את הקמת המדינה צריך לשייך לשנת 1977.
קודם לשנה זו היה הישוב שישב בציון הומוגני, הן ברעיונותיו לגבי עתידה של המדינה, והן בדרכי המימוש ובנבחרים שהובילו את ביצוע האידיאולוגיות המשותפות. כל ראשי המדינה עד אותם ימים נבחרו עוד מתוך גדודי העבודה לצאת בשליחויות הציוניות לנכר, מתוך ידיעה מוחלטת כי טובים מהם אין. ב''שלמות'' הרעיונית הזו, צמחו ניצני הפורענות, חסכי המידע והניהול, איתם אנו נאלצים להתמודד היום, 55 שנה לאחר הקמת המדינה.
הסתדרות העובדים:
השוויון הסוציאלי בישראל בשנת 1977 היה הגבוה ביותר בעולם! משמע, מקדם ה-
1g היה הנמוך ביותר בעולם.
פריון העבודה של העובד הישראלי היה מעל הממוצע. ההסתדרות עברה הסבה תוך זמן קצר מארגון הנמצא בחזית ההנהגה הציונית, להתארגנות ועדית של הגופים הגדולים במשק לצורך השגת תנאי שכר מפליגים, תוך הפיכת ארגון העובדים למנוף ניגוח פוליטי של צד אחד, הצד שלא הכיר מציאות חוץ שלטונית למעלה מ-50 שנה. ראשי הוועדים, ובראשם יורם אוברקוביץ המנוח, גילו את חולשת השלטון החדש מול יכולת ההרס שהופקדה בידיהם, תוך ניצול מכשיר חדש שהוקם אך זה מקרוב (שנות השבעים): בתי הדין לעבודה!
תגובתם הייתה מיידית: ניצול משבר האמון של מפלגת השלטון הנצחית לצורכי סרבול והקצנת מערכות היחסים בין עובדים למעבידים לדרגה כזו, שנוצר ריק בכל מידרג הפעילות הכלכלי שהתקיים מתחת למערכות יחסי העבודה המוסדיים. ההסתדרות פסקה מלייצג את העם ויצאה לדרך עקומה של ייצוג הוועדים הגדולים, במקום את העובדים באשר הם.
את הוואקום הזה מילאו ב-10 השנים האחרונות
חברות כח אדם, המספקות – ובצדק - הגנה למעסיקים נבוכים, ומאות אלפי עובדים זרים, חלקם בתפקידים ומישרות בתעשייה ובבניה המעוררות השתאות.
החזון של שותפות בין בעלים ועובדיהם המאושרים במפעלים מצליחים דוגמת ברונו בסאנו וסטף בישקר וחלומות על קונצרן השוקולד ''הרשיי'' בארה''ב, שיצר עיר עובדים מאושרים, נעלמו בעשן מאות אלפי עובדים זרים ושכר מינימום אכזרי ומשתק. החזון הזה פינה את מקומו לכלכלה מופרעת, בה המגזר הציבורי מעסיק למעלה מ-800,000 מועסקים וראשיו מובילים מהפכה אוטוקראטית ברורה, מתוך הרגשת זלזול ושחצנות של אלו שסידרו לעצמם הגנה חוקית על מסכת התפרעויות השכר הפליליות שלהם. מי שממש יצאו מדעתם, כמו גדעון גדות ממפעל הפיס ופקידתו המושחתת, הואילו להחזיר מעט מהכספים שאושרו להם כדין, כתוצאה מפסיקה מהפכנית של בית הדין לעבודה. אך את מנהלי הבנקים הציבוריים, שעוד לפני עשר שנים בלבד הרוויחו עשירית משכרם היום, הס מלהזכיר (מיד יצמצמו לך את האשראי בבנק, ואשתך תקרע אותך לגזרים על עיסוקיך המשונים). המגזר הציבורי הפך את מקום העבודה המתגמל בנדיבות שכזו לזכות קניינית, תוך מגמה אוטופית - הקרובה להשגה - של זכות הורשת מקום העבודה, על זכויותיו, לבן או לקרוב משפחה אחר, ללא קשר להתאמה או כשירות כלשהם (ראה את אחוז העובדים-קרובי משפחה באל על, רשות שדות התעופה,ודומיהם), תופעות שהביאו אותנו בשנה שעברה ל
שיא עולמי מפוקפק בקוטביות חלוקת ההכנסה בעולם
2.
