|
|
|
מלאו אסמינו בר ויקבינו יין
אבי גולדרייך
מלאו אסמינו בר ויקבינו יין
בתינו הומים, הומים מתינוקות
ובהמתינו פורה
מה עוד תבקשי מאתנו מכורה
ואין, ואין עדיין..?
מילים: פנחס לנדר,
לחן: דוד זהבי.
|
השיר דלעיל, מוכר ומתנגן לכל בוגרי תנועות הנוער הציוניות.
שיר קטן, פשוט, קליט. כמיהה לחיי איכרות פשוטים.
תמונת מצב ברוב המושבים הקבוצים והמושבות החקלאיותלפני שנות דור, בשנות השישים והשבעים, היה השיר הנ''ל כמעט בנאלי, מפני שתיאר מציאות חיה ובועטת. במושבים, בקיבוצים, במושבות, ראית את הדור הבא, הילדים והנוער מתרוצצים בכל פינה, ילדים וילדות, שזופים, מכנסיים קצרות, בכל פינה, בהמוניהם.
כיום, בהיכנסך ליישובי החקלאות אתה נתקל, בקשישים, בזקן אחד או שניים על טרקטור, בסבתא שמשרכת דרכה למינימרקט, בהרבה תאילנדים, וכמעט לא נראים ילדים.
דור המקימים, גר עדיין במושב או בקיבוץ המזדקן, אולם הדור הצעיר, הפורה, נעלם, לא גר כאן יותר. הצעירים גילאי 20 עד 40 לא גרים כאן יותר, הם עברו לתל אביב, להודו, עובדים במובינג בניו יורק, משתזפים בקוסמו, מוכרים תמונות על המדרכות בטוקיו, והלשונות הרעות מספרות כי כמה נערות מתחרות בהצלחה ביפניות בבארים האפלים באוסאקה ובנאגאסקי.
משהו השתבש בדרך, ''הדור הבא'' בישובים החקלאיים לא קיים עוד, משהו גרם לכך שהישובים הנ''ל הפכו למושבי זקנים והצעירים הלכו להם.
מושבי העדה הכורדית, התנחלויות, ולהבדיל כפרי המיעוטיםבשניה בה יעבור הנוסע, מקיבוץ או מושב רגיל למושב שתושביו יוצאי כורדיסטאן תשתנה המלנכוליה, מתחילים לראות ילדים, מאות ילדים, קטנים, גדולים, אמהות הרות עם עגלות, בני התשחורת נוהגים בטרקטור לשדה, לעזור לאבא בחממה במטע, או בפלחה, והבנות עוזרות לאם במלאכת הבית. כמעט לא נראים זקנים או קשישים, גם תאילנדים נדירים, לא צריך, יש ילדים לעזרה.
רוצים לראות? בבקשה, סעו לאחיטוב בשרון, לשדי תרומות בעמק בית שאן, לגפן, תירוש, שדות מיכה ע''י בית שמש, כולם מושבים של יוצאי כורדיסטאן. תמונה דומה תתגלה לכם גם בהתנחלויות שמעבר לקו הירוק, וגם בכפרים הערבים.
עיקרון החמולה, קבוצת הלחץ, או ה''צומוד''המושבים של יוצאי כורדיסטאן, בנויים מבתי אב, המבנה המשפחתי חמולתי הועתק בדיוק מהמבנה שהיה בכפר שבכורדיסטאן, בניגוד למושבים האחרים, ידעו זקני בעדה לשמר את המבנה החמולתי והמסורת היהודית העממית.
הנחלות שניתנו למתיישבים הראשונים, מגרשים בני כ-20 דונמים, מלאים היום במבנים, המבנה החזיתי שייך לאב המשפחה המורחבת, ובהמשך, הבנים, הנכדים, הנינים, מבנים רבים על כל נחלה, עשרות רבות של אנשים, ולפעמים מאות בני אותו בית אב על אותו מגרש.
המעניין הוא, שהצעירים, לא נופלים ברמתם ההשכלתית מבני העיר רבים הם המשכילים והאקדמאים, רובם ככולם חוזרים לגור בחיק המשפחה המורחבת, בונים ביית במתחם המשפחתי, מקימים את משפחתם.
הנקודה החשובה ביותר, החלק הארי של המבנים הבנויים על הקרקע ללא אישורי בניה. גם בכפרים הערביים, קיימת אותה תופעה, דור ההמשך בונה על הקרקע השייכת למשפחה המורחבת, ללא אישורי בניה, ללא ''הזדקקות'' לועדות בניה מקומיות או מחוזיות. בהתנחלויות קיימת תופעה דומה, הצעירים מתנחלים על גבעה הקרובה ליישובם, ללא אישורים, ללא ועדות בניה, ללא הזדקקות לתכניות, מתנחלים, יולדים ילדים, לתפארת מדינת ישראל.
