נראה שמשהו טוב קורה היום בביצה העכורה של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שלוש שנים עקובות מדם פלסטיני וישראלי מתחזק ומתגבש סוף סוף ניגוד פנימי שטומן בחובו אפשרות של שינוי. בהקשר הפוליטי הזה צריך לבחון את שתי תוכניות השלום: תוכנית נוסיבה-איילון והסכם ג'נבה.
עיקר החשיבות של שתי התוכניות האמורות היא בכך שהן מערערות את ''האחדות הלאומית'' הקיימת וממילא מחלישות את מעמדו הכל יכול של מחנה הימין הלאומני-דתי. משמעות רבה ישנה כאן אפוא, לתמיכה הפעילה של יוני מפלגת העבודה בהסכם ג'נבה. מפלגת העבודה אמנם כבר נמצאת באופוזיציה לממשלה אולם תחת הנהגתו ''הממלכתית'' של פרס זאת אופוזיציה מוכרזת למראית עין בלבד שנועדה רק להציג את המפלגה כבעלת סדר יום עצמאי. לעומת זאת, המעורבות והתמיכה הנלהבת של מצנע ובורג בהסכם ג'נבה היא מהלך יוני אמיתי, כלומר מהלך שמצביע על תכלית ואסטרטגיה אופוזיציונית אמיתית.
ההיסטוריה מלמדת שכוחו של הימין הלאומני טמון בעיקר ביכולתו לאחד את הציבור באמצעות פניה לצדדים הלא רציונליים של האדם. האחדות הלאומנית מושגת בעיקר באמצעות אידיאולוגיה קולקטיביסטית המדגישה את הקשר הבל יינתק בין ההווה העבר והעתיד ואת השלמות ''הקדושה'' של המרחב הטריטוריאלי והשלטוני. זהו בד בבד פטישיזם של החברה והמדינה – הצגתן כישות גדולה וכל יכולה – וניכור גמור של האדם היחיד, הקטנתו וביטולו. זוהי למעשה נסיגה מהנאורות והדמוקרטיה וחזרה אל האוליגרכיה הדתית. בהבדל אחד: בעוד שהאלוהות הושגה ונתפשה באמצעות התפילה וההגות הרוחנית האידיאל של האומה כישות עליונה מושג וממומש בעיקר באמצעות האלימות המלחמתית.
לדאבוננו אנחנו רואים, בניגוד גמור לתיאוריה המרקסיסטית, שדווקא השכבות המנוצלות והעניות ביותר בחברה נוטות לאמץ את האידיאולוגיה הקולקטיביסטית והפעילות האלימה של מנהיגי הימין. כך, במקרה הישראלי, האמונה בהמשכיות ובתחייה של העבר היהודי המקראי והשליטה המדינתית על ''ארץ ישראל השלמה'' נותנת לתושבי השכונות וערי הפריפריה תחושה כוזבת של עוצמה ובטחון, תחושה הבאה לידי ביטוי באמצעות הצעקנות האלימה והאלימות הצעקנית המכוונת כנגד ''הערבים'' (ו''הבוגדים''). השלילה והביטול של ''הערבים'' נחוצים כדי ליצור את אותה אשליה של אחדות לאומית הומוגניות ורציפה ואת תחושת הבעלות על ''ארץ ישראל''.
לפיכך כאן ועכשיו יש לשתי תכניות השלום האמורות חשיבות עצומה. כשם שממשלת שרון משיגה את את ''האחדות הלאומית'' באמצעות הדיכוי והביטול של הפלסטינים כך ההכרה של איילון, בילין, מצנע ובורג בפלסטינים סותרת ומפריכה את האידיאולוגיה הלאומית האחדותית השלטת. כפי שניתן לראות, עצם העלאתן ופרסומן של שתי תוכניות השלום, בלא קשר להצלחתן ולהגשמתן, כבר מערערים את כוחו הפוליטי של מחנה הימין הלאומני-דתי.
צעד גדול קדימה
