היום אני ''חוגג''. לפני שנה (19.10.2003) פירסמתי כאן את המאמר הראשון שלי. הכל התחיל כחודש לפני כן, כאשר פגשתי את ד''ר יובל רבינוביץ בחדר המיון. למרות ''הטראומה'' מצאנו זמן גם לשוחח על כל מיני דברים ועל האינטרנט. בהמשך אותו הלילה קיבלתי את הצעתו של יובל לכתוב מאמר שבועי על כלכלה. הבטחתי שכאשר אבריא אכתוב מאמר שבועי ומאז אני עמדתי בהבטחתי. היום לכבוד ''החג'' לוקח פסק זמן מכלכלה ומציג עמדה על נושאים ערכיים חשובים, שכלולים כהנחות במחקרים כלכליים.
חופש הביטוי ודמוקרטיה
עם בואו לעולם הגלוי של ''הסכם ביילין'', עלו נושאים רבים על סדר היום הלאומי, כולל אצלנו בפורום. אני לא טמנתי ידי בצלחת והצטרפתי למבקרים של מעשים אופוזיציוניים בחו''ל. באחת ההודעות כתבתי: ''שתדלנות פוליטית בניגוד לעמדת הממשלה או בכדי להחליש אותה היא לא תקינה ופוגעת גם אם היא נעשית אצל ידיד. כבר אמרתי כאן, במספר מקומות, שאני פוסל זאת אם אנשים מהשמאל או מהימין עושים זאת''. אחרים דיברו על כך שזה פוגע בדמוקרטיה ואפילו על בגידה דובר - הכל עוד לפני שפורסמו פרטים רבים.
לעומת ''הדאגה'' לשלום הדמוקרטיה שלנו, שכחנו לדבר על אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה, אחד התנאים לקיומה של הדמוקרטיה, שהוא
חופש הביטוי. עם התפתחות הדיון הסתבר לי, בעצם, שכל אותם ''עברייני דמוקרטיה'' שהזכרנו ואלו שלא הזכרנו, עשו שימוש ב
חופש הביטוי שלהם. אני לא משפטן אבל אין לי ספק שמעשה ''ההסכם'' נובע מהזכות ל
חופש הביטוי של אזרחי מדינת ישראל. אז מה, ישאל הקורא, הזכות הזאת היא בלתי מוגבלת? מה ואיך מגביל זכות בסיסית זו?
שמעון אגרנטובכן הזכות הזאת ומגבלותיה הוגדרו לפני 50 שנה, בתאריך 16 לאוקטובר 1953, על ידי השופט שמעון אגרנט בפסק דין
קול העם של בית המשפט העליון. אותו פסק דין ריסן את השלטון הבן-גוריוניסטי הריכוזי. פסק הדין ''העמיד את חופש הביטוי כזכות 'עילאית', שקיומה הוא תנאי לכל החירויות האחרות''. יחד עם זאת הוא הבהיר שהזכות הזאת אינה בלתי מוגבלת וקבע ששיקולי בטחון ושלום הציבור קובעים מגבילים את הזכות. אבל לא מדובר ב''סתם סכנה לשלום הציבור, אלא סכנה חמורה וקונקרטית'' (משה גורלי,
אין הרבה ביקוש לחופש הביטוי, 16.10.2003).
לעניות דעתי, המשא ומתן שניהלה ''חבורת ביילין'' שואב את ''הרשות'' מאותה פסיקה שהזכרנו ופסיקות אחרות, מאוחרות יותר, של בג''ץ שהמאמר מזכיר. גם מעשיה של ''חבורת יוסי בן אהרון'' שואבים ''רשות'' מאותו מקור, וכך גם מעשיהן של חבורות אחרות. אם יעלה מישהו את מגבלת שלום הציבור או המצב הביטחוני זה לא יתפוס לדעתי, הלא משפטית, משום שהסכנה שהמעשים הללו יצרו היא לא חמורה מספיק וקונקרטית. ברור שכל המקרים הללו גרמו/גורמים נזק נזק למדיניות הממשלה הנבחרת. אבל זה לא ''השמאל החולני'' או ''הימין הסהרורי'' אלא חופש הביטוי.
מות היוזמה הפרטית?