אני מחכה לפסק הדין של הניצול האמריקני סטיב ''השופט'' אדלר - ראש בתי הדין לעבודה - בו יעניק לבנו של קברניט אל על את כיסאו של אביו יחד עם משכורתו החודשית העולה על 100,000 ₪! זאת ללא התחשבות כמובן במיליארד שקל הפסד שהחברה האומללה הזו הפסידה בארבע השנים האחרונות (על חשבון רכבת תחתית בגוש דן, או מערכת תותח לייזר לפגיעה בזמן אמת בטילי קסאם). כל זאת בידיעה שפועלות בארץ עוד שתי חברות תעופה פרטיות שהן ריווחיות בימים קשים אלו של תעופה עולמית. קניין זה קניין, ואלה זכויות
חוקיות, שניקנו ב''הסכמים'' תקפים, כפי שמתבטאים בימים אלו ראשי המושחתים במגזר הציבורי. ובשם הקניין הזה
אסר השופט סטיב על בעלי מספנות חיפניים לפרוק אוניה במספנתם הפרטית (מספנה שקברה מאות מיליוני שקלים של הפסדים בהיותה ''בידיים ציבוריות''!).
סופו הקיומי של המוסד צריך לנבוע מתוכו. כמו גורבצ'וב, שחונך על ברכי המניפסט הנכון. הוא הגיע בשיא שלטונו למסקנה הנוראה כי כולם טעו וצריך לשבור את הכלים, וכך סיים את האפיזודה המרכזית של המאה הקודמת.
כך צריכים היום ראשי ההסתדרות להניח למשק לעשר שנים תמימות. ואני מבטיח להם כי רמת החיים תנסוק, אנשים יחזרו לחייך, אף אחד לא ינוצל (כמו היום) על ידי סרסורי עבודה תאבי בצע, המעבידים יעבירו לעובדיהם את 20% אותם הם מעבירים היום לחברות כח האדם, ויתחיל חשש לפטורי עובדים, מהידיעה הברורה שלהשיג עובד חדש לאותו תפקיד במשק עם 5% אבטלה ומטה, הופך יקר יותר מנסות ולהשקיע בישן...
פריון העבודה שלנו יחזור לעלות מ
שיא עולמי שלילי נוסף, אותו הצלחנו להשיג בשנים האחרונות, והמשק יחזיר טובה כנגד טובה על חזרתה של השפיות והפשטות ליחסי העבודה.
(החבר'ה מההסתדרות במאמר מלמעלה, מרבים להזכיר בארסיות את גב' תאצ'ר בכפיפה עם ביבי ושוכחים לציין שהמשק הבריטי ירד השנה מתחת ל-3% אבטלה!) אם השינוי לא יבוא מתוך ההסתדרות, נצטרך אנחנו להפעיל את המהפכה הישנה והטובה לשם כך.
מי בעיקר סובל היום מהמצב הכלכלי והשלטוני אודותיו כתבתי מנהמת ליבי?
מול כל מוסדות המדינה - שהלכו והתפצלו לגופים שונים ומשונים, כשכל אחד מהם גובה מיסים עצמאית, מציק עצמאית ושובת עצמאית. ועוד כהנה וכהנה מפגעים ביורוקראטיים יחודיים לנו, תקצר היריעה הזו מלפרט (ולצערי אין לנציגינו החוקיים מושג אודותיהם) - עומדים בעלי המפעלים והעסקים העצמאיים, המוכשרים, בעלי המעוף והרצון לחלום את החלום ולהצליח. הם רואים את עמלם יורד לטמיון בסחי הטמטום ההולך ונערם (במיוחד בעשר השנים האחרונות), מסתבכים בסבך הבנקים והריביות הרצחניות, נאנקים בשביתות וחופשים, פגרות ותקנות מאולצות חדשות לבקרים, החלטות שרירותיות, שחיתות ובריונות סקטוריאלית ומחליטים לעשות מעשה.
50,000 הישראלים, שחזרו למוסקבה ומנסים להגשים את החלום האישי שלהם להצלחה שם, הם הפסד מוחלט של המשק הישראלי. 100,000 ויותר ישראלים שנאלצו לעבור לארה''ב כדי להגשים את חלומם להצליח, גם הם הפסד שלנו, ואם כל אחד מהם היה מייצר רק 100,000$ בשנה תוך שהוא נשאר בארץ (מיצור הכנסה גולמית של 40,000 ₪ בחודש), הרי הפסד התוצר הגולמי שלנו היה מצטמצם ב-15,000,000,000$ (חמישה עשר מיליארד דולר) שהם כמחצית מתקציב המדינה המקרטעת שלנו!
החוקה:
כמו עניינים רבים שהושארו לאחר כך ולאחרי העניין הבוער הבא, כך גם אנחנו גלשנו לתוך הקמת המדינה ב-1977 ללא חוקה תקפה, עם אוסף ביזארי של תקנות וחוקים מנדטוריים ועותומאניים.
העדר חוקה משתקף באוסף החיקוקים המוזר, שהכנסות הלכו וריבדו על ראשינו האומללים, תוך שיוך לתקופת אינפלציה אסטרונומית שעבר זמנה, היכנעות לקבוצות לחץ סקטוריאליות וניסיונות חיקוקי שוויון בלתי מתאימים לאזור קיומנו, שנוצלו על ידי מגזרים בלתי צפויים לעיוותים מסמרי שיער.
