נפתח במקום בו התחילה ההיסטוריה הארץ-ישראלית שלי. היא החלה בימי העליה החמישית כאשר הורי, בוגרי קן השומר הצעיר בורשה, פולין עלו לארץ-ישראל. אמי ז''ל עלתה ארצה בשנת 1928 ואבי ז''ל, שנסע להולנד ללמוד את מקצוע הרפתנות, עלה שנה אחר כך. נסיים ביצירת הקשר בין הרקע ההיסטורי והעמדה המקצועית שלי ככלכלן.
הורי היו חלק מקבוצה מיוחדת של 300 בוגרי השומר הצעיר שהגיעו ארצה, בתחילת העליה החמישית והתרכזו בחדרה כדי להתארגן להתיישבות. עוד בפולניה, שם נוסד השומר הצעיר בימי מלחמת העולם הראשונה (
השומר הצעיר – תקציר היסטורי), הם הכינו את עצמם להגשמת המהפכה הלאומי, הציונות, והרעיון הקיבוצי. הויכוח האידיאולוגי וקשיי הפרנסה בחדרה הביאו לפילוג הקבוצה – הפלג ''השמאלי,'' שכלל את הורי, עבר לבנימינה. שם לא רחוק מבית משפחת מנור, נולדה קבוצת בנימינה. בהמשך היו חברי הקבוצה,
הבנימינאים, גורם מאד דומיננטי בהתפתחות שני קיבוצים באזור.
גבעת הקיבוצים - בנימינה המפגש עם המציאות הוכיח להם שהחינוך החלוצי בתנועת הנוער היה רק שער כניסה למפגש עם החלוציות. את עיקר המלאכה, הם עשו שם על גבעת הקיבוצים בבנימינה. תוך כדי עבודה קשה בסלילת כבישי האזור, חפירת תעלות ניקוז
הבנימינאים גם הקימו משק חקלאי משלהם. בין יתר המשימות שנטלו על עצמם היתה גם הנטיעה של שדרת הדקלים בה עובר הכביש מפרדס חנה לבנימינה. במקביל הם ניהלו חיי תרבות רעיונית פעילים מאד שעזרו להם לבסס את הקשר בין הרעיונות שהביאו מפולין והמציאות. בתוך כור ההיתוך הזה הניחו את היסודות למהפכה הלאומית, הציונות, והחיים בקיבוץ על פי השקפתם. התסיסה הזאת הפילה חללים רבים אבל אלו ששרדו היו חזקים ומגובשים כדי להשפיע על סביבת חייהם.
התסיסה הרעיונית נמשכה, דרך תקופה בקיבוץ עין שמר ותקופה נוספת בחדרה עד שנחתה הקבוצה בגן שמואל, בשנת 1933, ושנים רבות אחר כך. אחד המאפיינים הבולטים של
הבנימינאים היה ההתמסרות שלהם לעבודה, להתפרנסות. העבודה היצרנית והמפרנסת היתה, אם כן, ערך שישב גבוה מאד בסולם הערכים שלהם והם השקיעו בכך שעות רבות יותר ממה שחייבו הכללים. בתוך הקבוצה הזאת החלו לנבוט שורשי הציוניים בארץ-ישראל וכפי שיתברר בהמשך גם שורשי העמדה שלי בנושאים הכלכליים. השורשים-ערכים הללו ממשיכים להזין אותי ואת דרכי כבר הרבה שנים אחרי שעזבתי את הקיבוץ. אלו הערכים שתרמו כל כך הרבה לכושר השרידות, והצלחתו הכלכלית, של הקיבוץ עצמו ושל רוב בניו באשר הם.
על שנים מהערכים הללו, שלגביהם נראה שהידע המקובל בציבור הוא בחסר, אני רוצה להרחיב כאן. הערך החשוב הראשון הוא חשיבות הבעלות על הקרקעות וההשקעה ברכישתם. הגישה הזאת החלה בעצם עם יסוד המקום, הרבה שנים קודם, בשנת 1895. באותה שנה החליטו ''חובבי ציון'' לנטוע
גן אתרוגים, לציון יום הולדתו ה-70 של מנהיגם הרב שמואל מוהילובר. המקום הוחזק על ידי קבוצות פועלים-חלוצים עד שבשנת 1921 הוא הפך לקיבוץ. עם הצטרפות
הבנימינאים, התחזקה גישה זו, ונשארה דומיננטית גם היום.
רק לתקופה קצרה, לאחר הקמת מנהל מקרקעי ישראל בשנות החמישים, ויתר הקיבוץ על העיקרון והעביר קרקעות לרשות המנהל. אבל ''חלון ההזדמנויות'' הזה נסגר מזמן. היום כאשר שומעים על רעיונות הקשורים בהסדר הקיבוצים או על כך ש''
צריך לפרק את המינהל ולמכור את קרקעות המדינה ,'' אפשר לראות את גודל התבונה של אותם האנשים.
