''השפל הכלכלי שהחל במחצית 1929 גרם בארצות הברית קטסטרופה חסרת תקדים. כאשר הגיע המשק לנקודת השפל הנמוכה ביותר, ב-1933, כבר ירדה ההכנסה הלאומית הנקובה בדולרים עד כדי מחציתה. התפוקה הכוללת ירדה בשליש והאבטלה הגיעה לשיעור חסר תקדים של 45 אחוז מכוח-העבודה. השפל היה נורא לא פחות גם בשאר חלקי העולם. הוא התפשט לארצות אחרות וגרם לתפוקה נמוכה יותר, לאבטלה גבוהה יותר, לרעב ולסבל בכל אתר ואתר'' (פרידמן 1980, עמוד 83).
1. מבוא
בניגוד, אולי, למה שחושבים רבים, המשבר לא החל בהתפוצצות הבועה הבורסאית באוקטובר 1929, אלא מספר חודשים קודם לכן. הגורם הראשוני למשבר היה עודף כושר ייצור שהתפתח במהלך הצמיחה עד לאותו מועד. קריסת הבורסה ושיעורי האבטלה הגבוהים היו בין התוצאות הבולטות (פרידמן 1980, עמוד 91).
מעבר לזיכרונות הסבל שהמשבר טבע באזרחי ארה''ב וארצות אחרות, הוא גם היה זרז לשינוי מקיף בהשקפת העולם של הציבור ביחס לצורך במעורבות הממשל במשק. התחושה שהקפיטליזם היא מערכת לא יציבה תפסה אחיזה בציבור הרחב ומדינת הרווחה, כמו שאנו מכירים אותה, צמחה למעמד מוביל בארה''ב ובמדינות אחרות. אבל לא רק המערכת הפוליטית שינתה כיוון; גם כלכלנים רבים שינו את השקפתם המקצועית בעקבות הארועים.
המיתון המתמשך בעולם כיום, שיש אומרם שקיצו עוד רחוק, מעורר עניין במשבר הכלכלי הגדול של 1929. המאמר עוסק הפעם בגורמים למשבר של אז, שהיה עמוק וממושך יותר מקודמיו. בהנחה שהמשבר החל בארה''ב יתמקד מאמר זה בגורמים למשבר במשק האמריקאי. נראה גם את השפעת המחקר הכלכלי על ההשקפה המקובלת בין הכלכלנים.
2. רקע והגדרות
בתקופה של תחילת המאה בארה''ב, המערכת הבנקאית היתה מורכבת ברובה מבנקים עצמאיים, קטנים ומקומיים ללא סניפים. בניגוד למקובל בארצות רבות אחרות, בהן היו מעט בנקים אבל גדולים, בארצות הברית, בגלל החשש מבנקים גדולים, היו לא מעט חוקים שהגבילו יצירת סניפים ברמת המדינה (state) וברמה הלאומית. כך נוצרה מערכת בנקאית מאד תחרותית אבל גם מאד פגיעה ורגישה לשינויים כלכליים. במציאות כזאת, פשיטת רגל (failure) של בנק או מספר בנקים מסיבות כלכליות טבעיות, היה צפוי כל הזמן (Bernanke 1983, p. 259).
בארה''ב של תחילת המאה הקודמת, כמו היום, היתה ''מערכת בנקאות של רזרבה חלקית''. כאשר לקוח מפקיד 100 דולרים. הפקדון הוא זכות שנשמרת ללקוח לעת הצורך. אבל הבנק מפקיד רק חלק קטן מזה ברזרבה ואת השאר הוא מנצל לייצור הכנסות ורווחים בצורת הלוואות בריבית ללקוחות, רכישת ניירות ערך ועוד. אם לקוח מפקיד את הסכום בצ'ק כל מה שישאר לבנק תהיה תביעה למזומנים מבנק אחר. כך נוצר מנגנון שמקשר בין הבנקים השונים. המערכת הזאת מבוססת על ביטחונם של הלקוחות, כי יוכלו למשוך מזומנים מחשבונם בעת הצורך, ומתפקדת טוב כל עוד האמון נמשך (פרידמן, עמוד 86).
