בעיקבות נפילתו בקרב בגוש קטיף של סגן ליאונרדו ויסמן ז''ל השמיעה אחותו את המשפט הבא: למה אחי היה צריך לשמור על 20 משפחות שתקועות בשום מקום? אם הן רוצות להיות שם, אז שישמרו על עצמן (מעריב).
כשקראתי את זה בעיתון, לא יכולתי שלא להיזכר באירוע מלפני הרבה שנים, כשעוד הייתי צעיר ויפה. אירוע שבמשך שנים היווה קוריוז משעשע בפגישות חברים. באחת הפעמים בהן נקראתי לשרת במילואים, בלילה הראשון, אחרי שכל החיילים נכנסו לעמדות וההערכות הסתיימה, מפקד המקום עשה סיבוב ביקורת. בין השאר הוא בדק אם כל החיילים יודעים את נוהלי הפתיחה באש.
הוא הגיע לאחד החיילים שלצורך העניין נקרא לו בוזגלו (זה לא שמו האמיתי, זה רק נועד להמחיש שלא היה זה בהכרח מי שהוא מפוכח או שפוי, ולא מי שהוא מהשמאל הנאור). לשאלה הראשונה שהיתה ''מתי אתה פותח באש?'' ניתנה התשובה הסטנדרדית ''כאשר אני מקבל פקודה''. מייד באה השאלה הבאה ''מתי עוד?'' ועל כך החייל השיב ''כאשר יורים עלי''. ''יפה'', אמר המפקד והמשיך ''ומתי עוד?'' על כך השיב בוזגלו ''כאשר יורים על חברי'' לפני שהמפקד הספיק להגיב, באה התוספת ''אבל לא כשיורים על משה - הוא לא חבר שלי''.
''
הוא לא חבר שלי'' - ארבע מלים שאומרות את הכל.
פתאום מתברר שזו בכלל לא בדיחה. בימים אלה זה בדיוק המסר של סרבני השרות למיניהם וזה בדיוק המסר של אחותו של סגן ליאונרדו ויסמן ז'ל.
כדאי לזכור ממקום אחר ומזמן אחר, שצ'מברליין, כשהצדיק את הפקרת צ'כוסלובקיה במסגרת הסכמי מינכן ב 1938, אמר ש''
אף בריטי לא צריך להילחם בעבור איזו ארץ נידחת במרכז אירופה''.
אילו לא היה חושב כך יתכן מאוד שהיה מונע מעמו מלחמה עקובה מדם של שש שנים על ארצו שלו.
הוא לא חבר שלי
