פעם, לפני שני עשורים, בזמן לימודים בארה''ב, אמר לי סטודנט פלשתינאי משהו כמו: ''כל מה שאנחנו צריכים זה זמן, כמה עשרות שנים, ובעזרת הריבוי הטבעי נגיע ליעדנו''.
אז היו ימים של שקט יחסי, אחרי שאריק שרון ''פתר'' את בעיית הטרור בשנות השבעים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה. במבט לאחור אפשר, אולי, להתגעגע לאותם ימים. השבוע שוב שמענו את התזה הזאת אבל במשנה הרבה יותר מסודרת מפי הפרופסור עלי ג'רבאווי, מאוניברסיטת ביר-זית.
תכנית השלבים שלו מבוססת ''היתרונות'' הדמוגרפיים של הפלשתינאים כמו קצב גידול אוכלוסייה של 4.3%, גבוה. להלן התכנית שפרופסור ג'רבאווי מציע לפלשתינאים, שגם הוצגה למנהיגות הפלשתינית:
- לאשר מחדש את העמדה הפלשתינית שמקבלת את הפתרון של שתי מדינות לשני העמים.
- לתת לישראל 6 חודשים של הפסקת אש, גם אם חד צדדית. המטרה כאן היא לבחון את הרצינות של הצדדים לגבי רעיון שתי המדינות וסיום הכיבוש.
- אם לא נראה רצינות מהצד הישראלי נכריז על פירוק הרשות. ''הרשות הפלשתינית בת תוקף רק כאשר הולכים לכיוון של הקמת מדינה''.
- ''... נאמר לישראל ולעולם כולו שאנחנו הולכים עמכם במורד הדרך עד למדינה דו-לאומית'' (נעם עמית, מדינה אחת לשני עמים, 31.10.2003).
בשלב זה נראה שההנהגה הפלשתינית לא מקבלת את התכנית ויזם טוען שהיא מאד מקובלת על העם עצמו. זוהי דרך, שמאפשרת לנו זמן של שקט להחלטות אסטרטגיות וטקטיות שקולות. אם נניח שהדרך הזאת תתקבל כ''פתרון'' על ידי הפלשתינאים והגענו לאותם שישה חודשי שקט, נמצא את עצמנו מול שאלות מגוונות:
- מה תהליך אסטרטגי כזה אומר לנו על הפלשתינאים. על עצמנו?
- האם באמת נתפנה לשיקול דעת אסטרטגי רציני?
- האם זה ''פתרון'' שגם אנחנו, הישראלים, יכולים לחיות איתו בשקט?
- מה עלינו לעשות בתשובה לתכנית המוצעת?
- האם המציאות הדמוגרפית לא מובילה אותנו לאותו ''פתרון'', גם אם לא יקבלוהו הפלשתינאים?
האלטרנטיבה הדמוגרפית?