המערכת הזאת ''סבלה'' גם מאפשרות שפאניקה תגרום לקריסתו של בנק או בנקים. פחד (על בסיס שמועה, או על סמך ידיעה מבוססת) שבנק עשוי להתמוטט יוצר ''ריצה'' על הבנק: לקוחות הבנק רצים להוציא את המזומנים שלהם מהבנק כדי לא להפסיד כאשר הוא יתמוטט. הבנק יפנה ללווים שיחזירו את ההלוואות מיד, יוציא למכירה את ניירות ערך שלו. פעולות כאלו, בלחץ, עשוייות להביא את פשיטת הרגל של הבנק. בקיצור - ה''ריצה'' המבוססת על צפי שהבנק בקשיים יכולה להביא לחיסולו (Bernanke, p.259).
אם מדובר בבנק אחד הוא יכול לעצור את ה''ריצה'' באמצעות הלוואות מבנקים אחרים. אבל אם ה''ריצה'' על הבנקים תתפשט סביב, כל הבנקים, גם יחדיו, לא יוכלו להתמודד עם הבעיה בדרך זו. בתהליך הזה כל דולר שהופך למזומן ועובר לידי הלקוחות מקטין את הכמות הכללית של אמצעי התשלום (כסף). אם לא נבלם התהליך, פשיטות הרגל מתפשטות כאש בשדה קוצים ועימה קטנה כמות אמצעי התשלום עוד ועוד. במשבר של שנת 1907, כמו במשברים קודמים, נבלמה ה''ריצה'' בהסכמה בין הבנקים על הגבלת תשלומים מתואמת. אבל נוצר אז מחסור גדול במזומנים שהקשה מאד על הניהול השוטף של העסקים. יחד עם זאת האמון במערכת הבנקאית חודש תוך מספר חודשים והם חידשו את פעולתם והמיתון נגמר בלי מעורבות הממשל (פרידמן 1986, עמודים 86-84).
עומק השפל של שנת 1907 המריץ את המערכת הפוליטית למצוא דרך ש''ריצה'' כזו תימנע או תיבלם עוד באיבה. הרעיון היה לאפשר לבנקים איתנים עסקית לבצע המרה של נכסים למזומנים, שלא על חשבון בנקים אחרים, ולנצלם לבלום את ה''ריצה''. כך גם אפשר למנוע זעזועים זמניים שנוצרו בגלל הגבלת התשלומים. זאת היתה סיבה ראשית להקמת הבנק המרכזי, הפדראל ריזרב (הפד), של ארה''ב בשנת 1913. הפד וסניפיו הוסמכו לשרת את הבנקים כמלווים לעת צרה וגם באמצעות הדפסת כסף. הם גם הוסמכו לפעול במקרה ההפוך - כאשר הכמות של אמצעי התשלום היא גבוהה מידי. היכולות של מערכת הפד שוכללו עם הוספת האפשרות של ''פעולות בשוק הפתוח'' - קניה ומכירה של איגרות חוב ממשלתיות.
3. מה גרם למשבר הגדול
מובטלים מחפשים עבודה
בסוכנות התעסוקה של הליגיון האמריקני
לוס אנג'לסבשנים שלאחר השפל של 1921/2 הולידה המציאות הכלכלית צמיחה מהירה וממושכת. חלק עיקרי מהצמיחה, כמו תמיד, היוו החידושים הטכנולוגיים אבל גם הבנק המרכזי - הפד - תרם את חלקו בניהול מדיניות מוניטרית יציבה כמו שניתן היה לצפות ממנו. אפילו נוצרה תחושה שהצמיחה הזו תמשך ולא יהיה צורך להתמודד עם הירידה של מחזור העסקים - מחזור העסקים מת (פרידמן, עמוד 90). האווירה שמתוארת בספרות המקצועית על התקופה היא מאד אופטימית והדבר קיבל ביטוי גם בעליות מתמשכות בבורסה. התיאור הזה של סוף שנות ה-20 מזכיר מאד את המציאות שחווינו בסוף שנות ה-90 של אותה המאה ה-20. אבל השפל חזר.
המשבר החל בקיץ של שנת 1929 כתוצאה מעודפי כושר ייצור גדולים במשק האמריקאי. עודפי כושר הייצור נבעו, כמובן, מההשקעות העודפות שנולדו באווירה האופטימית שיצרה הצמיחה המתמשכת. התקוות לקץ מחזור העסקים נתבדו ובאוויר החלו לחוש פסימיות ואי ודאות רבה. אחת ההוכחות להתחלפות האווירה היתה המפולת בבורסה שהחלה באוקטובר 1929.
