|
|
|
אי שם בארץ ישראל - דצמבר 2001
רשמי ביקור רשמי במדינת ישראל בחודש דצמבר 2002, אשר נערך במרכז ובצפון הארץ. במסגרת ביקור זה נפגש המחבר עם תלמידים ומורים בסקטור היהודי והערבי.
אלכסנדר מאן
כבר בטיסת לופטהאנזה מספר 636 מתחילה לבצבץ הרגשה, שהולכת ומתחדדת במשך הזמן; הנסיעה לישראל משולה לביקור בחציו האפל של הירח. הנוסעים הישראלים, אשר בחלקם חוזרים מיריד מסחרי בפרנקפורט, מתלחשים בינם לבין עצמם על הפיגוע האחרון ביום א' בערב במידרחוב הירושלמי, כמעין משלימים עם גזירת השעה. הדיבור מדוד וחרישי, ועצב קל נסוך על פני האנשים. יותר מאוחר, בנחיתה בבן גוריון, מתברר לכולם כי היה פיגוע מחריד נוסף בחיפה. בחור ישראלי צעיר וממושקף מקבל דווח סלולארי ישיר מאיש קשר חיצוני, ומעדכן את כולנו במתרחש, כל זאת תוך הגעתנו באוטובוס לאולם ביקורת גבולות. הקהל הרב שמקשיב לדבריו מהנהן בשתיקה מתמשכת. הבעת פני הקהל המזדמן אומרת הכל; חברי המשלחת הגרמנית, אותם אני מלווה, חשים מבלי להבין מילה במצוקתו של הקהל בנסיעה קצרה זו. תיירים נוספים אינם מצויים בטיסה זו. ''ברוכים הבאים לישראל'' מבשר השלט הענק בכניסה לאולם בדיקת הדרכונים לתיירים שאינם.
בדיקות הדרכון המהירות מחזירות אותי פעם נוספת למציאות ישראלית, המוכרת מנמל התעופה הבינלאומי היחידי במדינה זו. שוב מבטה הסתמי של האישה המחתימה את הדרכון, שוב הפתק עם המספר אשר נאסף על ידי קבוצת בנות קטנות וזריזות ביציאה החוצה.
מזג האוויר נאה, ואנו כבר בדרכינו החוצה מהטרמינל, אל תוך המולת נהגי המוניות המתנשפים והמתנפלים בהצעות ומבצעים ליעדים שונים. ''חיפה, ירושלים או תל אביב?'' שואג האחד, וחברו מחרה אחריו ''אצלי הכי זול. בואו אליי''. אווירת שוק. מר שמידט (שם בדוי) שואל אותי בנימוס מי הם אנשים אלו, אשר ממשיכים ומזדנבים אחרינו, ואני מסביר לו כי אלו הם נהגי מוניות פרטיות ושירות, אשר מחפשים לעצמם קליינטים.
יותר מאוחר, כשאנו יושבים מסודרים ונינוחים ברכב ההסעה הרשמי שבא לאספנו, שואל אותי מר שמידט פעם נוספת היכן למעשה מצוייה הרכבת של נמל התעופה. ''אין רכבת בנמל התעופה בן גוריון'' אני משיב מתוך מבוכה מסויימת ''ואינני יודע מדוע. אולי בגלל בעיות בטחוניות''. משפט זה, הדן בבעיות הביטחון של מדינת ישראל, יחזור וילווה אותנו לכל אורך ששת ימי הסיור במרכזה ובצפונה של מדינת ישראל. מטרת הביקור הרשמית עוסקת בתחומי הפדגוגייה השונים, אך כבר מהרגע בו פותח מדריך התיירים הרשמי את פיו בגרמנית צחה הולך ומתברר לחברי המשלחת כי הנושא הפוליטי עתיד להיות הנושא המרכזי של ביקור עבודה זה.
לאחר התמקמותנו בבית הארחה הרשמי של המקום בו אנו מתארחים, אנו מקבלים הזמנה חביבה ממלוונו במקום להתקשר ממשרדו טלפונית לגרמניה, על מנת להודיע כי שלום לנו, וכי אנו בריאים ושלמים. חברי הקבוצה מקבלים הצעה זו ברצון, ולאחר שיחות טלפון אלו עם בני משפחתם בגרמניה מחלחלת לתודעתם ההכרה כי הם אכן נמצאים באיזור מלחמה, אשר בעשרים וארבע השעות האחרונות גבה עשרות קורבנות טירור חדשים. הקרובים בגרמניה נשמעים מודאגים. טלפון נוסף אל שגרירות גרמניה בישראל מצווה עלינו חד וחלק לעמוד עימם בקשר יומי לצורך עידכון ודווחים שוטפים.
ארוחת הערב אליה אנו מוזמנים בביתו של הנספח לעיניינים חברתיים מתנהלת ברוח טובה וידידותית. הנספח דאג להזמין מספר מרצים, אנשי תקשורת ויחסי ציבור. בהמשך הערב מתחלפת לה האווירה; הנספח מדווח בהרצאה כללית על בעיותיה הבטחוניות של מדינת ישראל, אך בדבריו ניכר כי אהדתו נתונה לנושא הפלסטינאי.
בשיחה כללית שמתפתחת במקום מתגלים חילוקי דיעות ברורים בין הנספח לישראלים המוזמנים. חברי המשלחת מציגים על פי רוב שאלות שונות, אך מסתבר כי הדבר היחידי אשר חברי המשלחת מעוניינים להבין ולדעת אינו ניתן לכל תשובה אירופאית אפשרית: שהייתה של ישראל בשטחים הכבושים והקמת ההתנחלויות בשטחים אלו.
דומה כי נושא זה אינו ניתן לכל הסבר הגיוני, ומצוקת אורחיו הישראלים של הנספח בולטת על פני השטח. נסיונות ההסברה הישראלים השונים עולים בתוהו, והאווירה נעשית מלאכותית משהו. נימוסי הגרמנים אמנם ללא כל דופי, אך ברור לכולם כי אין הם משתכנעים מנימוקי הביטחון. המילה ''ביטחון'' היא המילה המושמעת ביותר בערב סגרירי זה, אך לכל המשתתפים ברור כי מילה זו ריקה מכל תוכן ראשוני. ההסברים השונים לכשלון שיחות קמפ דייויד אינם משכנעים במיוחד, היות ועצם נוכחותה המאסיבית של ישראל על שלל התנחלויותיה הינו למעשה נושא שאינו ניתן להסברה. פרט אחרון זה מבינים אף המוזמנים הישראלים בערב זה.
לאחר דיוננו המקצועיים בחלקו הראשון של יום המחרת אנו נוסעים לסדרת תצפיות בירושלים, אשר אמורה להמחיש עד כמה עיר מדונים זו אינה ניתנת לכל חלוקה אפשרית.
כבר בדרכנו מתייעץ המרצה המלווה עם מדריך הטיולים בעברית לאן לא ניסע והיכן לא נבקר מסיבות ביטחוניות. שניים אלו פונים אליי מספר פעמים ומבקשים ממני בפירוש שלא לתרגם מחשבות והתייעצויות אלו לגרמנית, היות והדבר מביך עבורם. אני נענה בחיוב לבקשתם זו ומתרכז בדרך המתפתלת לירושלים.
הכביש מתוחזק ברובו במצב סביר, למעט בעיות כלליות בסימון נתיבים. מדי פעם מופיעים ניסויים בצבע על פני הכביש בדמות פסי חצייה תמהוניים, אשר תמרור מוזר לא פחות מבשר על הגעתם. ככלל, התמרורים והשילוט רצופים בשגיאות ובצורת כתיבה לועזית מוזרה. אני מבחין גם בשלטים נוספים מעוררים תהייה, כגון שלט המבשר על מספר התאונות שקרו בקטע כביש מסויים ואשר חוזר על עצמו ללא הרף. הרבה מן השלטים בדרכים מכוסים במדבקות פוליטיות מכוערות. לאורך הדרך בצידי הכביש מתגוללת אשפה המורכבת מאלפי שקיות ניילון, שיירי צמיגים, כתמי שמן, מקררים ומכונות כביסה זרוקים ועוד.
עד לשער הגיא אני מונה לא פחות משבעה כלבים וחתולים דרוסים בצד הדרך.
גדר התיל, אשר אמורה להיות קיימת בשני צדי הכביש אינה קיימת למעשה. עמודי גדר התיל נצבים עקומים וחלודים ברובם, ללא כל רשת תיל פרושה. הכיעור שעמודי תיל בלתי נחוצים אלו יוצרים הוא גדול, אך כמותם גם צינורות הפלסטיק העקומים והבולטים אל מחוץ לכביש, במעבר לרכב הביטחון, נראים כדבר מוזר ובלתי ברור. לוחות הגומי אשר מוצבים על משטחי ההפרדה מבטון למען מניעת סנוור מפורקים ברובם ושבורים. העליה במעלה ההר ממחישה פעם נוספת את הצורך במיתוסים חלודים בדמות שלדי רכב צבאי במעלה הדרך. במדינות אחרות היו מן הסתם מפנים פסולת זו החוצה או מציבים אותה במוזיאון המיועד
לכך - אך במקום מצווה האזרח הקטן לקחת חלק פעיל בהיסטוריה בלתי גמורה זו.
בכניסה לירושלים עומד שלט הצמחייה ''ברוכים הבאים לירושלים'' בשממונו, כשהוא מוקף בפסולת ניילון, כאילו מרמז על סוף עידן טדי קולק בעיר שחוברה לה יחדיו. אנו פונים בצומת רוממה לכוון שמאל, בדרכנו אל מצפה הר הצופים, אשר נחשב, לדעת המלווים, כבטוח יותר ממצפה הר הזיתים בימים אלו. הדרך עוברת ברחובות ירמיהו ובר-אילן, אשר נראים כרחובות מרכזיים בעיירה חסידית-ליטאית בתחילת המאה העשרים. אני מצמיד פניי לחלון ומחפש חילוני אחד לרפואה בים האנשים המתרוצצים על המדרכות והכביש, לשווא. רק בכניסה לשכונת רמת אשכול מבחין אני בחילונים ראשונים. מבט מדוקדק יותר מגלה שהם מתהלכים בעצם עם כיפה סרוגה. מהמורות הכביש נעשות קשות ובלתי נסבלות יותר. צומת הגבעה הצרפתית נראה כחניון ענק לרכב עבודות עפר, אשר מולו מתייצב כספינה קודרת מלון האייט. ''זה המלון שבו הפלסטינאים רצחו את שר התיירות הישראלי'' מהדהד קולו של מדריכנו, אשר למעשה לכל אורך הדרך מספר משהו. הבעייה היחידית היא שה''משהו'' הזה די לא קשור למציאות עכשווית, כי אם להרואיקה ורטוריקה ציונית.
אנו מתקדמים עם המיניבוס המרווח וחולפים על פני הקמפוס בהר הצופים. הקמפוס נראה מבוצר מתמיד, ומשדר תמונת ארכיטקטורה של מצודה בראש הר. הגרמנים ממשיכים לנענע בראשיהם למשמע חשיבותו המדינית היסטורית של המקום, המתגלה כקומפלקס בניינים מורכב ביותר. ההסברים השונים אינם מכירים כל גבול; התאריכים השונים מעופפים בחלל המיניבוס כביד להטוטן המשליך כדורים; דוד המלך ויצחק רבין נזרקים כשמות של מה בכך, וכמובן עוד רבים אחרים. האוטובוס מגיע לתצפית הר הצופים אל העיר העתיקה ונעצר. ''האם לא נמשיך גם לתצפית הר הזיתים'' שואל ראש הקבוצה. שקט מוזר משתרר במקום. נהג המיניבוס נחלץ לעזרת המלווה ומסביר כי האיזור אינו בטוח בימים אלו, וכי אנו עלולים לחטוף אבנים, ''למרות שאיזור זה הוא אמנם בשליטתנו, וחלק אינטגרלי בלתי נפרד מעיר בירתנו''. הגרמנים ממשיכים להנהן בראשם. העיר העתיקה ניצבת אל מול עינינו, מזווית אחרת אמנם, אך גם מזווית זו ניתן לחזות בנפלאות המקום. אנו צופים בשכונותיה החדשות של ירושלים למן שנת 67. ''העיר אינה ניתנת לחלוקה יותר'', מסביר מלוונו בהבעת סיפוק מסויימת. ''שימו לב לשכונות האלה, והאלה. וגם יותר מאוחר מהצד המזרחי. כיצד ניתן לחלק דבר שכזה''? הגרמנים מחרישים ולא אומרים דבר. אף אני מביט ומחריש.
בדרכנו חזרה לשפלה אנו עוברים דרך שכונות ירושלמיות שונות במערבה של העיר, אשר בהם גרה אוכלוסייה חילונית. המיניבוס מחליק לו לאיטו לאורך שכונות נווה שאנן, איזור מוזיאון ישראל, קריית משה, הר הרצל ועוד. אנו נמנעים במפורש לעבור במרכז העיר. לבקשת המלווה איני אומר דבר בנדון.
הנסיעה בערבו של אותו יום לאיזור השפלה עוברת במהירות, ולאחר שעה ארוכה אנו מצויים בינינו לבין עצמנו בלובי בית הארחה, על מנת לשוחח ולדסקס את אירועי היום. האורחים הגרמנים אינם נכנסים לפרטים מיותרים, אך דומה כי הסברי היום בשאלת ירושלים וחשיבותה ההיסטורית לא עשו את שלהם. האורחים מרבים לשוחח על האלמנט הסוגסטיבי בהסברי הישראלים, ועל חוסר יכולתם המוחלט להיות אובייקטיבים. הערב מתנהל במצב רוח קל, על מספר בקבוקי בירה, בניגוד לאווירה הרצינית שליוותה את ביקורנו בירושלים באותו היום.
למחרת אנו נמצאים בדרכנו לצפון הארץ, לסיורים ולביקורים שונים במקום. אנו פותחים סיור זה בביקור בכפר ג'לג'וליה, הנושק לקו התפר ולכפר סבא. אני מביט מהחלון ורואה את המחסומים האמורים למנוע כניסת מחבלים ומתאבדים לשטחי ישראל. שורות מסמרים ובטון מונחות על הכביש, בלווי שמירת חיילים. מרגע זה ברור לי מדוע מצליחים מדי יום ביומו להסתנן פלסטינאים שונים לישראל, למטרות עבודה, שהייה בלתי חוקית ופיגועים. אני מפנה את תשומת לב האורחים למחסומים אלה, וזוכה לקריאות הפתעה; האם כך נראים מחסומי צה''ל בין השטחים לקו הירוק? האם אין הם חדירים במקצת? אני ממלא פי מים.
בית הספר בג'לג'וליה אותו אנו מבקרים, נחשב כבית ספר מודרני ונועז במושגי החברה הערבית. בית ספר זה מיועד לתלמידים עד הכיתה החמישית, והלימודים בו מעורבים. השיעורים השונים אינם פרונטליים, כי אם בקבוצות קטנות, המפוזרות בכל חדרי הלימוד בבית הספר. צוות המורים והמורות, המורכב על טהרת הערבים הישראלים, מחייך ומסביר פנים . אני פוגש להפתעתי מורות מודרניות ומערביות לצד מורות בתלבושת מסורתית, אשר מצליחות ללמד ולהעביר חומר לימודים בהרמוניה מלאה. מאוחר יותר אני שב ומופתע לראות אף כוחות הוראה ישראלים-יהודים בדמות מורות צעירות וחינניות, העובדות אף הן במקום, ומלמדות עברית, מתמטיקה, ציור ועוד. במקום נמצאות גם מספר מדריכות ישראליות יהודיות, שעובדות עם קבוצת ילדים וילדות חירשים, אשר משולבים בלימודים עם התלמידים הרגילים. אני ניתקל בדעות הקדומות השונות שקיימות בי, ומנסה למצוא סדקים בתמונה הנגלית לעיניי, אך לשווא. אני שוקע במחשבות שונות, ועוקב בעין אחת אחרי הגרמנים במקום, ועל התפעלותם הכללית מהמתרחש בו. בדרכי למיניבוס אני משוחח עם הנהג על חוויותיי אלו. הוא לכשעצמו מעדיף לשתוק ולא לומר מטוב ועד רע בנדון, אך אני חש ומרגיש כי העניין אינו לרוחו, ובמידה מסויימת אף גורם לו לתיעוב מסויים. אני נמנע במכוון מהמשך פיתוח הנושא.
פגישתינו הבאה מתרחשת במרכז לימודים גדול, אשר כולל בתוכו מספר בתי ספר בעלי מגמה שונה, אף הוא לא רחוק מקו התפר. אנו משוחחים עם המורים השונים, חווים ורואים שיטות המחשה ולימוד שונות, וניהנים מכל רגע. בשיחה מסכמת עם תלמידים מבית הספר מתגלגלת השיחה אל הכוון הפוליטי. אנו משוחחים עם נערים ונערות לפני גיוס, ושומעים מפיהם את דעתם והרגשתם כלפי המצב הקיים; השיחה לובשת אופי קולני, ותלמידים שונים מתווכחים על חובת הציות לפקודה, השירות בשטחים ועוד. הנימה הכללית היא קרבית ביותר. חלק מהתלמידים שיושב במקום עוסק באימוני כושר מזה שנתיים, במסגרת טיפוח החלום להגיע ליחידות העילית הטובות ביותר. מספר תלמידים אחר מתגלה כאדיש וכלא-איכפתי בנושא. הנערות, לעומת זאת, מגלות מרדנות גדולה הרבה יותר, ומביעות ספק בצדקתו של צה''ל. חלקן המועט תומך במדיניות הממשלה, ומבקש אף להקצינו לימין. השיחה קולחת ועירנית, ואנו יושבים, מקשיבים ורושמים.
מייד אחר כך אנו מצויים בדרכים פעם נוספת, בדרכנו אל צפון הארץ. אנו נוסעים דרך עפולה וישובי המשולש, שמגמת פנינו היא צפת. ישובי הערבים הישראלים, הנושקים לכביש המהיר, נראים מנומנמים, אך ניידות המשטרה הרבות בכל צומת כניסה לישוב ערבי ממחישות את המצב באיזור. נהג המיניבוס, ממצמץ בעיניו ומתבונן לצדדים ללא הרף, כאילו מבקש לצוד מיידי אבנים. מבט פניו מסגיר את דריכותו. בהמשך הדרך, בשיחה המתפתחת ביני לבינו, הוא מספר לי על השקפתו הפוליטית החדשה. אירועי אוקטובר 2001 הפכו אותו למובטל בתחומו המרכזי - הדרכת תיירים, ואמונתו ברצונם הכנה של הפלסטינאים לשלום אמת באיזור התנפצה לרסיסים. בבחירות האחרונות הצביע למרץ, הוא מספר ומחריש לרגע, ובבחירות הבאות יצביע לכל דבר חילוני שעומד ימין מהליכוד. גם אני מחריש הרבה. אני מזהה את טיעוניו היטב, ומעדיף שלא להגרר לוויכוח חסר מוצא.
לקראת שעות אחה''צ אנו מגיעים לאיזור ראש פינה. מהמורות הכבישים נעשות קשות יותר, ועיקולי הכביש נראים מסוכנים. הנהג פונה אליי פעם נוספת ומספר לי על טיב העבודה והמדידה בכבישי מע''ץ, כהגדרתו. ''הזוויות עקומות לגמרי'', הוא מספר, ''ולפני תקופה זוכה נהג אוטובוס מאשמה בלעדית בתאונה קטלנית, לאחר שהוכיח שהזוויות בעקומות השונות של כבישי מע''ץ באיזור, כולל העקומה בה אירעה תאונתו, אינם עומדים בכל סטאנדרט ורמת הנדסת כבישים בינלאומית''.
במלון בצפת אנו נתקלים במציאות היעדרות התיירים; אנו האורחים היחידים במלון, אשר שמח מאוד לבואנו. אנו יושבים בארוחת ערב משביעה, ומבקשים לקנח בכוס קפה. הקפה מוגש חיש קל, ואנו מגלים כי אין בקפה חלב. בקשתנו להוסיף חלב לקפה נענית בשלילה מוחלטת. ''חוקי הכשרות במלון אוסרים זאת'', מסביר לנו ממלא מקום המנהל, ''ולצערנו לא נוכל לעבור עליהם, גם אם אתם אורחי המלון היחידים''. אנו מקבלים זאת בשתיקה. חלק מחברי הקבוצה מוותר על שתיית הקפה, ומבקש למצוא בתי קפה אחרים בעיר. חיש מהר אנו למדים מהמלצרית הרוסית החיננית כי רוב בתי הקפה סגורים בשעה זו, וכי מספר בתי הקפה בצפת מצומצם ביותר.
יותר מאוחר בערב אנו נפגשים עם אמן צפתי דובר גרמנית. אנו מטיילים לביתו לבית מלאכתו, ולומדים בדרך על צפת, האנשים באיזור, הסכסוך ישראלי ערבי ועוד. אף השואה מתערבבת לעיתים בשיחה, ואנו נהנים לשתות את כוס הקפה בביתו, אשר מוגש לנו עם חלב וסוכר.
בהמשך סיורנו לצפון הארץ אנו מבקרים אי שם בקיבוץ בצפון הארץ, שם מאורגן בית הספר האזורי כ''בית ספר דמוקרטי''. אנו לומדים הרבה על מבנה בית הספר, ומשוחחים עם התלמידים והמורים השונים. השיחה גולשת אט אט לפסים פוליטיים כלליים, ואנו נתקלים במגוון דיעות רחב ביותר, אשר מסמל הקצנה כללית לימין ולשמאל כאחד. הוויכוח המתפתח בין התלמידים השונים אינו עוזר להבהרת התמונה, ואנו מגלים ייאוש המתפשט על פני המורים המלווים. שיחתנו המקצועית הופכת לפוליטית בעל כורחה, ורעיונות שונים נזרקים אל חלל המציאות. אנו מסיירים אחר כך בקיבוץ, מלווים על ידי בחורה צעירה, אם לחמישה ילדים, דור שני בקיבוץ, כהגדרתה. הקיבוץ מרשים בגודלו ובשלוותו, אך עינינו נתקלות ללא הרף בהזנחה הכללית השורה במקום; הצבע המתקלף בכל מקום, לצד השבילים הבלתי מסומנים. שאריות אשפה וזבל בפינות שונות מתגלגלות לאורך הצמחייה הדלילה והבלתי מטופחת. חדר האוכל אף הוא נראה עזוב וגלמודי, מתקלף משכבת צבע ישנה.
הפרטת הקיבוץ הפכה רעיון זה לדבר אחר, אשר בו אין הרבה אידיאלים מהעבר הרחוק, אני חושב לעצמי. המדריכה טורחת ומסבירה לנו דבר ושניים על מצב חדש זה. הסבריה משעממים ובלתי ממצים, ואנו מודים לה בנימוס וממשיכים קדימה בדרכנו לעיר נצרת.
הכניסה לנצרת העיר משיפולי נצרת עילית ממחישה מעבר חד מצורת חיים והתארגנות אחת לשנייה. העיר נצרת בצהרי אותו יום נעדרת כל מבקר ישראלי. אנו פונים למסעדה , ומתקבלים בסבר פנים קריר משהו. האוכל שמוגש לנו אכן טעים במיוחד, אך האווירה במסעדה אינה מלבבת ומכניסת אורחים. אנו כהרגלנו האורחים היחידים במסעדה, ובעל הבית יושב בפינתו זועף ושותק. אנו מסיימים לאכול ומחפשים דרכנו לכנסיית המולד בנצרת.
חנויות התיירים הרבות סגורות, ומיעוטן הפתוח עומד שומם. אנו שומעים את תפילת המואזין מכל מקום אפשרי בעיר, כנראה בגלל הרמאדאן, אנו חושבים. יותר מאוחר, בשיחה בגרמנית עם כמרים ערבים נוצרים, אנו למדים כי הדבר מתרחש כך לאורך כל ימות השנה, וכי המוסלמים דוחקים את רגלי הנוצרים מהעיר, ומהווים כבר כיום רוב מוחלט. שאגת המסגדים הופכת לבלתי נסבלת. אנו מחפשים מקלט בחדר נוסף בכנסייה, אשר דומה למצודה נטושה, בעלת אלפי טון של בטון חשוף ומכוער.
בכיכר לפני הכנסייה מתקיימות עבודות בניית מסגד נוסף, בניגוד להחלטת בית המשפט העליון. אנו למדים מהכמרים כי המוסלמים מצפצפים לחלוטין על החלטת בית המשפט בנדון, וממשיכים בבנייה, תוך ידיעה מכוונת שכוחות הביטחון הישראלים לא ירצו, כנראה, להסתכן ולהתעמת פעם נוספת עם המון פלסטינאי, ולהיאלץ לטבוח בו. נקודת השקפה מעניינת. עיני הכמרים נוצצות מזעם כבוש. ברקע נפתחות ארובות השמיים בגשם אינסופי אל תוך הלילה.
אנו חוזרים לשפלת החוף בנסיעת לילה ארוכה וגשומה.
ביקורנו ביום המחרת מוקדש לעיר תל אביב. אנו פותחים את סיורנו בביקור במוזיאון התפוצות, אשר עומד בשממונו, וממשיכים מאוחר יותר בסיור רגלי באיזור כיכר רבין ומרכז תל אביב.
השיגרה נראית נורמלית לגמרי, למעט כוחות משטרה ואנשי ביטחון אחרים בכל קרן רחוב ופינה. תיירים אחרים כמעט ואינם בנמצא, וכך אנו זוכים ליחס חם ומלבב של החנויות השונות בהן אנו מבקרים. אנשי תל אביב נמנעים מלהיכנס לשיחות פוליטיות, והפראגמטיזם הכללי שולט באוויר. האורחים הגרמנים רוכשים מתנות ומזכרות שונות, ומרבים לדבר על הבדל האווירה בין העיר ירושלים
לתל אביב.
בערבו של אותו הערב אנו מבלים במסעדה ביפו העתיקה, אשר על קירותיה תלוות תמונות של צדיקים מתפללים ומטוסי קרב מודרניים. הארוחה אינה טעימה במיוחד, ומארחנו הישראלים נוזפים באיש שבחר מסעדה זו. איש זה, סגן אלוף במילואים אשר משמש כמנהל ביה''ס באיזור ת''א, מתנצל ומסביר כי לדעתו מסעדה זו טובה ביותר. בשיחה צדדית מתברר כי מסעדה זו נותנת הנחה משמעותית לקציני צה''ל ובני משפחותיהם, אשר נוהגים לאכול בה באופן קבע.
