''במשרד האוצר מספרים על שר חדש, חובב התנחלויות, שנכנס לתפקיד לא לפני הרבה שנים וזימן אליו לשיחה סודית את ראש אגף התקציבים. כשהדלת ננעלה שאל השר בפאתוס, עכשיו תגיד לי סוף סוף, כמה מיליארדים משקיעה הממשלה בשטחים מדי שנה. ראש האגף הרצה לשר במשך שעתיים על הוצאות הממשלה בשטחים. במהלך כל ההרצאה הוא לא נקב ולו במספר אחד'' (מוטי בסוק וכתבים, העלות האזרחית החריגה של ההתנחלויות: לפחות 2.5 מיליארד ש' בשנה, מוסף ערב ראש השנה, הארץ, 26.9.2003, עמודים 46-44).
כתבי הארץ עמלו מספר חודשים כדי לחשב את ''מחיר ההתנחלויות'' ואפילו הקדישו מאמר מקדים לכך כדי לעורר עניין בפרסום שיבוא בערב החג. אבל בסופו של דבר אין להם תשובה מספיק טובה עבור אותו השר. הפרוייקט של הארץ, רק אימת את החישובים של דרור צבן (עבור שלום עכשיו) ועידכן אותם (שם, עמוד 45). גם ההנחות הבסיסיות לא ממש שונות ולכן המספרים המוצגים בדו''ח של העיתון לא ממש מחדשים לנו דבר, לאחר שניתחנו כבר את הפרוייקט הקודם. הרי אז סיכמנו כי: ''
בעצם מה שיוצא זה שחישוב חד צדדי של תקצוב עודף מסיט את הוויכוח האידיאולוגי/פוליטי לוויכוח על תקצוב וכסף'' (דוד סיון ויובל רבינוביץ,
העדפה תקציבית להתנחלויות?).
בתשובה לשאלתו של נחמיה שטרסלר על הממצאים אמר בנימין נתניהו: ''צריך לשאול קודם היכן אני רוצה את הגבולות, ורק אחר כך לעשות את החשבון הכלכלי. אחרת יכול להיות שהדבר הכי כלכלי הוא להתבצר בצפון תל אביב'' (
נתניהו: כלכלת ישראל היא ריכוזית, בלתי יעילה ומסואבת,
הארץ, 26.9.2003, עמוד 6א). במילים אחרות, התקציב צריך להיות פועל יוצא של תהליך אסטרטגי של קביעת סדרי עדיפויות ומדיניות ורק אחר כך לתרגם זאת למספרים בספר התקציב.
זכורה ההחלטה הלילית של הממשלה לפני מספר ימים שאישרה בחיפזון את הצעת משרד האוצר לתקציב שנת 2004. רק לאחר מכן התברר לשרים, בהפתעה, או לחלק ניכר מהם, מה הוחלט (
צדק חלוקתי?). הגיעו הדברים לידי שלאחר ההחלטה ''..... נתניהו כבר הכריז בכל פינה שהוא יילחם בגזרות החדשות, ויתנגד לקיצוץ בקצבאות, שהמשרד שלו הציע רק יום וחצי קודם לכן'' (שלום ירושלמי,
''רגע, חסר לנו עוד מיליארד'', מוסף שבת,
מעריב, 19.9.2003, עמוד 6).
למרות הכוונות וההצהרות של שר האוצר תהליך קבלת ההחלטות על התקציב, בסופו של דבר, מבטא מעט מאד אסטרטגיה. מה שבולט יותר זה מאבק כוחות בין הלקחנים השונים בעיקר סמוך למועדי ההחלטות (
מדיניות כלכלית - האמנם?). גם תהליך ההתנחלות לא נולד בהחלטה אסטרטגית, ברורה ושקופה, על מדיניות ממשלתית. את התהליך הובילו קבוצות פוליטיות נחושות, עם אסטרטגיה, ומרבית הממשלות נגררו לתוכו. כך זה נמשך עד ימינו אנו עם הקמת המאחזים.
בעצם בחינה של ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, תגלה לנו שזו הדרך בה הוקמו מרבית הפרוייקטים הלאומיים השונים. יש מספר יוצאים מן הכלל כמו פרוייקט המוביל הארצי, ההתיישבות בחבל לכיש ועוד כמה - פרוייקטים עליהם ניתן היה להשיג הסכמה רחבה של המוסדות הנבחרים.
לא רק שהתקציב לא נקבע בתהליך אסטרטגי, אלא שרב בו הנסתר. בנושא ההתנחלויות הסתרת הפרטים היתה כנראה מכוונת. ''
את המדיניות של הסתרת תקציבי ההתנחלויות מעיניים ישראליות ביקורתיות, ולא פחות מכך מעיניים זרות, הנהיגו ממשלות המערך בשנות השבעים ואימצו ממשלות הליכוד שבאו אחריהן'' (מוטי בסוק וכתבים, עמוד 44). במאמר קודם הזכרתי שבספרי התקציב שמקבלים חברי הכנסת הרבה פרטים, גם על תקציבים של מאות מיליונים, לא מוצגים (
שקיפות המערכת הציבורית). למיטב זכרוני לא שמעתי את זעקת חברי הכנסת על הבעיה הזאת. לא פלא שכאשר יש סיבה וכוונה להסתיר פרטים אז מצליחים במשך כ- 35 שנה ואין פוצה פה ומצפצף.
כעת בא עיתון הארץ, בעקבות מרכז אדוה ושלום עכשיו, ומספר לנו על ''התגלית הגדולה,'' שזה עולה לנו ''יותר מדי'' כסף. המטרה האמיתית נשארת נסתרת בצד. כך אולי ישתכנע הציבור שהקיצוצים האחרונים בסעיפי התקציב השונים לא ממש היו מוצדקים. לא מעלים לאוויר דיון רציני בשאלה האסטרטגית על הדרך אותה צריכה המדינה להעדיף שממנה אפשר, וצריך, לגזור את המשמעות התקציבית. כמו הממשלה גם מתנגדי ההתנחלויות לא מנהלים ויכוח על בסיס אסטרטגי שקוף.
השבוע הצטרף הסטטיסטיקן הממשלתי לביקורת על שקיפות: ''משרד האוצר אינו מוסר לציבור נתונים קריטיים שבאמצעותם ניתן להעריך את ביצועי מערכת המסים, ולבדוק את תחזיות הגביה של תקבולי הממשלה'' (ליאור כגן, רונית מורגנשטרן ודליה מזורי,
הסטטיטיקאי הראשי: האוצר מעלים נתונים מהציבור ועוסק בתעמולה, עסקים,
מעריב, 24.9.2003, עמוד 4).
מסתבר שהחלטות ממשלה חשובות מתקבלות על סמך מידע חלקי. לעיתים מידע חיוני לתהליך קבלת ההחלטות לא נמצא בפני השרים אפילו בעת ההצבעה. כל זה קורה למרות שהמידע קיים, במשרד האוצר. למרות השיפורים של השנים האחרונות האוצר מונע מידע חיוני מנבחרי הציבור. לא נותר אלא לקוות כי לאחר הפרסומים האחרונים, השרים ידאגו לקבל את כל המידע הרלוונטי והפקידות באוצר באמת תקבל את רוחו של חוק חופש המידע.
שקיפות תיקצוב ההתנחלויות