במערכת הפד לא החליפו דיסקט ולא דאגו בעצם להרחיב את כמות אמצעי התשלום (כסף) - מהלך צפוי כאשר מתפתח שפל (וכמו שנהגו במהלך שנות ה-20 לפני כן) בכדי למתן זעזועים. הפד גם אפשר לכמות הכסף לרדת בצורה משמעותית ביחס לאירועים דומים בעבר. כאילו שכל זה לא הספיק, סדרה של ''ריצות'' על בנקים ופשיטות רגל, שהחלה בשנת 1930, הוסיפה ''עצים'' למדורה. המערכת הבנקאית שבאירועים קודמים דאגה בעוד מועד להתארגן להגבלת תשלומים מתואמת, וכך לעצור את ה''ריצה'', לא עשתה זאת הפעם (Tresscot).
כך, במשך מספר שנים, בנקים למאות ואלפים פשטו רגל. כמות הכסף הצטמצמה באופן משמעותי ביותר. אבל מערכת הפד לא דאגה לטפל במצב שנוצר, בכלים שעמדו לרשותה, כדי לעצור את גלי פשיטות הרגל והירידה בכמות אמצעי התשלום. בסופו של דבר אורגנה הגבלת תשלומים במערכת הבנקאית, שעצרה את ה''ריצה'', בראשית מרץ 1933, כאשר רוזוולט עוד לא תפס את מקומו כנשיא.
שוטרים שומרים בכניסה הסגורה
של בנק החלפנות העולמי, 20.3.1931
בתום ההשבתה, לאחר עשרה ימים, מספר הבנקים היה קטן בשליש ממה שהיה עם תחילת המשבר וגם כמות אמצעי התשלום פחתה בשליש (פרידמן, עמוד 96). הירידה בכמות הכסף ופשיטות הרגל של הבנקים גרמו למשבר להיות עמוק וארוך יותר (Tresscot, Bernanke 1983, p.257).
''המערכת הבנקאית המרכזית, שהוקמה בראש ובראשונה כדי למנוע את הצורך בהגבלת התשלומים על ידי הבנקים המסחריים הצטרפה עתה בעצמה לבנקים הללו בהגבלת תשלומים נרחבת, מושלמת, וטורדנית מן הבחינה הכלכלית בצורה חסרת תקדים בהיסטוריה של ארצות הברית'' (פרידמן, עמוד 95). למדיניות המוניטרית של הפד היתה, השפעה ''שלילית'' משמעותית על התפתחות המשבר הגדול. זאת היתה העמדה שהציגו פרידמן ושוורץ, לאחר מחקר ובחינה של הנתונים, בספרם.
היום זו העמדה די מקובלת, אבל במשך זמן ארוך, גם לאחר פרסום ספרם של פרידמן ושוורץ, היה מקובל ההסבר של הפד ''עשינו כל שהיה אפשר ושהמשבר נבע מעודפי כושר ייצור'' (Tresscoot). רבים לא הסתפקו בהסבר הזה ולכן נמשך החיפוש אחר גורמים נוספים למשבר הכלכלי הגדול והארוך.
בשנת 1983 (Bernanke), הוצגה התזה שבנוסף להשפעה על התוצר דרך הירידה בכמות אמצעי התשלום, המשבר הפיננסי בשנים 1933-1930 השפיע על התפוקה הכוללת על ידי הורדת יעילות (איכות) השירותים הפיננסיים. הכוונה שהתמוטטות ופשיטות רגל של הבנקים יצרו מצב שעבור חלק ניכר מהצרכנים (בעיקר עסקים קטנים יחסית ואנשים פרטיים) שוק האשראי/הלוואות נעשה בלתי אפשרי - או שהאשראי הפך לבלתי ניתן להשגה ו/או שמחירו נעשה יקר מידי. ניתוח הנתונים על בסיס התזה הזאת מראה שהירידה ביעילות המערכת הפיננסית גרמה לפגיעה בתפוקה הכוללת של המשק בנוסף לפגיעה דרך הירידה בכמות אמצעי התשלום (כסף).