קבוצות אוכלוסיה שלמות הפכו לפורעות חוק. סדר יומן מלא כולו בפעילויות בלתי חוקית, מתוך ידיעה ברורה שזו הדרך היחידה אליה נדחפו במקומותיהם להשיג סוג של הצלחה קיומית ואת העיוותים רואים בתקציב המדינה.
מערכות חיים שלמות נותרו בלתי מוגנות, כמו שכירות דירה בלתי מוגנת האופיינית - מן הסתם - לחלקו קשה-הקיום של העם. מי שרוצה פשוט למות מבושה, כדאי לו לקרוא את ה''ערמה'' שירשנו מתקופת הבליץ על אנגליה, הנושאת את התואר ''חוק הגנת הדייר'', מומלץ עם בירה טובה מחבית ופיצוחים, עדיף בחברה של כאלו שכבר לא גרים בשכירות.
כאשר ראש הפירמידה החוקית, השופט אהרון ברק, מתנגד לחוקה פשוטה, אמיתית וישירה, מתבהרת מציאות של גילדה שהתאהבה בקומפלקס החיקוקים המטורף שלנו, תוך ייצור סדרתי של 35,000 עורכי דין.
זו כמות גדולה פי שלושה ממספר עורכי הדין המכהנים ביפן, למשל, ארץ השמש העולה המנוונת, אי-שם במזרח.
מסכנים היפאנים, יש להם חוקה כפויה עוד מתקופת מק ארתור, ואין להם צורך דחוף בעורך-דין על כל 100 אנשים בוגרים כמו שלנו יש. הנחותים האלה מסתפקים בעורך דין אחד ל-10,000. יש! יש! תנו כבוד לאמנון רובינשטיין, מוליך מהפכת מכללות המשפט, ולברק משיחו.
הכנסת, המייצגים
מאחר שמוסד החיקוק שלנו הלך ואיבד את חינו בעיני הציבור, נותרנו עם שיטה לבחירת נציגים מבהילה וסטגנטיווית, ביחד עם אוירה כלכלית קוטבית ומוחצנת, צרוף המונע מטובי המוחות הניהוליים והעסקיים שלנו מלהצטרף כדי לנסות לשנות את מתווה הכישלון. לא מציעים את עצמם, מצטנעים בדלת אמותיהם הפרטיות ומקוים שמישהו יוציא את הערמונים מהאש. חלקם מתוך ידיעה ברורה שכל ניסיון שלהם להוביל שינויים כואבים אך נחוצים ממרום הצלחתם העסקית יוביל לגל הכפשה וניגוח על ידי חסידי השוויון מחלקו הראשון של המאמר. וכשהטובים באמת מרימים ידיים, שם מתחיל ריח המהפכה לעלות.
מכאן מתחילה הכתיבה שלי בפורום ארץ הצבי. סבי הקים את בית הדפוס הראשון מחוץ לירושלים ב-1911 ביפו. אבי התנדב כנוטר והצטרף לפלמ''ח, שרת בגדוד הפורצים והשתתף בהקמת חיל הים. ואני, תמונה יש לי מול עיני פה במזרח הנגב, פרועה, מיוסרת, תמונה אמיתית של מציאות ציונית אפשרית ובת השגה. יש לי וודאות של איש ייצור כי ניתן לשנות את מתווה כישלון דור הביניים בהנהגת המדינה והחלפתו באחר, שיוביל לעתיד חדש: שוב ציוני, מוסרי ועשיר מכח האינטליגנציה המיוחדת לעם היושב בציון.
אני חש שבעזרת אוסף הכישרונות, הידע והיכולות הכלכליים, כפי שנחשפתי אליהם בקריאת המאמרים באתר, בתוספת ה''איכפת'' יוצא הדופן במקומותינו,
נוכל להתקדם ולנסח מניפסט שלטוני חדש, שבסיסו חוקי כלכלי. בלי לשמוע תירוצים מדיניים אידיוטיים לאורך הדרך מפוליטיקאים שלא ייצרו שקל בחייהם ושאין להם מושג על המתרחש במדינה מעבר לקו ת''א-ירושלים. על-ידי עזרה הדדית נחזור למתווה של התפתחות תוצר לאומי גולמי שתוך חמש שנים יביא גל עליה הולך וגובר של יהודים, שיעדיף להמשיך את מסלול חייו בארץ...
בגלל שכדאי. הראשונים לחזור יהיו אלו שנטשו אותנו מחלקו הקודם של המאמר...
- מקדם gini: יחס הפרש השכר הנמדד מ-0, המייצג שוויון הכנסה מוחלט, ל-1, המייצג נהנה בודד מכלל ההכנסה באוכלוסיה נתונה. ותודה לד''ר דוד סיון.
- בשנה שעברה הפכנו לשיאני עולם באי השוויוניות ועברנו אפילו את ארה''ב על כל עושרה הפנומנלי, שנצבר תוך מאתיים שנות צבירת הון.
החלום האמריקאי-ישראלי
