרשומים כתושבי הקבע של המקום.

למעשה, אם נחדד את הסיפא נמצא כי בכל האזור העתיד להיות מיושב על ידי יהודים, עומד מספר הלא יהודים(בני לאומים שונים) ב-‏1893, על כ-‏92 אלף תושבים. מספרם של היהודים באותה העת עמד על למעלה מ-‏60 אלף תושבים, למרות הגזירות התורכיות.

הדברים לעיל מתייחסים אף לנוכחות הערבית ביהודה ושומרון לאחר התיישבות היהודים המחודשת; אם בתחילת המאמר נוכחנו לראות כי הארץ הייתה ריקה ושוממה ומספרם של הערבים היה מעט ביותר, התושבים היהודים בשומרון ויהודה נדחקו מיישוביהם בעידוד השלטונות המוסלמיים. התושבים הערבים ביהודה ושומרון שהחלו להתרבות החל מההתיישבות היהודית המחודשת ב-‏1882, מנו למעשה רוב מכריע רק מאז תחילת המאה ה-‏19. אותה מאה אשר מספר היהודים ירד בצורה משמעותית ביותר. אחיזתם בקרקע נבעה בעיקר מיכולת ההתפתחות הכלכלית של הישוב היהודי. עובדה היא כי מספרם הוכפל עד 1948. ביחס להתפתחות המשק היהודי. לעומת זאת, הערבים באותו השטח שהפך למדינת ישראל בקווי הפסקת האש של 1949, לא רק שמספרם הוכפל, אלא, אף למעלה מזאת. מ-‏92 אלף תושבים לא יהודים, בשנת 1893 עלה מספרם לכדי 462 אלף תושבים, בשנת 1948.

ז''א שאם מספר הלא יהודים היה צריך לעמוד בשטחי המדינה העתידה לקום ב-‏1948, על כ-‏200 אלף תושבים, ומספרם עמד על כ-‏462 אלף תושבים הרי שלמעלה מ-‏200 אלף לא יהודים – ערבים – לא הפכו לפליטים, בעקבות מלחמת העצמאות, אלא, ''לחוזרים'' למדינת האם המקורית שלהם.

ב-‏1968 ערך הגיאוגרף, פרופ' משה בראוור מאוניברסיטת תל אביב, מחקר על מוצאם של התושבים ביש''ע, ועל התושבים הערבים ישראלים. מחקר זה סקר למעלה מ-‏200 ישובים ערבים במדינת ישראל. במחקר נמצא כי רובם המכריע של התושבים הגיעו בשנות ה-‏30 של המאה ה-‏20. כפרים אחדים למשל, מקורם במצרים, בסוריה, בתימן ובארצות נוספות. בנוסף נמצא כי בישובים רבים בירדן, ישנם תושבים אשר להם קרובי משפחה פליטים שעזבו את שפלת החוף של ישראל, עם תחילת מלחמת העצמאות. קרובי משפחה אלה, הפכו ''לפליטים'' ונשארו כך בשל קצבאות הסעד ולא חזרו למקום יישובם. לדברי בראוור מצרים רבים הגיעו ליפו וסביבותיה ואל עיירות נוספות לאורך רצועת החוף ולעזה. נמצא כי שיעור התיישבותם של הערבים הקבילו להתפתחותם של משקי ההדרים, הבנייה ואחרים.

הכפרים שמצא בראוור שעיקר יושביהם מצרים: ג'וליס, יבנה, קסטינה, בית דגן, ג'לג'וליה, יאזור, יהודיה, צפוריה ועוד.10

חשוב להדגיש כי דברים אלו ידועים היטב לתושבים עצמם, וכי הלך הרוחות הזה נשמר והתקיים בצלה של מורשת מולדת האם. אולם, כניסתם של אנשי אש''ף אל האוכלוסייה הערבית ביש''ע וביתר שאת, מאז הסכמי אוסלו האומללים, הרי שמכורח המציאות המפחידה, החרישו התושבים את העובדות הללו והתאחדו תחת זהות בדויה, ''פלשתינאית''. תהליך יצירת האתוס הפלשתינאי, שכולו בנוי על יסוד השמדתה של מדינת היהודים, יצר אמיתות ובדיות שהתערבבו ובנו היסטוריה חדשה אשר נסמכת על ''מחקרים'' מבית מדרשו של אש''ף.

הרכב האוכלוסייה הערבי במדינת ישראל וביש''ע מורכב מזהויות אתניות שונות ורבות. המרכיב הלאומני בזהות הפלשתינאית מבוסס בנוגע להשמדתה של ישראל, הוא בעיקר פרי התעמולה הפוליטית של ראשי הטרור. כי מאחורי האחדות בנוגע לגורלה של ישראל אין אחדות לאומית ממשית של האומה הפלשתינאית.



מקורות:
  1. דוד גורג הוגארת, ''ערבים ותורכים'', הידיעון הערבי, 21 באפריל 1917, מס. 48
    וראה גם, פארקס, למי הארץ? עמ' 74.
  2. לואיס, הערבים, עמ' 179-183.
  3. א.ה חיימסון, עורך, הקונסוליה הבריטית בירושלים, 2 כרכים, 1939-1941, כרך 2, עמ' 331.
  4. טווין,The innocents Abroad, עמ' 349, 366-367, 349.
  5. עדות בועדת המנדטים 1937.
  6. אבן ברוך קנה את הכהונה בימי מלכותו של מוראד הרביעי, יעקב דה-האז, היסטוריה, עמ' 342.
  7. ארנסט פרנקנסטיין, צדק לעמי, עמ' 127.
  8. דין וחשבון הוועדה לחלוקת ארץ ישראל, עמ' 125.
  9. מרטין גילברט, וינסטון צרציל, כרך 5, עמ' 1072.
  10. משה בראוור, ''ההגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל'', סקירה כלכלית, כרך 28, מס 7-9, ירושלים, 1975, עמ' 17.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  אני רואה את מאמרך  (אפריימק'ה)
  מאמר מחכים  (מנשה אבי-חן)
  כעת, יניב, אני מבין את עמדתך יותר טוב - אבל  (דוד סיון) (18 תגובות בפתיל)
  כל הכבוד  (אריה פרלמן)
  ליניב וייסמן: א -מ ח י י ה !!! לשמור את המאמר  (רפי אשכנזי)
  Yaniv, you're good! k  (לוליה) (2 תגובות בפתיל)
  תגובה אנונימית  (סתם אחד)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי