|
|
|
ראו הכתבה הבאה ב''הארץ'' אודות מעשה פלגיאט מאצ''ג בנאום פרס הנובל שלו. וכבר רמזתי שדומה עלי שהאיש נגוע לא מעט בגרפומנייה, שכן כתיבתו מתארכת ומתארכת ומעלה גירה, תוך היכנסות לפרטי טריבייה במפורט, כגון תאור סעודה. וניכר כאן שהאיש פשוט היה מקדיש, יתכן, זמן קצוב לפעולת הכתבנות מידי יום ביומו ורושם ורושם.
אבל ספרות טובה אינה ''כמו גומי מתמרחת'' אלא מכילה יסוד דינמי, החותר קדימה, זורמת בתנופה, עשוייה להפוך למערבולת ומטיחה לעיתים, כפי שאומר פנחס שדה, את זעקת הנפש. היא מציגה תכופות מעין חידתיות, לעיתים להט של אדם הנילחם ביסודות עולם מסואבים, לעיתים את מר נפשם של הנביאים המתייצבים בחירוף נפש מול שררה מסואבת והמון מוסת.
ואילו בעגנון דומה שלא מופיע כלל יסוד לוחם, זועק, אלא דומה שכאן מריחה בעל ביתית. ואף בסיפורים שיש בהם יסוד סוריאליסטי מיסטי, כגון ''עידו ועינם'', דומה שיש כאן גם חקיינות של סיפורת כמו קנוט המסון או איבסן.
בחקיינות נאום פרס הנובל ניתן לראות, בדומה, כיצד הוא הופך את דבריה הקסומים של אלזה לסקר שילר ואת משאו של אורי צבי גרינברג, למעין סכרין במרגרינה, אפופי פרזולוגיה המתחזה לשגב נימלץ המרמז בקריצה על מעין משמעות חבוייה.
ספרות טובה אינה נלעסת באיטיות בבחינת ''שוקולד משובח''
והספרות הישראלית החדשה ברובה –
וכבר אהד זמורה (ראש הוצאת זמורה – כנרת) בראיון אחרון ב''הארץ'' , לפני כ-5 חדשים, חודש לפני פתירתו ממחלת הסרטן, גרס אף הוא שהספרות הישראלית החדשה הינה נוף שומם למדי בהשוואה לתקופות קודמות.
התחליף הישראלי לנבואה
חסימת הגניוס היהודי בישראל והויכוח אודות הגניוס היהודי:
|
|
|
האם עגנון היה במידת מה פלגיאריסט?