סיורנו מתקרב לסיומו, ואנו מנצלים למחרת את יתרת הזמן לביקור בעתיקות קיסריה ובעיר חיפה. הביקור בקיסריה מדכא אף הוא, אולי בגלל מזג האוויר הגרוע, ואולי בגלל העובדה כי אנו התיירים היחידים במקום.
בהמשך הנסיעה לחיפה אני ממשיך לגלות את עמודי התייל החלוד והקרוע לאורך הכביש המהיר, אשר עומדים בכיעורם המשמים לכל אורך הכביש המהיר בואכה חיפה. גם חפצים שונים אינם נעדרים מתצוגה אומללה זו, ממש כמו בכביש המהיר לירושלים, כולל אשפה לשמה אשר הושלכה בצד הדרך. אלפי שקיות הניילון השזורות בשרידי הצמחייה מנצנצות באור השמש החוור ביום מעונן זה. הדבר המשעשע האמיתי בנסיעה לחיפה הוא גבול תחום השבת לאורך הכביש המהיר, אשר מורכב ממוטות עץ גבוהים וגלמודים המקיפים ישובים דתיים. ''כל העובר עמוד זה ביום השביע פוגע ומחלל את קדושת השבת'', מסביר לנו הנהג, אשר בימים האחרונים לקח על עצמו בהדרגה את תפקיד המלווה הראשי, בהצלחה ייתרה. אין הוא מנסה ליפות דברים מכוערים, והסבריו השונים נשמעים אמינים למדיי.
ביקורנו בעיר חיפה נפתח בכניסה משובשת ועמוסת מהמורות לעיר עצמה, אשר גם בה הליכלוך והאשפה קנו להם מקום ונחלה. הטיפוס האיטי בדרך הים למרומי הכרמל ממשיך ומגלה תמונות עזובה רבות; חזיתות הבתים המתקלפים נראים מלנכוליים יותר במזג אוויר אפרורי זה, ואנו מגיעים למרכז הכרמל, בדרכנו לפאנורמה על מקדש הבאהאיים.
הפאנורמה יפה כתמיד, ואנו מוקפים בעשרות רוסים שמחים ועליזים, אשר נשפכים החוצה מאוטובוס אגד לתיירים מקומיים. אנו פונים לדרכנו האחרונה, אל שדה התעופה. בנסיעה קצרה זו מתברר לי, פעם נוספת, עד כמה מדינת ישראל קטנה בשטחיה, ועד כמה צודקים לשיטתם אלו המדברים על מתניה הצרות. אני מקפיד לגרש מחשבות אלו.
ביקורת הגבולות עוברת בשלום, לאחר סדרת שאלות מייגעת; השאלות חודרות לכל תחום עניין אפשרי, וכוללות רצון קבלת מידע באשר לפרטים אינטימיים ובלתי חשובים. מזוודות האורחים נפתחות, ותכולתן מוצאת החוצה בגאווה. אני מבחין בסימני רוגז אמיתיים בפני האורחים מגרמניה, ומקפיד שלא לומר דבר מיותר. הביקורת מסתיימת, ואנו כבר מבלים בחנות הדיוטי פרי בקומה השנייה, שם אני למד מחדש על תאוות הקנייה בקרב הישראלים. כמות המצרכים הנרכשת באחר צהריים זה על ידי אנשים שונים אינה ניתנת לכל תיאור, ואנו עומדים שעות בתור כדי לשלם סך קניית משקאות חריפים וסיגריות. אין בנמצא כל קופה מהירה למספר מצרכים בלבד.
אנו ממריאים חזרה לאירופה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אל תוך הלילה האפל וסרט הקומדייה הספלאסטי מארה''ב במטוס, אשר בו ד''ר דוליטל מדבר עם חיות שונות, ומארגנם לשביתה כללית. אולי במהרה יבוא ד''ר דוליטל למזרח התיכון, אני חושב לעצמי, ושוקע בשינה עמוקה.
|
|
|
אי שם בארץ ישראל