מנהיגי הצד המשקי-כלכלי היו מאד מחוייבים לעיקרון שלא מוותרים על קרקע כפי שמדגים הסיפור הבא. בסוף שנות ה-50הקיבוץ החליט, לאחר שיקול דעת ודיונים רבים, לוותר על קרקע בקרבת הנקודה עבור מפעל אזורי. אחד ממנהיגי
הבנימינאים, שבאותה עת כבר היה בקיבוץ יותר מ-25 שנה, כינס את בני משפחתו להודיע על עזיבת הקיבוץ – לא דבר של מה בכך עבורו. היה לו קו אדום אפילו אם השטח הספציפי היה רק חלק קטן מן האדמות בבעלות הקיבוץ.
הערך החשוב השני שרכשתי בזכות המורשת הזאת , עוד לפני שנעשיתי כלכלן, הוא הגישה הכלכלית שמעדיפה עסק שמתפתח וצומח ממקורות, יצירתיים, פנימיים. תחת הגישה הזאת חלקם של גיוסי הון חיצוני (הלוואות בנקאית וגיוסים בבורסה), בהרכב המקורות של עסק, לא יהיה גדול יותר מחלקו של ההון העצמי. רק המבטיחים ביותר מבין הפרוייקטים עם פוטנציאל ארוך טווח יזכו לתוספת הון חיצונית. גם זה רק לצורך התרחבות וצמיחה בת קיימא של העסק או המפעל. עסקים הבנויים על העיקרון הזה הם הרבה יותר חזקים ויציבים בטווח הארוך כי עם הזמן והצמיחה, חלקו של המקור החיצוני יצטמצם.
עקרונות אלו הובילו את המשק הגן-שמואלי להישגים רבים ושיגשוג רב שנים. הרבה בזכות ההישגים האלו הקיבוץ נחשב לאחד הטובים והמוצלחים בתנועה הקיבוצית. המורשת הזאת שהושפעה רבות על ידי
הבנימיניאים היא הוכחה שאפשר לנהל אורח חיים כלכלי יעיל ומוצלח, ''מבלי שתדרבן אותם השאיפה להישג אינדיבידואלי ושיפור מצבם הכלכלי הפרטי'' (בנימין גרינבוים, הקיבוץ והסוציאליזם,
דברים ולב, ספרית פועלים, 1976, עמוד 19). בניו גרינבוים, בנו של מנהיג יהודי פולין יצחק גרינבוים, היה מחנך ואיש רוח שהאיר את דרכם של צעירים רבים.
בערך באותו הזמן היה הכלכלן פרופסור חיים ברקאי עסוק במחקר על מערכת הייצור בקיבוצים. התוצאה, אחת העבודות המעניינות שכתב, מראה שמודלים של הכלכלה החופשית מסבירים טוב את מערכת הייצור בקיבוצים:
''... תורת הייצור הניאוקלסית המקובלת, המוליכה להגדרת כללי התנהגות אופטימליים לפירמה ''רגילה'', ישימה גם למערכת הייצור של הקיבוץ. ההרכב האופטימלי של מכלול המוצרים וההקצאה האופטימלית של גורמי ייצור נקבעים, לפיכך, גם במערכת זאת על-ידי תנאי שווי משקל ה''מקובלים''. הללו עולים בקנה-אחד עם העיקרים הבסיסיים של הקולקטיב, ובמיוחד עם העקרון של העבודה העצמית'' (התפתחות המשק הקיבוצי, מכון פאלק, ירושלים, 1980, עמוד ראשון של ההקדמה).
יש בדברים הללו מעין תמיכה בדבריו של בניו שהדרך הקיבוצית-שיתופית יכולה לתת פתרונות יעילים לא פחות טובים מאלו של
היד הנעלמה.
לכבוד היובל, 75 שנה לעליית
הבנימינאים ארצה, התאספנו דורות של בנימינאים להצדיע לזכרם ולמורשת שהשאירו טבועה בנו. המורשת הזאת היא גם בית במובנו הצר – כל פעם שאני נוסע לגן-שמואל אני בעצם נוסע הביתה. אבל זהו גם בית במובן הרחב ביותר של המושג: המורשת, הציונות, כשר השרידות, הקשר החברתי ועוד. לכן כמו כל המשתתפים ענדתי כל הערב, עד שובי הביתה, את התג ''גם אני בנימינאי.''
אני גאה להיות חלק מן המורשת הזאת.
נצחון הבנימינאים
