אבו עלי - סוף ההצגה?

סנסציית היום בחדשות – התפטרותו של ''ראש הממשלה'' הפלשתינאי. לאבו עלי התורן, מחמוד עבאס' הידוע גם בכינויו אבו מאזן, נגמר כנראה הסוס, והוא החליט שאולי הגיע הזמן להעביר את התפקיד לאבו עלי אחר.

לכאורה ירד המסך על הפארסה ששמה ''מפת הדרכים''. אני חושב שקצת מוקדם לשמוח. יש בהווי האמריקאי מימרה מפורסמת של אחד ממאמני הספורט שהיה ידוע באנגלית הוולגארית שלו: It ain't over 'til it's over (בתרגום חופשי: ''זה יסתיים רק כשזה באמת יסתיים). מהתגובות הראשונות בתקשורת ובחוגי המימשל בארה''ב ניראה שההתפטרות הזאת אומנם תפסה אותם לא כל כך מוכנים ושהם לא יודעים עדיין איך בדיוק לאכול את זה, אבל באותו זמן נראה גם שהם עדיין לא התייאשו מהרעיון שלהם להביא את בשורת השלום לאזור.

למי שמכיר קצת איך דברים מתפתחים כאן לא קשה להבין מה קורה (וקרוב לוודאי גם יקרה). המימשל האמריקאי בלע את הלוקש הפלשתינאי עד הסוף – כמו שאומרים באנגלית Hook line and sinker (זה דימוי הלקוח מהדייג – תחביב נפוץ בארה''ב – כשהכוונה היא לדג שבולע לא רק את הפתיון אלא גם את הוו ואת החוט של החכה). במאמר שפרסמתי כאן בפורום כשרק הורם המסך מעל ההצגה הנוכחית, מאמר בו הצגתי לראשונה את אבו עלי, היתייחסתי לכך שהאמריקאי הממוצע אינו יודע מה זה או מי זה אבו עלי. ואכן המימשל שיכנע את עצמו שבאמת מדובר כאן במשהו רציני ולא תפס שפשוט עובדים עליו בעיניים. מחלקת המדינה של ארה''ב היא הנושאת באחריות המרכזית להונאה העצמית הזאת, אבל גם לממשלת ישראל יד במעל. פסטיבל ההודנא ומוכנותה של ישראל לקחת חלק במשחק איפשרו לדבר על ''הפסקת אש'', על ''ירידה משמעותית'' בטרור (''לא היו אוטובוסים'' - כלומר ישראלים נרצחו רק ב''בודדת'' ולא ב''צרורות'' של פיגועי היתאבדות). פסטיבל ההודנא איפשר שוב לגנות את ישראל על כך שבתגובותיה היא זאת הגורמת להסלמה במעגל האלימות (Cycle of Violence).

עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר הבעייה. חוסר הנכונות של פוליטיקאים להודות ששגו הוא תופעה אוניברסלית. זה נכון להחלטות בכל רמה, אבל כאשר מדובר בקביעת קו מדיני המתגלה בדיעבד כשגוי, זה הופך להיות עניין קיומי. זו התאבדות פוליטית עבור מישהו באדמיניסטרציה להודות שהקו המדיני בו תמך או שעליו המליץ היה מוטעה, בייחוד כאשר מדובר בקו מדיני שהיה בחזקת ''מפעל חייו'' – מה שבהחלט ניתן לאמר על הקו המדיני של מחלקת המדינה בנושא הסיכסוך הישראלי ערבי. אבל עבור קובעי המדיניות, להודות שפשוט עבדו עליהם זה פשוט בחזקת בל יישמע. המימשל הימר ''על כל הקופה'' בנושא של מפת הדרכים, וגם אם היה ליוזמה הזאת צל של סיכוי להצליח הוא חוסל בכך שהאחריות לביצוע ניתנה בידי מחלקת המדינה, שכל הצמרת שלה עדיין חיה באוסלו. להודות עכשיו שזאת היתה שגיאה, להודות שהערבים הצליחו לתעתע בהם – תשכחו מזה. העובדה שעם חלוף הזמן מתברר יותר ויותר שגם המילחמה בעיראק, כמו כל הנושא של המלחמה בטרור, אינם בדיוק סיפורי הצלחה, עוד מחמירה את המצב. בשבועות הקרובים אנו עומדים לחזות במפגן חסר תקדים של לוליינות לשונית מצד המימשל שכל מטרתה תהייה להפיח רוח חיים בפגר הזה ששמו מפת הדרכים, להוכיח שאכן זו הדרך ואין אחרת. שמיניות באוויר זו לא מילה.

