איך זוחל נחש שיכור? – ישר;
אם אדם נורמלי משתגע – הוא נהיה משוגע; ואם אדם משוגע משתגע? – הוא נהיה נורמלי...
מינוס כפול מינוס – שווה פלוס; טירוף כפול טירוף = שיא השפיות...
בשנתיים האחרונות אנו עדים להתנהלותו של תיאטרון אבסורד – שאילולא היה מתנהל על אדמתנו ועל חשבון דמנו – היינו עשויים להיות משועשעים ביותר:
ממשלת ימין ציונית – עושה כל שביכולתה על-מנת לברוח מלב-ליבה של ארץ-ישראל;
רבי-מחבלים מתועבים במיוחד – מסתובבים אחר-כבוד בלשכתו של ראש ממשלת ישראל ומסתופפים כדבר של יום-ביומו עם שר הביטחון; שר החוץ וקציני צה''ל בכירים;
''אחריות ביטחונית למניעת טרור'' על ערי יש''ע הערביות – מועברת שוב ושוב לידי אדריכלי הטרור עצמם – על-מנת להתעלף שוב ושוב מרוב תדהמה כאשר הם אינם מונעים טרור – ואף מעודדים אותו בחדווה;
''מדינה פלשתינאית'' ממערב לירדן הפכה להיות מטרת-חייו של ראש מחנה הימין בישראל (ר''ל) – על אף התנגדותם
1 של כל ראשי המערב; על אפם ועל חמתם של כל שליטי מדינות ערב; של ירדן במיוחד, ושל רוצחי אש''ף בפרט.
2ה''תהליך'' הקדוש – שם חיבה ל''תהליך השלום'' – כבר מזמן שינה את יעדו מתהליך שנועד להביא להפסקת טבח ביהודים – למטרה בפני עצמה – שטבח ביהודים רק מעכב קמעא את מימושה.
לכאורה מדובר כאן בהתנהלות חולנית לחלוטין – ואכן במאמר נפרד (''מדוע הימין מתנהג כמו השמאל'') – דנתי בהיבטים הפתולוגיים של מדיניות ממשלות ישראל האחרונות. ואולם – בתוך הטירוף ישנו היגיון ברור:
ממשלת ישראל – ובעיקר העומד בראשה – חרטה על דגלה – כיעד מרכזי ונכסף – את הקמתה של ''מדינה פלשתינאית'' בגבולות 1949. האשם הראשי הוא ראש הממשלה; האשמים הבאים אחריו הם תומכיו בממשלה; והאשמים הבאים אחריהם – גם אם ברמת אשמה פחותה – הם מתנגדיו בתוך הממשלה. איש לא יכול לומר ''עיניי לא ראו וידיי לא שפכו את הדם הזה''.
מדוע הלהט ל''מדינה פלשתינאית''?
שאלה מצויינת – אבל לא רלבנטית כרגע.
העובדות מדברות בעד עצמן.
בדרך להקמתה של ''מדינה פלשתינאית'' – עומדים שני מכשולים עיקריים: אש''ף והציבור היהודי בישראל. הפעם הציבור היהודי הוא על הכוונת.
הציבור היהודי בישראל – עדיין סובל משרידי מחלה ממארת שנקראת ''שפיות'', והוא לא מוכן לקבל כל כך בקלות מסירת חבלי מולדת ומאחזים אסטרטגיים לכנופיה רצחנית שהוכיחה את נאמנותה לדרך הדמים שוב ושוב ושוב.
הציבור היהודי בישראל סובל גם בעיות קשות בקיבה – הרגלי אכילה לא נכונים ככל הנראה – והוא מתקשה לעכל אחווה ושיתוף פעולה בין שרי ממשלה יהודים לבין רוצחי יהודים – על רקע ועל גבי גופות יהודים הולכות ומצטברות.
הציבור היהודי בישראל לוקה גם בשיירי קדחת שנקראת בשפה מקצועית ''כבוד לאומי'' – ובלשון עממית: ''לא לצאת פראייר'' – והוא לא מסוגל לקלוט מדוע יש לתת היד לא רק תמורת כלום – אלא גם תמורת נשיכות קטלניות באצבעות היד.
לפיכך – מתוך חשש מפני דעת קהל – נתקל מפעם לפעם ראש ממשלת ישראל בקשיים בדרך אל היעד הנכסף. אחרי ככלות הכל – בדמוקרטיה אין ברירה אלא להתחשב – ולו גם לכאורה ולו גם באופן זמני ביותר – בדעת הקהל של אנשים קטנוניים, נבערים, צרי-מוחין ומוגבלים בשכלם – שלא מבינים את הזיקה הקוסמית שבין רוצח לשר-ביטחון; שבין הפסקת אש למוות; שבין טרוריסט לבין מניעת טרור; שבין כזבנים מועדים לקיום הבטחות; שבין פייסנות רקובה לכושר הרתעה.
אחרי ככלות הכל – חלק ניכר מהיהודים בישראל עוד לא התבגרו – ועוד לא הבינו ש''טוב למות בעד השלום''. אז צריך להסביר להם. לאט לאט.
הדבר האחרון שמעניין את ראש ממשלת ישראל הוא חייהם של יהודים בארץ-ישראל. הדבר מעניין אותו כקליפת השום, ונוגע לו כשלג דאשתקד. לא איכפת לו גם אם כל היהודים כולם יירצחו בפיגוע אחד גדול, או יישרפו בבת אחת בהצגה אחת של ''נתן החכם''. העיקר שתקום ''מדינה פלשתינאית''.
אחרי ככלות הכל – דוכן המנצחים של פרס נובל לשלום הוא גבוה, והטיפוס אליו הוא קשה. על כן, זקוק אריאל שרון לאמצעי הגבהה מלאכותיים. גופותיהם של כמה אלפי או עשרות אלפי יהודים – זהו מכשיר יעיל ויציב הרבה יותר מאשר ''סולם גנבים''.
- מעטים יגידו זאת בגלוי – אבל איש באירופה או בצפון-אמריקה לא מתייחס ברצינות לכך שכנופיית טרור ופשע זו תצלח לניהול מדינה, לא כל שכן שמדינה כזאת תביא איזו שהיא תועלת למישהו. בכל אופן, אף אחד במערב (מלבד כמה אוהבי-ישראל כרוניים) לא יעשה מעצמו חוכא ואיטלולא על-ידי התייצבות ימינה מראש ממשלת ישראל.
- המחשבה כאילו אש''ף מעוניין בהקמת ''מדינה פלשתינאית'' עצמאית – בגבולות כלשהן – היא מהתלה אכזרית, צינית במיוחד, אך יש להודות – גם מבריקה. על כך במאמר נפרד.
אין דבר הגיוני יותר מן הטירוף
