הקלגס הציוני

מסורת המלחמות של העם היהודי לא התחילה עם צה''ל אחרי הקמת מדינת ישראל. גם לא עם שרותם של יהודים בצבאות העולם במהלך שתי מלחמות העולם במאה שעברה. יהודים עסקו במלאכת ההרג, אם כי לא במספרים גדולים, גם בתקופות שקדמו להופעת הרעיון הציוני על הבמה. היה חריג אחד בעידן המודרני. ברוסיה הצארית במהלך המאה ה-‏19. יהודים במספרים לא מבוטלים מצאו את עצמם מגוייסים לשרת בצבאו של הצאר ירום הודו. זה לא היה בדיוק בהתנדבות, אבל ברוסיה הצארית התרוץ של ''תורתו אומנותו'' לא עבד, וגייסי הצאר רתמו לשרות את כל מי שהצליחו להניח את ידיהם עליו. כולנו למדנו בבית הספר על החטופים, ילדים שנחטפו מבתיהם ואולצו לשרת 30 שנה בצבא הצאר הרוסי. רובם של החטופים יצאו לשמד, מאחר שקצת קשה היה לשמור על דיני ישראל ואורח החיים היהודי במסגרת הצבאית ברוסיה של המאה ה-‏19. על הרקע הזה שמעתי את הסיפור הבא.

מעשה שהיה כך היה: בין החטופים היה יענק'ל, נער יהודי חלוש, מרכיב משקפיים ובעל כושר גופני לא מי יודע מה – מין כזה רבע עוף. מעטים נתנו ליענק'ל סיכוי לסיים בשלום את השרות. למעשה הציפיות היו שכבר בתקופת הטירונות הוא יהיה טרף קל לכל מיני מרעין בישין בהם אתה נתקל בצבאות העולם. והנה פלא פלאים, זה לא מה שקרה. יענק'ל החלוש, לא רק שאיך שהוא החזיק מעמד ועבר בשלום את תקופת האימונים הבסיסיים, הוא התגלה כצלף מן השורה הראשונה. ממש עין הנץ או אני אוקלי במהדורה רוסית. השמועות אודות יענק'ל הצלף היהודי שאין שני לו פשטו לכל עבר, והגנרל מפקד הדיוויזיה בכבודו ובעצמו נטל את יענק'ל תחת חסותו האישית. יענק'ל מונה לעמוד בראש יחידת הצלפים הדיוויזיונית, ובניצוחו הדיוויזיה זכתה לכבוד ויקר בנצחה בכל התחרויות התקופתיות בקליעה למטרה.

חלפו ימים, ורוסיה הצארית נקלעה למלחמה עם שכנתה יפן. הדיוויזיה בה שרת יענק'ל נשלחה לחזית, ועל יענק'ל ומחלקתו הוטלה המשימה להעסיק את האוייב. במשך כל היום צלפי היחידה הפעילו את מיומנותם ופגעו באוייב כמיטב יכולתם. גם יענק'ל היה שם, אך להפתעת כולם יענק'ל לא ירה אפילו כדור אחד. פעם אחר פעם ראו את יענק'ל מכוון את הרובה, עוצר את הנשימה, וברגע האחרון מסיר את אצבעו מעל ההדק בלי לירות. לקראת סוף היום, הגנרל מפקד הדיוויזיה איבד את סבלנותו והחליט לברר בעצמו מה קורה. ''מדוע אינך יורה יענק'ל?'' הוא שאל את בן טיפוחיו. ''המפקד,'' עונה יענק'ל, ''איך יכולתי לירות? היו שם אנשים.''

נזכרתי בסיפור הזה לרגל ארועי הימים האלה. תגובותיהם של הרמטכ''ל, קצינים בכירים אחרים ודובר צה''ל על כך שהיו הרוגים בארועים ברפיח נשמעות כמו תשובתו של יענק'ל. האם הם לא יודעים שבמלחמה כשיורים נהרגים אנשים? מה הם חושבים שצה''ל משתמש בקפצונים? שמדובר במגרש מיטווחים בו יורים על מטרות עץ בלבד?

מלחמה איננה עסק צמחוני, ומי שמחליט לפתוח במלחמה או לנקוט במבצע צבאי כזה או אחר חייב לקחת בחשבון שיהיו נפגעים, גם בצד שלנו וגם בצד שלהם. יותר מכך, לא תמיד יהיה ניתן לצמצם את הנפגעים ללוחמים בלבד בייחוד כשבצד השני זה כבר הפך להיות שיטה לשלוח ילדים ולא לוחמים אחרים לשדה הקרב מתוך מטרה ברורה שהם ייפגעו.

כל ההתבטאויות שאנחנו שומעים השכם והערב על ''פגיעה בחפים מפשע'', או על ''קלגסים'' ושאר מיני השתלחויות לשוניות של אבירי השמאל פשוט מעוררות בחילה. אני עוד זוכר את דבריו של יוסי שריד כשעלה הנושא של אספקת הנשק לפלשתינאים ''אם הם רק יעיזו להשתמש בנשק הזה נגדנו...'' הוא לא פרט אז מה יקרה, אבל מה הוא התכוון בדיוק לעשות? על דבריו בכנסת בימים אלה חבל לחזור.