בשבוע הבא, ביום ד' ה 25 לפברואר, עומד לעלות על מסכי הקולנוע סרטו החדש של מל גיבסון, ''הפסיון'' (The Passion) עליו כתבתי כאן לפני מספר חודשים (
תחת אש צולבת). המועד שנבחר להקרנת הבכורה לציבור הוא תחילתה של תקופת התענית (Lent) שאצל הנוצרים מקדימה את חג הפסחא (Easter). זו תקופה של ארבעים ימי תענית וצום המתחילה ביום ד' האמור המכונה ''יום ד' האפור'' (Ash Wednesday באנגלית, או Mardi gras בצרפתית), ונמשכת עד לחג הפסחא. מועד ההקרנה בא להדגיש את הקשר ההיסטורי של הסרט עם הארועים שהביאו לצליבתו של ישו שחלה בתקופת חג הפסח (מה שמכונה אצל הנוצרים ''הסעודה האחרונה'', היה ליל הסדר אותו חגגו ישו ותלמידיו).
לפי הדיווחים הראשונים הסרט עומד להיות הצלחה קופתית ברמה של מלחמות הכוכבים לפחות. ההקרנה עומדת להתחיל בו זמנית ב 1000 בתי קולנוע ברחבי ארה''ב, ובעלי בתי הקולנוע מוסרים כבר עכשיו על ''מכירה מלאה'' (Sell out) של כל השבוע הראשון. בנקודה הזאת אין ספק שחושו המסחרי של גיבסון עבד נכון, והמחלוקת שהוא טרח לעורר באמצעות הדלפות מגמתיות על תוכנו של הסרט וההשלכות האנטישמיות האפשריות, גרמו לגל התעניינות מעל ומעבר. זה כמעט חסר תקדים שבארה''ב, סרט בשפות זרות שרק בודדים מבין קהל הצופים מבין אותן (ארמית ולטינית) עם תרגום בגוף הסרט ועם שחקנים אלמוניים (גיבסון עצמו איננו מופיע בסרט), יזכה לאחוזי צפיה משמעותיים.
אין בכוונתי לחזור כאן על פרטי המחלוקת שהסרט עורר ועל הרקע ההיסטורי. עשיתי זאת בהרחבה במאמרי הקודם. ישנן בכל זאת מספר נקודות שעכשיו, כשהסרט עומד להיות מוקרן, כדאי להתייחס אליהן.
ראשית, למרות כל ההתחסדות שמדובר ב''אמנות לשמה'' או ב''מיסמך היסטורי'' גרידא או, כפי שגיבסון טוען, ש''לא היתה כל כוונה לפגוע במישהו, אלא להביא לידיעת כולם את בשורת האהבה של ישו'', דעתי היא שהסרט נוצר מתוך כוונה אנטישמית במגמה ברורה לנסות ולערער את השיפור ביחסים בין היהדות והנצרות שחל מאז הרפורמות של וותיקן II - רפורמות שהן לצנינים בעיני חוגים רחבים בעולם הנוצרי. יש לכך מספר אינדיקציות.
גיבסון מצהיר השכם והערב מעל כל במה אפשרית מה דעתו על הרפורמות של וותיקן II ועל כך שהן חלק ממזימה יהודית להשתלט על הכנסייה. הוא גם מרבה לדבר על כך ש''היתה הגזמה רבה בממדי השואה'' וש''היהודים מנסים לגלגל על הכנסייה את האחריות לשואה''. אחרי התבטאויות כאלה, הצהרותיו שמטרתו בסרט היתה ''לזעזע'' את הצופים באמצעות גרפיקה ריאלית ביותר של ייסוריו של ישו אומרות דרשני.
למרות דעתו של גיבסון על האפיפיור הנוכחי ועל מוסדות הכנסיה מאז שהתקבלו הרפורמות, הוא שלח עותק של הסרט לוותיקן על מנת לקבל ''הכשר''. דוברו של האפיפיור מסר שאכן האב הקדוש התרשם מאוד, ושהוא אף פסק ש''כך אכן היו הדברים'' (it is as it was). אח''כ באו הכחשות לגבי מה שהאפיפיור אמר או לא אמר ואם בכלל הוא אמר משהו, אבל לגיבסון זה הספיק, ואותו פסוק מפיו של נציגו של ישו עלי אדמות הפך להיות ציר מרכזי בפרסומת אודות האותנטיות של היצירה. אצל ציבור המאמינים הקתולי, האפיפיור ''אינו טועה'' (Doctrine of infallibility), ואימרתו זאת של האפיפיור הופכת את סרטו של גיבסון למיסמך היסטורי רשמי. סיפור הפסיון היווה לאורך כל ההיסטוריה בסיס לרדיפת היהודים על ידי העולם נוצרי. העלאתו של הסיפור על מסך הכסף בצורה גרפית ריאליסטית ועוד הדגשה שזאת ההיסטוריה כפי שהיא התרחשה, אומנם לא תחדש הרבה למי שגדל והתחנך על התרבות הנוצרית, אבל היא בהחלט יכולה ל''חזק אותו באמונתו''. קשה לראות איך באווירה האנטי ישראלית/יהודית של הימים הנוכחיים זה יכול להביא לתוצאות חיוביות כל שהן.