פקחי ועדות הבניה, לא מעיזים להראות פרצופם, במושבי הכורדים, גם לא בכפרים הערבים, גם לא מטריחם עצמם להלחם בנוער המתנחל בגבעות. עקרון קבוצות הלחץ, או החמולה עובד יפה במושבי הכורדים ובכפרים הערביים ה''צומוד'', כל אנשי רשויות החוק יודעים כי הרוצה לשמר את שיניו או את פרצופו שלם, מוטב ולא ייכנס להתעסק עם מקומות בהם תוך מספר דקות מרגע הגיעם מתקהלים עליהם מאות בני נוער ועלולים לעשות בהם שפטים. אז מעדיפים פקחי הועדה לבנין ערים לטפל בקשישים או בסבתות של המושב או הקיבוץ הקרוב, איזה מרפסת שנסגרה, או מזגן שהותקן בניגוד לחוק.
האם וחוקי בנין הערים הנם מהגורמים שהרסו את ההתיישבות העובדת?
התשובה היא כן.
חקלאי, מושבניק, או קיבוצניק, מהיישוב, לא מסוגל לבנות לבני דור ההמשך על האדמה שברשותו. לא מפני שאינו רוצה, אלא שהחוק הקיים, אינו מתאים למציאות, לא במושבים, לא בקיבוצים, לא במושבות, ולא בכפרים הערביים.
החוק מאפשר בניה של יחידה אחת או מקסימום 2 יחידות על הנחלות החקלאיות, כאילו אין ריבוי טבעי, וכל אמירתו הנה, יתכבדו נא ילדיכם וימצאו את עתידם במקום אחר, לא לידכם ביישוב החקלאי, בגואה, בתל אביב, ביפו, לא כאן, לא בחקלאות. חוסר היכולת של החקלאי שומר החוק, לגבש משפחה דור שני או שלישי, ביישוב, גורם לצעירים להגר ולחפש את עתידם במקום אחר.
החוק נאכף בקפדנות יתרה ברוב הישובים וכמובן אין דור שני ושלישי, יש רק דור ראשון של קשישים שומרי חוק, וכמה תאילנדים, פועלים חקלאיים. במקומות בהם החוק לא מסוגל להיאכף, כפרים ערביים, מושבים עם כוח ''הגנה'' וכדומה, אין כמו שמקובל במקומותינו, ישלים שלטון לבסוף עם המציאות, אף בית בכפרים הערביים לא ייהרס, אף בית ביישובים של יוצאי כורדיסטאן לא ייפגע.
מסקנה: יש לשנות את כל החקיקה של חוקי בנין הערים.
חוקי בנין הערים הקיימים נחקקו בימי השלטון המנדטורי, כוונתם להקשות, על ה''ילידים'' כוונתם ורוחם, לשעבדינו לשלטון באמצעות פקידים , היושבים בועדות בנים הערים למיניהם. התקנות הקיימות מכבידות על הבניה, על הקבלן ועל האב הרוצה לבנות לילדיו בית בנחלתו.
בכל מדינות העולם, הבניה על הקרקע השייכת לך הנה זכות אלמנטרית של הבעלים, נדרש מילוי מספר תנאים טכניים הקבועים בתכנית בנין הערים, אולם החוק מסתפק, בתכנית המאושרת ע''י מהנדס המאשר כי הבניה הנה בהתאם לתנאים בטכניים.
הוצאת רשיון בניה במדינת ישראל, שינוי תכנית בנין ערים, וכ''ד הנה משימה בלתי אפשרית כמעט. ועדות בנין הערים משמשות כזרוע להגבלת הבניה, ולא אחרת. באופן פרדוכסלי, ועדות בנין הערים משמשות כנשק להצרת צעדיהם של היהודים שומרי החוק ולהמאיס עליהם את החלום, לבנות בית לילדיהם בנחלתם.
בכפרים ערביים חוקי בנין הערים לא תקפים, לא ''סופרים'' אותם הם מקימים ערים שלמות ללא אישורי בניה וללא תכניות בנין ערים. יישר כוחכם יישובי הכורדים, המשיכו בבניה בנחלותיכם, מי ייתן ותהוו הנחשונים שיאלצו את המחוקקים שלנו שם למעלה בכנסת, לשנות את החוקים המטופשים, ולאפשר לכל אדם לבנות בנחלתו לבניו ללא סיבוכים מיותרים, ללא ביורוקרטיה, כמקובל בכל מקום מתוקן בעולם.
|
|
|
מלאו אסמינו בר ויקבינו יין