די ידוע שבמשך שנים חברות הכבלים צברו רווחים גדולים בלא הפרעה. כאשר הצטרפה חברת הלוויין למערכה באו ההפסדים ועימם הצטברות חובות גדולים. כאשר שאלו את אחד מבעלי חברת הכבלים עמוסת חובות האם רווחי העבר הגדולים לא היו צריכים להיות מקור לכיסוי ההפסדים הוא ענה מה אנחנו פריירים. משתמע שהרווח הוא שלי והחובות שלכם - עם ישראל. אם נפשפש במעשינו נמצא שבעצם כמעט כל אחד מאתנו, בעצם, חושב באותם מושגים. כאשר ''אני'' מצליח בעסקים, בכתיבה, או בדברים אחרים ההצלחה היא כולה ''שלי'' אבל כאשר מתחילות תקלות ''אני'' מודיע שזה ''אשמתם'' או באופן כללי - המדינה אשמה.
כאשר לא הצלחתי לעמוד במשימה של החזקת דירה ותשלום המשכנתא אני יכול להקים אוהל מול משרד ממשלתי או לתפוס את כיכר המדינה. הרי ''המאבק הציבורי'' יניע גופים ציבוריים - הממשלה - לקחת אחריות על הבעיה. אכן, כאשר האזרח הקטן, חסר היומרות, נוהג כך זה אולי מובן אבל אנחנו נרצה לומר לו שבן-אדם מבוגר אמור להיות אחראי למעשיו לטוב או לרע - כך אנחנו אמורים לחנך את ילדינו. כאשר בעלי ארגונים עסקיים גדולים או קטנים נדבקים בחיידק הזה זה כבר מאד מוזר ואפילו לא תקין. הרי טבעה של היוזמה העסקית היא השקעה, באחריותו הבלעדית של היזם, שסיכון או סיכוי (לרווח) בצידה. הוצא את הסיכון מן המשוואה, שחררת את היזם מאחריות ומוטיבציה להצלחת העסק ופגעת בסיכוי.
לכן הופתעתי כאשר, לפני מספר ימים, ''קם לו נשיא לשכת ארגוני העצמאים וצועק: גם אני רוצה. גם אני רוצה מחיקת חובות, תקציב סיוע, חבל הצלה ממשלתי'' (משה פרל,
תמשיך לצעוק וינר, 17.10.2003). אחרי שהממשלה הצילה את הקיבוצים, שפכה כספים על סקטורים שהיא חפצה ביקרם (מתנחלים, חרדים ואחרים) ולקחה מהם את האחריות, היא יכולה להציל גם את עשרות אלפי העצמאים. שלא נשלה את עצמנו: המשמעות של ''צעקתו'' של וינר היא בנוסף לתכניות הסיוע שקיימות עבור המגזר שלו. נדמה שאחרון המוהיקנים של היזמה החופשית מתכוון, כמו קודמיו, למסור את האחריות למשלם המיסים המצטמק. לא פלא שכולם חושבים שזה אשמת הממשלה שהמשק לא צומח. הרי מגזרים שאמורים להניע תהליכי צמיחה, בעלי העסקים (היזמים) מעבירים את האחריות והיוזמה לממשלה.
כוחנות יתר
מתנגדי הרפורמות המבניות מסבירים לנו כי מונופול פרטי גרוע ממונופול ממשלתי. אבל בנושא הנמלים כל שהממשלה רוצה לעשות זה לפרק את המונופול שלה למספר חברות כדי ליעל ולהוזיל את מחיר השרות לאזרחים. אז ''מתנגדי הרפורמה הסבירו שזה לא עניין הנמלים. הם פשוט מתנגדים לשבירת המונופול, כי הוא הנשק האמיתי של ציבור העובדים'' (משה פרל,
כמה מילים על סולידריות, 14.10.2003). לא האינטרס הציבורי או של השכבות החלשות עמד מול עיני השובתים אלא מה יקרה לחשבון הבנק. כאשר בתום השביתה חזרו הצדדים לשולחן הדיונים לאותה נקודה בה עזבוהו, הסתבר לנו שהנזקים וההתלהמות של עמיר פרץ ובנימין נתניהו היו מיותרים. גם כאן מי שבסופו של דבר משלם זה הציבור.
הירהורי יום השנה