מה שעוד מעניין, הוא שקהל המטרה של גיבסון הוא הציבור הרחב של הקהילות האוונגליסטיות למיניהן, שכל כולן אינן שייכות לכנסייה הקתולית. אצל מרבית הזרמים האלה שהם ווריאציות של הפרוטסטנטיות, אהבת ישראל איננה דווקא הצד החזק. הם אומנם מרבים לדבר בשבחה של מדינת ישראל אבל זה נובע בסך הכל מכך שכרגע הם אוהבים את הערבים עוד פחות מאשר אותנו. יחסם הבסיסי ליהודים לא עבר כל שינוי מהותי (הרפורמות של וותיקן II הן בלעדיות לכנסייה הקתולית) ולאורך זמן זה יבוא לידי ביטוי. בעתיד הם עוד ''יגישו לנו את החשבון''.
גיבסון ניסה קצת למתן את הרושם שהתקבל בדבר ההשפעה שעשויה להיות לסרטו על ליבוי יצרים אנטישמיים. לשם כך הוא ניהל חילופי מכתבים עם פוקסמן, נשיא הליגה למניעת השמצה (Anti Defamation League – ADL), כדי לשכנע אותו ב''טוהר כוונותיו''. פוקסמן הציע לו להוסיף בסיום הסרט, כאשר מופיעות כל הכיתוביות עם שמות השחקנים ולמי מגיעה תודה, שורה נוספת שבה ייאמר מה שהוא בנוסח ''הוצאה להורג באמצעות צליבה היתה צורת הענישה המקובלת בתקופת האימפריה הרומאית, ישו היה רק אחד מקרוב ל 250,000 יהודים שהוצאו להורג בצליבה ע''י הרומאים''. גיבסון סרב להענות לבקשה.
הדבר האחרון, וכאן תובן גם המשמעות של כותרת המאמר הנוכחי, נוגע לתוכן הסיפור. כפי שכבר אמרתי במאמרי הקודם, סיפור הפסיון הוא סיפור אנטישמי. זה כלל לא קשור לגיבסון, וזה גם לא קשור לאותנטיות ההיסטורית של הסיפור. הברית החדשה משותפת לכל זרמי הנצרות. בתחום הזה אין כל הבדלים ביניהם. סיפור הפסיון מופיע בארבע גירסאות, אבל ההבדלים ביניהן הם שוליים בלבד. הסרט של גיבסון משתמש בכולן. בכל ארבע הגירסאות פונטיוס פילטוס, הנציב הרומאי, מוצג כמי שרצה לחון את ישו אבל נאלץ לוותר בשל הלחץ של היהודים ובראשם הכהן הגדול. מנקודת השקפה יהודית הגירסא החמורה ביותר היא זו של מתי (Matthews).
מתי שם בפיו של פונטיוס פילטוס את המלים הבאות נָקִי אָנֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה רְאוּ אַתֶּם׃
(I am innocent of the blood of this just person: see ye to it מתי פרק כ''ז פסוק כ''ד, הברית החדשה לפי גירסת המלך ג'יימס).
ובפי היהודים ובראשם הכהן הגדול וַיַּעֲנו כָל הָעָם לֵאמֹר דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ׃
(Then answered all the people, and said, His blood be on us, and on our children מתי פרק כ''ז פסוק כ''ה, הברית החדשה לפי גירסת המלך ג'יימס).
המשפטים האלה הם הבסיס ההיסטורי ל''חשבון'' שעד היום הנצרות מגישה לעם היהודי. אין זאת האשמה שהנצרות מטילה על היהודים. זאת האשמה שהיהודים נוטלים על עצמם ב''התנדבות''. ולא סתם, הם גם ''דואגים'' לדורות הבאים.
הברית החדשה איננה מספרת לנו אם הכהן הגדול, בשעה שנשא את דבריו, הניף סמרטוט אדום, או התעטף בסמרטוט אדום, או שסתם כך אמר את מה שאמר כמוכיח בשער. אבל מה שלא תהיה צורת ה''עטיפה'' – המסר הוא ברור וחד משמעי.
במה זה שונה מ''חסידי אומות העולם'' של ימינו, ספירו ושיבוטיו (Clones) למשל, שעושים לילותיהם כימים להביא לאנושות את הבשורה אודות היות היהודים מקור כל חטאת? הבשורה על היהודים הרוצחים, אונסים, מדכאים, כובשים ביד רמה והשד יודע מה עוד את גזע הצדיקים הפלשתינאי? אותה ''ההתנדבות'' לקחת את האחריות למעשי תועבה של העם היהודי לדורותיו, כפי שמתי מתאר אותה בברית החדשה, מתבצעת הלכה למעשה בידי כוהני ממלכת השלום בימינו.
האם ניתן לצפות שאי שם בעתיד, לברית החדשה ייתווסף ''גוספל'' חמישי – ''הבשורה לפי ספירו''?
אשוב לנושא אחרי שאראה את הסרט. יש לי הרגשה שבארץ לא יראו אותו כל כך מהר, וכשיראו, זה יעבור צנזורה. לפי הקטעים שהובאו עד כה בטלוויזיה כאן יש שם הרבה דם ואלימות – גיבסון חזק מאוד בתחום הזה.
בימים ההם בזמן הזה