הפגיעה המשולבת של שני הגורמים (המוניטרי והלא מוניטרי) מסבירה את חומרת המשבר בתפוקה ואורכו, אבל לא הסבר שלם. ראוי להוסיף, שהממשל של רוזוולט נקט בצעדי התערבות רבים שעזרו הרבה לזרז את קצב ההתאוששות של המערכת הבנקאית ולכן של התפוקה הכוללת (Bernanke, p.272-74). למרות ההישגים המחקר לא תם אלא נמשך.
שלא כמו חוקר רגיל העוקב אחרי ההתפתחויות בתחום התעניינותו, פניתי לעזרת חוקרים אחרים שמכירים את התחום. הצגתי את השאלה, מה נשתנה בתחום מאז שנות ה-80 כאשר נכתב
החופש לבחור, לחברים מספסל הלימודים. ההמשך, אם כן, נובע מהפנייה שקיבלתי לקבוצת מאמרים של הרולד קול, חוקר במערכת הפד. זהו אכן קיצור דרך שלא לוקח בחשבון את כל שלבי המחקר על גורמי המשבר הגדול. אבל התוצאה חשובה כי היא גורמת למפנה בהערכת מסקנותיהם של פרידמן, שוורץ וברנאנקי.
חיפוש קצר הוביל אותי למאמר של קול ואוהניאן (Cole and Ohanian, June 2000), שבחן תאוריות שונות שמסבירות את המשבר הגדול באמצעות מודל מקרו-כלכלי. היה ברור לחוקרים שהתאוריות השונות צריכות להתאים לפעילות המשקית בתקופות דפלציוניות אחרות. התוצאה של הבדיקה היתה שנשארו שתי תאוריות (סיפורים) על זעזועים (shocks) שגרמו למשבר:
- ''הסיפור הבנקאי'' – ''זעזוע'' התמוטטות הבנקים שהובילה לצמצום כמות אמצעי התשלום והפגיעה ביעילות המערכת הפיננסית שהוריד את היקף ההלוואות ולכן את התפוקה.
- ''סיפור השכר הריאלי הגבוה'' – ''זעזוע'' הדיפלציה ביחד עם מערכת שכר בלתי גמישה (כלפי מטה) גרמה לעלית השכר הריאלי ולכן לירידה בתעסוקה ובתפוקה.
התזות הללו נבחנו בעזרת נתוני התקופה, כל אחת בנפרד על רקע שתי שאלות:
- האם יכולים ה''זעזועים'' הללו (כל אחד בנפרד) לגרום לתוצר לנפש ליפול 40 אחוזים ביחס למגמה בשנים 1933-1929?
- האם תחזיות אחרות של התאוריות הללו מתאימות לנתונים?
התוצאות של המחקר מעלות חשש לסבירות של העמדות שהציגו פרידמן, שוורץ וברנאנקי. מסתבר ששני הסיפורים, הבנקאי והשכר הריאלי, מסבירים רק חלק קטן מהמשבר הגדול בתקופה 1933-1929. שני הסיפורים לא נתמכים על ידי הנתונים. השנים מסכמים ואומרים שהמשבר הגדול נשאר תשבץ לא פתור ומציעים כיוונים נוספים למחקר.
עוני באלם-גרוב, מחוז אוקלהומה
אוקלהומה, אוגוסט 1936
הצלמת: דורותיאה לאנג
4. סוף דבר
המחקר הכלכלי עבר כברת דרך בעשורים מאז פרוץ המשבר הגדול. עמדה אחת נשארה איתנה והיא שהמשבר החל מגורם ריאלי - עודף כושר יצור. אחר כך נולד הסיפור הבנקאי באמצעות פרידמן ושוורץ, וקיבל חיזוקים מעבודות כמו של ברנאנקי (Bernanke). אבל בא המחקר קול ואוהניאן (Cole and Ohanian) טרף את הקלפים והטיל ספק בממצאי קודמיו.
כבר יותר מ-80 שנה עברו ועדין לא ברור מה גרם למשבר הגדול של המאה הקודמת. מה עושה המסקנה הזאת לתזה שהקפיטליזם היא מערכת לא יציבה שזקוקה לסיוע ממשלתי? מה זה אומר על הנחיצות של בנק מרכזי?
מקורות:
המשבר הכלכלי הגדול - 1929
