כמה מן ההתפתחויות סביב המתרחש בדיוני בית הדין הבינלאומי בהאג על גדר ההפרדה שישראל בונה מהוות חומר למחשבה. אין לי כוונה להכנס כאן לדיון מפורט על הנושא, או אם החלטתה של ישראל לא להופיע שם היתה החלטה חכמה או לא (אני בטוח שיימצאו מספיק מגיבים כאן שינסו לגרור את הדיון כל אחד לכיוון שלו). ברצוני להתעכב על שתי נקודות מעניינות שעולות למקרא מה שמתפרסם על המתרחש שם.
נתחיל מישראל. התקבלה החלטה בממשלה שלא להכיר בסמכות בית הדין הזה לדון בנושא בשל היותו שייך לתחום הפוליטי ולא המשפטי. שוב, השאלה איננה אם ההחלטה נכונה או שגוייה, או אם זו החלטה חכמה או טפשית. השאלה היא מדוע כשהתקבלה החלטה ממשלתית כזאת אין הרשויות השונות במדינת ישראל מסוגלות לדבר בקול אחד. הרבה ממדינות העולם, למעשה הרוב המכריע בין המדינות התרבותיות, תומכות בעמדתה זו של ממשלת ישראל (וזה כלל לא משנה שאצל חלק מהן התמיכה הזאת נובעת ממניעים אנוכיים ולא מהסכמה עקרונית למדיניותה של ישראל), כך שבשונה מהמקובל במקרים דומים, ישראל הפעם איננה בודדה במערכה. אבל הנה אנחנו שומעים שבישראל בית הדין העליון עומד לדון בעתירה שהגיש איזה גוף קיקיוני בשם ''מוקד'' נגד ''חוקיותה'' של הגדר. נציגי ישראל, העובדים קשה ברחבי העולם על מנת לשכנע מדינות נוספות לקבל את עמדתה שהנושא הזה מקומו איננו בבית הדין, צריכים עכשיו להתעמת עם השאלה מדוע מה שמותר לבית הדין בישראל אסור לבית הדין בהאג. לך תסביר לגויים את המגלומניה הגלומה בתפיסת עולמו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, ש''הכל שפיט''. כששר החוץ פונה לבית הדין העליון ומבקש שלא לדון בנושא בדיוק מהסיבה הזאת, בקשתו לא רק שאיננה נענית, שר המשפטים עוד מוצא לנכון לקבוע שהוא לא רואה כל פגם בכך שהדיון הזה יתקיים. מה שמעניין במיוחד זה הנימוק שיש לשר המשפטים להצדקת עמדתו זאת: ''בעוד שבית הדין הבינלאומי נגוע בפוליטיזציה'' הוא אומר, ''בית הדין העליון של מדינת ישראל ידון בנושא בלא משוא פנים''. מה דעתכם? (אינני ערב לדיוק הנוסח העברי. כמו בעבר, זה תרגום של מה שהתפרסם בג'רוסלם פוסט).
בית המשפט העליון, בעצם הסכמתו לדון בנושא במקום לדחות אותה על הסף, ללא כל קשר מה תהיה הפסיקה הסופית, חותר תחת מדיניות הממשלה. הוא ממחיש פעם נוספת שבעיניו הוא מהווה רשות עצמאית ולא חלק אינטגרלי של המערכת הדמוקרטית במדינת ישראל. עליו לא חלים כל כללים או מגבלות המוכתבים ע''י המציאות.
הנקודה השניה אליה אתייחס נוגעת לטענות שהועלו מהצד הערבי נגד גדר ההפרדה. בתוך שלל הרטוריקה שהושמעה שם היו שני דברים שנראו לי שווים להתייחסות. אחד הדברים היה הקביעה ש''גשרים פתוחים עדיפים על מחיצה מפרידה'' (שוב, זה תרגום שלי לנוסח האנגלי). זו טענה שנשמעת יפה כל עוד אתה לא שואל ''עדיפים למי''? אין ספק שלשליחי הטרור הנגדי (אני מרשה לעצמי להשתמש כאן באחת מתרומותיו של ספירו ללכסיקון המונחים הבינלאומי בתחום הסיכסוך הישראלי ערבי) של הפלשתינאים עדיף להגיע אל מטרותיהם ברחבי מדינת ישראל דרך ''גשרים פתוחים'' מאשר להסתכן בחציית גדר הפרדה עם מתקני גילוי, גדר שעשוייה להקשות עליהם בדרכם ליעדיהם. האם זו טענה שישראל צריכה לקבל אותה? בשמאל יש וודאי תשובה.
הדבר השני שמשך את תשומת לבי היתה טענתו של נציג ירדן שאמר ש''גדר ההפרדה תאלץ את הפלשתינאים תושבי הגדה המערבית לחפש פתרון למצוקתם בירדן''. ממצרים נשמעו טענות דומות. למשפט הזה אפשר לתת מספר פרושים. מה שמעניין במיוחד הוא שהירדנים העלו את הטענה הזאת למרות שאין לה כל קשר עם היות גדר ההפרדה חוקית או בלתי חוקית – כלאמר ללא כל קשר לנושא עליו בית הדין התבקש לפסוק. לדעתי זה מרמז על כך שגם אחרי שהם יקבלו מדינה משלהם, נקיה מכל שמץ של נוכחות יהודית (יודאן ריין כמו שמקובל לאמר בגרמנית), הם ימשיכו לראות כזכותם הטבעית את החופש לנוע לתוך וברחבי מדינת ישראל ללא כל מגבלות, ושעל ישראל תחול החובה לדאוג לספק להם תעסוקה פרנסה ושרותים.
הרהורים על המתרחש בהאג