הכותרות בעיתונים המובילים, וה''ניתוחים'' הפוליטיים המיתלווים אליהם הם בבחינת רמז לבאות.

אלו רק שתי דוגמאות מני רבות. דובר מחלקת המדינה כבר הודיע ש''אנחנו מקיימים מגעים עם כל הצדדים'' (מעניין לדעת מה המשמעות המסתתרת מאחורי מישפט זה). בוושינגטון פוסט מביאים דברים שאמר דניס רוס, המוצג כ''מי שהיה במשך 12 השנים האחרונות נציגו הבכיר של קלינטון בנושאי המזרח התיכון''. תקופת נשיאותו של קלינטון נמשכה רק 8 שנים, לכאורה אי דיוק ''חסר משמעות'' אבל למעשה זה נועד לטשטש את האמת מאחורי ה''קריירה'' של דניס רוס – יהודי בעל דעות שמאלניות ליברליות, דמוקרטי למהדרין, שעלה לגדולה בתקופת המימשל של בוש האב וג'ים בייקר. ג'ים בייקר הביא אותו מתוך המחשבה שיהיה לו הרבה יותר קל לנהל את מדיניותו האנטי ישראלית אם הביצוע יהיה בידיו של יהודי. לדניס רוס, עם הדעות השמאליות ליברליות שלו, לא היתה כל בעייה לקבל על עצמו את תפקיד המוביל של מדיניות ארה''ב נגד ממשלת שמיר.

ומה שרוס אומר יכול להוות אינדיקציה טובה למה שצפוי לקרות. לדבריו ''ניתן יהיה לשכנע את האבו עלי [עבאס] לחזור בו''. אבל איך ניתן יהיה לממש את זה ''צריך להבין שכדי להחזירו יהיה צורך לשנות את הנסיבות. מנקודת מבט יותר רחבה – אם לא נצליח להחזיר אותו, לא יהיה מישהו אחר שימלא את מקומו''.

במקור האנגלי:
''לא יהיה מישהו אחר''? אמרו את זה פעם גם על ערפאת – זו היתה אבן הפינה של מדיניות ארה''ב באיזור בכל שנות אוסלו. אני כלל לא בטוח שהם באמת וויתרו על הקו הזה לטובת אבו עלי.

יותר קל לנחש מה מסתתר מאחורי המושג הנייטרלי כביכול של ''הנסיבות הקיימות''. אני מציע כאן מספר אלטרנטיבות: ''עיקשותה של ישראל מונעת מהפלשתינאים לעמוד בהתחייבויותיהם''; ''ישראל לא נותנת תמיכה מספקת לראש הממשלה הפלשתינאי''; ''מדיניות החיסולים של ישראל מחסלת את מאמצי ראש הממשלה הפלשתינאי להילחם בטרור''; ''ישראל - בכך שהיא איננה ממלאת את התחייבויותיה במיסגרת מפת הדרכים - חותרת תחת מעמדו של ראש הממשלה הפלשתינאי''. אולי כדאי לעשות תחרות (עם פרסים) בין משתתפי הפורום, מי יצליח לקלוע לנוסח הסופי שיופיע באמצעי התקשורת.

בדבר אחד אין ספק. ישראל תידרש ''לתרום'' את חלקה ל''שינוי הנסיבות שיאפשר לאבו עלי לחזור בו מהתפטרותו'' – כי, אחרי ככלות הכל, בלעדיו אי אפשר להמשיך. במה תתבטא תרומה כזאת? אני משאיר לקוראים לנחש.

ולסיום עדיין מוקדם לחגוג – עדיין אין סיבה למסיבה.

---