חזרתי מביקור בדרום אפריקה וזימבאבווה. זהו ביקורי הראשון בדרום אפריקה. האפרטהייד החוקי חוסל. הרוב השחור הוא גם הרוב בממשל. אולם ירושת האפרטהייד עדיין מעיקה על דרום אפריקה. לא מעט שחורים אמרו לי כי בכל הקשור למישור הכלכלי והחברתי, האפרטהייד לדידם ממשיך להתקיים. עיירות השחורים (''טאונשיפס'') שהוקמו בתקופת האפרטהייד עדיין קיימות בכל כיעורן, ספוגות בעוני ובמצוקה קשים. האבטלה בקרב השחורים היא 45 אחוזים, וכמעט בכל צומת דרכים מרומזר נימצאים מקבצי נדבות, בהם לא מעט ילדים, כולם שחורים. בקייפטאון, מהערים היפות בעולם, ממשיכים הלבנים לגור בוילות ובטירות, ודומה כי הם עשו את העיסקה הטובה ביותר בכל הקשור לחיסול האפרטהייד. מאזרחי מדינה מצורעת הפכו לאזרחי מדינה מכובדת.
ההתרשמות שלי היא כי המשטר הקפיטליסטי של דרום אפריקה החדשה, מתקשה להתמודד עם משימת העתק של שיקום החורבן החברתי שהותיר משטר האפרטהייד. היוזמה הפרטית והסחר החופשי עושים טוב לחברות הגדולות, אבל לא מסוגלת לחלץ את מיליוני השחורים מתחתית הבור בו הם מצויים. לכך יש צורך ביוזמה ממשלתית עם אורינטציה סוציאליסטית. ממשלה כזו פרושה התנגשות עם ארה''ב וקרן המטבע הבינלאומית.
דמוקרטיה אינה רק זכות הצבעה לכל, אלא גם הזכות לעבודה, לשכר הוגן, למגורים, לחינוך ולבריאות. אם דרום אפריקה לא תמצא את הדרך להוציא את מיליוני השחורים ממצוקתם, אני חושש שהפערים האדירים בין הלבנים והשחורים יובילו להתפוצצות שתסחוף את דרום אפריקה לתוהו ובוהו.
רובין איילנד
רובין איילנד, האי השוכן חצי שעת הפלגה מקייפטאון, הוא היום אחד מאתרי הביקור המבוקשים ביותר בדרום אפריקה.
באי זה ניכלאו אלפי לוחמי שיחרור שחורים שנאבקו נגד משטר האפרטהייד. האסיר המפורסם ביותר היה כמובן נלסון מנדלה, נשיאה הראשון של דרום אפריקה הדמוקרטית.
האי הוא עתה אתר שימור לאומי, ואלפי המבקרים המסיירים באי בהדרכת אסירים לשעבר, מתוודעים לתנאי המאסר והכליאה של משטר האפרטהייד.
תנאי הכליאה עד 1978 היו קשים ואכזריים. אולם ב-1978, בעקבות ביקור משלחת מטעם האו''ם חלו שיפורים בתנאי המאסר. ניבנו שרותים ומקלחות, חולקו מזרונים וחלו הקלות בתחום עבודות הכפייה.
דרום אפריקה, כמו ישראל היום, לא הכירה בלוחמי השיחרור כבאסירים פוליטיים. מבחינתה כול היו אסירים פליליים. גם נלסון מנדלה.
בית סוהר הוא בית סוהר, והוא תמיד כרוך בשלילת חרותו של אדם. יחד עם זאת לא יכולתי שלא לזכור כי רבים מהאסירים והעצירים הפלסטינים הכלואים בבתי כלא של ישראל, היו משפרים באופן ניכר את חייהם אילו הוחלו עליהם התנאים ששררו ברובין איילנד לאחר
1978.
שגריר עם מנטליות של חייל כיבוש במחסום
שגריר ישראל בשבדיה, צבי מזאל, צריך לומר בהגינות, ייצג את ישראל כהלכה. התנהגותו האלימה כאשר חיבל במיצג האמנותי של האמנים דרור פיילר ובת זוגו במוזיאון ההיסטורי בשטוקהולם, עולה בקנה אחד עם נורמות האלימות של ישראל הכוחנית, הגזענית, הכובשת, החומסת, הרוצחת ופוצעת וכולאת עם שלם, מיליוני בני העם הפלסטיני.
