|
|
|
על גב לינור ו'הארץ'
ההתקפות הבלתי נלאות על ''הארץ'' מעוררות תמיהה על אופי צרכן-החדשות הישראלי והעברי, ובפרט ''הקורא הנארציסטי'' שביקש למצוא זהות עצמית בין טורי העיתון הטוב. גישת ה''עליהום'' הבאה גם מפי ''יפי נפש'' (מיל.) המהולה דמעות-תנין, מרטיבה שנים של זכרונות וחוויות קריאה טובות ב''הארץ'' שנותר, חרף הביקורת, עיתון אמיתי לצד צמד טבלואידים צבעוניים.
כל אלה מעידים (לדעתי) על זווית המדרון התרבותי לתוכו מחליקה תפיסת חרות המחשבה והביטוי במדינת ''אור לגויים''.
הגדילו לעשות מספר אמנים בפועל, או בהזייתם הפופליסטית, שחרף השכלתם ואמונתם בעקרונות מוסר - ירדו לשפל מדרגה עד השתתפות במעמד סקילה פומבית, פעולה שצרפה אותם לקבוצות היותר חשוכות בחברה ובמקום טוב לצד זועקי ''מוות לערבים'' ושאר פטריות מורעלות הצצות אחרי פיגוע רצחני. בראש מקטרגי 'הארץ' התייצבה גב' לינור, שלצורך האדרת שמה בקונוטציה הלאומנית החדשה, מצוטטת בכל פינות הימין הישראלי, הקנאי והמתון כאחד, ולפעמים מוצגת כמין ''ז'אן דארק'' חדשה העומדת בראש מחנה אדוקים המסתער על קיני בוגדים ומנפה אנשי ''גיס חמישי''.
מכתבה הגלוי של לינור לבעלי 'הארץ' מופץ במקומותינו, כאילו היה לפחות ''אני מאשים'' של אמיל זולה, או המאניפסטו האיטלקי ''ריסורג'ימנטו'' של ג'וזפה גריבלדי מאחד האיטלקים, בעוד שאינו אלא נייר הצטדקות תרבותית עלובה מהסוג השייך לבן תרבות ''צפוני'' שלרוע מזלו נמצא ''עושה מילואים'' באוהל אחד עם באסטיונרים, חוזר בתשובה ויוצא תנועת 'בית''ר'.
הגב' לינור מתקצפת על העיתונאים לוי והס ''מהארץ'' כאילו הם מלוא יריעת העיתון ומחטטת במדורי ביקורת אמנות ובישול במאמץ מכוער למצוא גם שם סימני ''בגידה'' ואם לא זה - אז לפחות הוכחות ''להתנשאות מעל למעמד העובדים'' ושאר אומללים, שלפי לינור מכינים את התפריט היומי שלהם בדיוק כמו שנכתב בעיתון, או יוצאים למסע קניות קבוע רק במחוזות העשירים.
טיעוני לינור מזכירים ימי נעורים רחוקים,כשמסביב למדורה במחנה ''השומר-הצעיר'' חלמנו על צדק חברתי אוטופי והאמנו שמי שמתקשטת בעגילים - או רחמנא ליצלן מושחת ליפסטיק - היא סמל דקדנטיות איומה...
הגב לינור ושותפיה לדעה, מאיימים על העיתון ב''הפסקת מינוי''. צעד מחאה עלוב, עד שבמטרה להאדירו לממדי ''צונאמי'' הם טורחים לפרסם ולצעוק ולילל ''הפסקתי מנוי!'' כאילו התנדבו לקורס קומנדו ימי, או קפצו לאש כשעל דל שפתיהם קריאת הדורות ''שמע ישראל''.
האמת היא אחרת. מפני שכל ניסיון לקעקע את ''הארץ'' לסרסו או להכניעו לרצון הימין המטורף ואווירת הסכינאות הציבורית - דומה יותר ל''תמות נפשי עם פלישתים'' מאשר ל''מי לה' אלי!''.
כאן המקום לבדוק מה החלופה? מה תמצא הגב לינור אחרי שנטשה את העיתון, שלדבריה ליווה אותה במשך שנים?
התשובה היא ''מעריב'' או בן דמותו העשיר ''ידיעות אחרונות'', שני טבלואידים שהם ''פחות עיתון'' ויותר כלי מידע פופולארי ובידור פשוט, אלא שהגב' לינור תאלץ כנראה לעבור במהרה גם מהאכסניות הללו, שכן, רחמנא ליצלן, גם שם יימצאו כמה עיתונאים ובעלי טורים הקרובים יותר ללוי והס ''מהארץ'' מאשר לכותבי אתר ''ערוץ 7'', ואם כך, מה הועילה הגב' בתקנתה?
ההתנפלות שלוחת הרסן על ''הארץ'', כאילו שבודדים מעתונאיו הם הם הרעה החולה המאכלת את החברה הישראלית, מעידה לא רק על חוסר סובלנות אלא גם על טפשות.
הגב לינור עלתה, כך נדמה לי, על אילן גבוה מדי, ממנו לא תוכל לרדת בלי ללכת לקאנוסה, כך מפני שאבירי הלאומנות שעזרו לה לטפס למעלה ואפילו להידחף לפנתאון ''הקונצנזוס הלאומי'' - מיהרו לסלק את הסולם כדי שלינור לא תוכל לרדת, וכך, בסופו של דבר, היא תישאר שם או שתמצא עצמה פעילה בחברה חדשה מהסוג המתלהם, המבקש ממילא להרוס כל סמל חופש ביטוי או הבעת דעה אחרת, שהם ברשימת העקרונות היותר חשובים של תקשורת חפשית.
בנאמיביה (אז דרום מערב אפריקה) שמעתי פעם משל של אומת האוומבו ''למה הבבון לא מטפס על עצים? - כדי שלא יראו למרחקים את ישבנו האדום...''
בעוונותי אינני שייך לאלה המכירים את עבודתה של הגב לינור, ופרט לזכרון מעומעם לא ידעתי מי היא, אך כעת, כשאר קוראי העברית, אני מזהה את העץ עליו טיפסה, שהוא קרוב יותר לשתי גדות הירדן מאשר לירקון, שם צימח אילן התרבות והערכים של גב לינור, כפי שהיא מעידה על עצמה.
|
|
|
ובכל זאת יומון הארץ !
