- ''משמעות הכניסה כעת לשטחי איי היא מלחמה מבית לבית, היא מערכה זעירה של מאות הרוגים בכל צד[...]'' ח''כ יחיאל לסרי (מפלגת המרכז) 23/07/2001
שמענו.
אני זוכר היטב קטע מראיון בערוץ 1 שנערך עם חנן פורת – אי-שם בעידן הרחוק-ההוא, כאשר עצם הדיבור על כניסת צה''ל לשטחי איי – נתפס כחילול הקודש. חנן פורת, בעיניו האדמומיות-משהו, אמר שהוא יודע שמה שיגיד נשמע קיצוני, אבל לא תהיה ברירה אלא לכבוש מחדש את כל יש''ע. הדברים – אז – נשמעו לי כמובן הגיוניים, צודקים והכרחיים – אבל כחזון רחוק, אם לא נעלם...
והנה, מלבד 'חג הקרבן' שאירע בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון בג'נין – כל ''מאות [החיילים] ההרוגים'' התנדפו להם באוויר; היו כלא היו. הוכח מעל לכל ספק שצה''ל יכול להשתלט על כל יו''ש – מבלי לספוג את כמות האבידות המחרידות שמפניהן התריעו שורת הצווחנים למיניהם (שלא לדבר על סיפורי אלף-לילה-ולילה של הח''כים הערביים על ''טבח במחנות הפליטים'' שזומם שרון לבצע.
גם החרם הבינלאומי הנורא – שיגרור בעקבותיו קריסה כלכלית ומוות מוחי מיידי – לא הצליח להתרומם מעל גובה השטיח.
- ''[...]התייחסות ליאסין כמנהיג פוליטי עשויה ליצור אשליה כאילו תיתכן הידברות כלשהי איתו. אך יאסין, בדיוק כמו מקבילו האינדונזי [אבו-באכר אל-באשיר] הוא מנהיג רוחני של אירגון טרור איסלאמי. ובדיוק כמו באינדונזיה, איש לא מעז לעצור אותו[...] חייבים להפעיל לחץ אינטנסיבי על הדרג הפוליטי. לחץ כזה לא חייב להתבטא בפגיעה פיזית. מעצר או גירוש יכולים להשיג את אותה המטרה.'' עמית כהן, ''מעריב'', 22/10/2002.
אפילו הכותב, שמצדד בהפעלת ''לחץ אינטנסיבי'' על שייח' אחמד יאסין – מסייג את עצמו בכל הנוגע לפגיעה פיזית – ככל הנראה על-מנת להימנע מלהישמע 'סהרורי' או 'מטורף'.
אך הנה הגיע היום (שלמען האמת לא האמנתי שיגיע) – ושייח' יאסין בקלונו ובעצמו עמד על הכוונת של צה''ל (אשר עקב טיפשותו הקולוסאלית של ראש הממשלה – נאלץ להשתמש בקפצון במשקל של 250 ק''ג בלבד).
אמת – פיגועי נקמה הגיעו – וחלילה וחס עוד עלולים להגיע.
אך מסכת זו של טרור איסלאמי איננה חמורה יותר מה''תגובות'' על חיסול 'לגיטימי' של חבר בינוני בדרג הצבאי של החמאס. גם הגינויים מהעולם – והחרם הבינלאומי שאמור היה לייבש אותנו לדעת – משום מה לא הגיע...
- אם רק נעז לגעת באוריינט האוס... או ואבוי לנו...
מטה אש''ף בירושלים, שהפך מזה כעשור למעוז המקודש של הפלשתינאים בירושלים, ניצב כפצע בלב העיר, כפי שניצבה החקרא בימי שמעון החשמונאי. היהודים שלטו – כאז כן עתה – בירושלים – אבל הס מלגעת במעוז האויב הבלתי-מושג.
מפגיני ימין נהגו להגיע לשם ולמחות על החרפה, ולהתעמת עם המחבלים המכונים ''מאבטחי האוריינט האוס''; ראשי אש''ף נהגו לערוך שם פגישות עם כל שועי תבל – וכל זב חוטם ומצורע, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן – נהג לצפצף על תחינותיה הנלעגות של ממשלת ישראל – ולבקר 'בכל זאת' במטה אש''ף.
עד שבא השר לביטחון פנים עוזי לנדאו – ובגיבוי שרון השתלט על האוריינט האוס, ואף הניף עליו את דגל ישראל, וכמו כן החרים כמות עצומה של מסמכים חיוניים (ומרתקים).
הארץ לא זעה; תבל לא התהפכה; הרים לא נזלו והירדן לא סב אחור... גם גבעות לא נטפו...
פלא-פלאים. גם הפעם נעדרה מן הזירה החרב המתהפכת של 'מהומות אימים' בירושלים + החרם הבינלאומי המיתולוגי. פייסל חוסייני הנערץ הלך ודעך – עד שהתפגר בכוויית – באותה כוויית שסבלה מהפלשתינאים הבוגדניים והרצחניים יותר מכל. אכן צדק פואטי.
- אם נפתח את הר-הבית ליהודים בניגוד לדעתו של הוואקף... וואי-וואי עלינו...
במשך שלוש שנים – נתן ראש הממשלה אריאל שרון לוואקף האנטישמי להשתולל כאוות נפשו בהר-הבית, ושרי הממשלה מוגי-הלב, כולל השר הנכבד עוזי לנדאו
1 – שבין השאר היו חתומים על עצומה חריפה ביותר כנגד ההשתוללות – עשו כל שביכולתם על-מנת לטשטש; להכחיש; להקטין ולמזער את טענותיהם והוכחותיהם החותכות של אנשי ''הועד נגד הרס העתיקות בהר-הבית'', שבדרך-לא-דרך הצליחו להציג שוב ושוב צילומים וראיות לטרור האנטי-תרבותי של הוואקף.
אנשי ציבור שונים – שבדרך-כלל אוהבים מאוד להגן על חופש התנועה וחופש הפולחן, עמדו על רגליהם האחוריות, בגיבוי איומים אפוקליפטיים על מהומות יום-הדין שצפויות לנו – אם רק נעז להפסיק את הנוהג האנטישמי לפיו ליהודים ולכלבים (ולנוצרים, דרך אגב) אסורה הכניסה להר-הבית.
והנה – לפני כשבועיים נפתח הר-הבית, וכבר ביקרו בו יהודים, דתיים וחילוניים – והדם...
ההתפרעויות... והחרם הבינלאומי המצמית... –
נותרו מאחור – בפח האשפה של ההיסטריה.
- אם תיפול שערה אחת משערות ראשו של ערפאת... אם נהפוך את המוקטעה – על יושביה – לשטיח אפגאני... המזרח התיכון... יעלה בלהבות...
ביום שאחרי – כפי שהיו בעבר ''ימים שאחרי'' – לא נבין מדוע התמהמנו כל כך; מדוע היססנו; ועל מה ולמה שילמנו מחיר דמים כה כבד – רק בשביל לרצות את אליל הפחדנות של עצמנו.
ביום שאחרי מטח הטילים הפשוט, הטריויאלי, הכל כך בלתי-מסובך מבחינה מבצעית – אחרי שייקברו תחת ההריסות ערפאת, אבו-עלא, אבו-מאזן, טיראווי ושאר עשרות המחבלים הבכירים –
ואחרי שייכתבו 50 מאמרים ויונפקו 10 גינויים דיפלומטיים מנומסים –
לא נצליח להבין איך בכלל יכולנו לסבול את קיומה של המפלצת המזוקנת עם שלל הטרוריסטים המעונבים שלצידה, וממה בעצם כל כך פחדנו.
במהרה נגלה שהצל של עצמנו הוא בסך הכל צל... לא נושך ולא שורף.
האם שיטוח המוקטעה יביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה?
בהחלט לא.
הרי מוסכם על שמאל וימין שאין שיטת ''זבנג וגמרנו''.
אבל שינוי הגישה, מהססנות, שיתוק, הגנתיות ונסגנות – אל יוזמה, התקפיות, התמדה ונחישות – הוא זה שיוביל אותנו אל דרך המלך: דיכוי הטרור לרמה מזערית, שתאפשר לעם היהודי להמשיך ולחתור למימוש חזון שיבת ציון.
- לזכותו ייאמר שמחדליו נובעים פחות מפחדנות – ויותר מנאמנות ממלכתית כלפי ראש הממשלה על שלל שיגיונותיו.
ארבעה נמרים של נייר - ועוד אחד מקרטון