השגריר העביר לשטוקהולם את דפוסי ההתנהגות של חייל כיבוש ישראלי במחסום: להרוס, לנתץ, לחרף, לשבור. השגריר בוודאי שאב גם עידוד מהירי של חיילי מחסום לעבר מפגיני שמאל שגרם לפציעתו הקשה של גיל נעמתי. אמנם בשבדיה השגריר לא יכול לירות ב''שמאלני דרור פיילר'', אבל לחבל ביצירת אמנות, זהו הירי הסמלי שלו ב''שמאלנים האלה''.
ליהודי ישראל שטופי הזימה ולמשת''פים שלהם יש גיבור חדש. אם אהוד יתום שרצח שבויים פלסטינים ניבחר לכנסת, אין שום מניעה כי צבי מזאל ייבחר לנשיא המדינה.
עתה נותרה עוד שאלה קטנה. האם המיצג של דרור פיילר באמת קרא ''לרצח עם'' כפי שהתבטא השגריר? האם הוא פאר את מעשה ההתאבדות במסעדת ''מקסים'' בחיפה?
בוודאי שלא. אני מכיר את דרור ואת ערכיו, ולכן אין לי ספק שהמיצג היה דווקא קריאה נגד האלימות ופולחן המוות שהכיבוש הישראלי כופה עלינו ועל הפלסטינים. השגריר לא הבין את המיצג, פעל כבור והתנהג כחוליגן.
וכמובן, איך אפשר בלי מנטרת ההבלים של ''אנטישמיות'' ו''הנה חוזרות שנות ה-30'' עליהם דיבר השגריר, אותה מניפולציה סחטנית המלווה בדרישה מממשלת שבדיה ''להסיר את המיצג''. השגריר אפילו לא מבין שבמדינה דמוקרטית הממשלה לא מתערבת בהכרעות של הנהלת מוזיאון מה להציג ומה לא.
גם אם סבור השגריר או כל אחד אחר כי מדובר בעבודה סרת טעם, הדרך למחות אינה בסתימת פיו של הזולת ובפגיעה בחופש הביטוי שלו.
הזכות להקים משפחה
נציב שירות בתי הסוהר רב גונדר יעקב גנות מצא לו אילן להיתלות בו בדמות החלטתו לסרב לאפשר לרוצח יגאל עמיר להינשא. האסיר אמנם טרם הגיש בקשה רשמית, אבל השמועות על הכוונה הספיקו לגנות לקבל את ההחלטה הפופוליסטית, והוא אף זכה לאיזכור שמו בחדשות.
גנות לא לבד. על העגלה הזו קפצו עוד כמה חוכמולוגים, כמו חברי כנסת שהודיעו על כוונתם להגיש הצעת חוק שתמנע מיגאל עמיר להינשא.
אוויל אחד, עו''ד חיים כהן, אף הריץ מכתב לשר הרווחה זבולון אורלב בו דרש להוציא מחזקת כלתו העתידית של עמיר את ארבעת ילדיה, כי בהחלטתה להינשא בחיר ליבה היא ''מאמללת את ילדיה''. אותו חיים כהן לא יודע או לא זוכר את המשטרים הטוטאליטריים שהוציאו ילדים מחזקת הוריהם כי התחתנו ''לא כהלכה''. גם בפרשה זו ניכרים סימנים של חלקים בעם ובנציגיו המאבדים את המצפן, המצפון ובהירות המחשבה.
זכותו של אדם להינשא ולהקים משפחה היא זכות יסוד שאינה ניקטעת גם אם מאן דהוא הורשע בפשע. זכותו של יגאל עמיר להינשא אינה שונה מזכותו של כל אסיר אחר, ואני מקווה שכל הטרוף הפופוליסטי לייצר חוקים פרסונליים שימנעו מיגאל עמיר להינשא, יהדפו בסופו של דבר על ידי כמה אנשים שפויים שעדיין נותרו במערכת.
גם בנושא זה זכינו לראות תמונה הזוייה, כאשר בתכנית הטלוויזיה ''משעל חם'' הובא חבר כנסת אהוד יתום, מי שרצח שני שבויים באכזריות נוראה, כטוען נגד זכותו של עמיתו הרוצח יגאל עמיר להינשא. אפילו בין הרוצחים
כבר אין אחווה.
ביקור בדרום אפריקה
