הדם על ידיו הסדוקות והעייפות של בוגי יעלון.
הדם על ידיו העבות של אריאל שרון, שאולי כפוליטיקאי מוכשר יזם את נסיון ההתנקשות ביאסין רק כדי להשכיח את פרשת הקלטות של עמרי וגלעד שרון (בהצלחה רבה).
הדם על ידיהם של אלוף הפיקוד ומפקד חיל האוויר.
כדבק שלוש שניות, הדם נדבק אל הכפות הנעימות והחלקות של הצעירים שלחצו על הכפתור בבהלה, כפתור הפלסטיק הקר שירק את הפצצה על יאסין, זו שהתפוצצה לבסוף בפנים של המסכנים החפים מפשע בצריפין ובירושלים.
הדם על ידי כל הפרשנים מחרחרי המלחמה שלמן השניה הראשונה לא נתנו הזדמנות לימי ההודנה הנהדרים והמליצו על החיסולים שקרקרו וניתצו אותה.
אבל אין בדל תועלת בהצבעה על אשמים. המתים כבר לא יעורו לתחיה. הגידמים לא יצמיחו ידיים, אצבעות ושפתיים דקות מקווקוות ליפסטיק. הפתרון היחיד למעגל האש של הפיגוע - חיסול - פיגוע - חיסול הוא החלטה חד-צדדית של ישראל שהיא מפסיקה למשך כמה חודשים להפיק פעולות נקם או חיסולים. כי חיסול יוליד עוד פיגוע. נקמה תביא לעוד חגורות נפץ. האם יש מישהו שלא יודע את זה? האם יש אלוף שלא הבין את זה? האם יש פרשן צבאי, כסיל ואטום ככל שיהיה, שלא תפש שזה מה שקורה בשלוש השנים האחרונות, מימי ה''יד הקשה'' של אהוד ברק? עד מתי תמשיך קונספציית ה''אין קשר'' הזו? לא צריך להיות כתב צבאי: אני עצמי יודע על מרד ביחידות שחיסלו בתקופת ההודנה, של חיילים שהבינו מה באמת רוצים מהם.
אני נוטה לשתוק אחרי שאני שומע על פיגוע, אני מרגיש משהו בעין אבל זה לא קשור לדמעות, אלא לאזור שבצידי העין, אולי מדובר בהתחלה של משהו שבעוד כמה שנים יהפוך לקמט, ואז אני הולך ברחוב המתרוקן לאיטו, מביט במכוניות נעות לאט, בפנים הקורקטיות של האנשים החולפים לעומתי במדרכה, מאזין לטון המיוחד של הרדיו המתעמעם מחלונות הבתים, בדרך כלל של שדרן רדיו המנסה להשיג עוד פרטים על הפיגוע.
הסיבה שאני עצוב עכשיו היא לא רק הפיגועים (התחלתי לכתוב את המאמר ארבע שעות אחרי הפיגוע בצריפין והוא נמשך לתוך הפיגוע בירושלים), אלא הפיגוע של עוד שבועיים, שיקרה לאחר חיסול הנקם המוצלח של עוד שבוע. סלחו לי על שאני אנוכי וחושב על עצמי. אולי זה לא כל כך פוליטקלי קורקט לומר, אבל היום אני פוחד כמעט רק על החברים שלי, שאני אוהב כל כך. פוחד שהם ימותו, בגלל הגנרלו-פוליטיקאים שלנו, הטפשים והנאלחים.
אני כועס ועצוב, אבל לא מיואש. כי יש פתרון: הפסקת אש חד-צדדית. דרשו אותה, אם אתם חפצי חיים, אם אתם מפחדים על משפחותיכם ואהובכם. תתנגדו לה, אם אתם רוצים שזה יימשך ככה עוד כמה שנים.
פורסם לראשונה ב
מיקסר, מדור התרבות של נענע, בטור האישי של רועי צ'יקי ארד, ''תיירות פנים''.
על הדם שעל ידיו העבות של אריאל שרון
