גם מצרים, גם ירדןגבי בחן
לנגד עינינו מתהווה פתרון חדש ישן לבעיות המזרח התיכון. לא רק חלוקת הארץ בין ישראל לפלשתין, אלא גם קביעת אזורי השפעה חדשים-ישנים. כזכור, עד מלחמת ששת הימים היתה רצועת עזה תחת שילטון כיבוש מצרי והגדה המערבית היתה חלק ממדינת ירדן. לאחר המלחמה, מתוך מגמה שלא להחליט, נקבעה מדיניות מבריקה של גשרים פתוחים הן בין הגדה המערבית לירדן והן בין ישראל לגדה המערבית ולעזה שהפכו חיש קל מבחינה כלכלית (אך לא מדינית וחברתית) חלק ממדינת ישראל.
הרצון המצרי, וכנראה גם הירדני, לחזור לרמה כלשהי של השפעה על המתרחש בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, ובאותה המידה רצון ישראל להצטצמצם לאזורי הרוב היהודי, יוצרים מצב חדש, בו יש גם סיכונים וגם סיכויים לכל הצדדים, כולל כמובן הפלשתינים. למדיניות ישראל תהיה השפעה מכרעת על ''עיצוב'' הפיתרון המדיני - אם הוא יהיה יציב ובר קיימא לשנים רבות, או שהאזור ימשיך להיות מקור של אי יציבות, כפי שהוא כבר שנים רבות, לרעת כל תושביו. לכן ראוי שיתקיים דיון ציבורי רחב על פתרונות אפשריים, ולא כפי שזה נעשה כעת, שפתרון בינלאומי מוכנס כבדרך אגב, ובמקביל לנסיגה מהרצועה מעצבת גדר / חומת ההפרדה את הגבול המזרחי ואין דיון ציבורי כלל.
ברור היום שעלינו ועל הפלשתינאים להיפרד מחדש, בדומה למה שהיה עד מלחמת ששת הימים. על הפלשתינאים להתקשר בכלכלתם ומדיניותם לירדן, שהיא השכנה הטבעית, ורצועת עזה למצרים, וזאת בדרגת עצמאות מדינית מלאה או חלקית. ישראל חוזרת להציב גבול בלתי עביר בינה ובין הפלשתינאים, הנשארים, כרגע, בנקודת שבר כלכלית בגלל הפרדתם מישראל ובטרם נוצרו עבורם חיבורים חדשים ישנים עם מדינות ערב.
עיצוב הפיתרון היציב כרוך לא רק בקביעת גבולות ההפרדה כך שיכילו את מרבית המתנחלים מעבר לקו הירוק ומינימום פלשתינאים ושטח פלשתיני, אלא גם בקביעה מחודשת של נקודות ההשקה והתועלות שכל צד לפתרון (ולא רק ישראל) מפיק מהמכלול. לכן, כפי שלישראל יש עניין שעזה, גם כחלק ממדינת פלשתין, תהיה תחת השפעה מצרית, ואפילו פיקוח מצרי-ערבי, כך גם יש לנו עניין בחיזוק כלכלת עזה. למשל, לקנות מעזה גז, לא פחות מהכמות שאנו נקנה מהמצרים. גם לתושבי עזה יש צורך בפרנסה. צריך לאפשר, ואפילו לעודד, חברות ישראליות בתחומי התעשיה המסורתית להקים את מפעליהן בעזה ולא רק על קו התפר. יש לנו עניין גדול שהפלשתינאים יחיו טוב במקומם, כי אם לא כן, אף אחד לא יחיה כאן טוב ובביטחון, ואין זה משנה כמה תותחים וטנקים יהיו לנו.
ביהודה ושומרון, שהם לב הסכסוך המורכב, אנו צריכים לשאוף לחזור קרוב ככל האפשר למצב שהיה עד מלחמת ששת הימים. אותה הגדה המערבית בשלטון פלשתינאי-ירדני, עם תיקוני גבול קלים שישאירו את הישובים היהודיים הגדולים (בלבד - מרבית ההתנחלויות תצטרכנה לרדת, או להישאר לחיות תחת שלטון ערבי), גם כ''איים'' תחת שילטוננו. אלא שבמקום שהמדינה הפלשתינית תהיה אוסף של קנטונים מחוברים יותר או פחות, מוצע מודל בו ישנם חיבורים חזקים של ערי הגדה המערבית לירדן, וחיבורים חזקים (הקיימים ממילא) של ערים ישראליות לישראל הישנה. ישנה רצועת אורך צפון-דרום אחת שהיא מדינת ישראל (עם חיבור וירטואלי מערבה - לאירופה ואמריקה), ורצועת אורך שניה, לאורך הבקעה, שהיא פלשתין עם חיבור מזרחה לירדן, ובמרכז מודל של שיני משור: שן אחת בסיסה הרחב בישראל שבמערב והשן שלידה בסיסה במזרח בבקעה הפלסטינית-ירדנית. כך יוכל תושב אריאל לנסוע לישראל, גם אם הכביש יהיה ''פרוזדור'' ללא חומות מגן סביבו (צריך להפסיק לחשוב רק במונחי אזורי מלחמה וגבעות שולטות ולעבור לעיצוב של אזורי שלום) ותושב שכם לנסוע מזרחה. בגדה המערבית התנועה העיקרית תהיה מזרחה ומערבה, ככיוון הנחלים מקו פרשת המים, ולא בכיוון צפון דרום.
בכיוון פיתרון כזה, כשהנחת היסוד לקווי הפתרון היציב היא טובת כל תושבי האזור ולא רק הגשמת שאיפות לאומיות או דתיות, אפשר גם להגיע לפתרון מרבית נקודות המחלוקת הקשות הקיימות היום: מזרח ירושלים, כולל הר הבית, תחובר חזרה לפלשתין וירדן, וכל פלשתינאי שירצה לשוב, יוכל לשוב לאזור הבקעה הדליל מאד מתושבים, אפילו בעזרת מימון בינלאומי נדיב. נחזור להפרדה טובה. ישראל - עם הפנים מערבה, לאירופה, ופלשתין, נפרדת מישראל ומחוברת לירדן, עם הפנים מזרחה לעולם הערבי. וכך נחייה, עם הגב זה לזה עד שנלמד לחיות ביחד. גם באירופה זה לקח כמה מאות שנים והרבה מאד מלחמות עד שגילו שעדיפה אחדות היבשת על ההפרדה הלאומית.
|