|
|
|
מי שמאמין שגל האנטישמיות הפוקד את אירופה הוא ''ענן חולף'' עשוי להתבדות, מפני שכמו כל פירצה בסכר - גם זו תתרחב עד שתהיה חו''ח שיטפון. הפעם יהיה קשה, אולי בלתי אפשרי, למצוא את ''הילד ההולנדי'' שיחוש לאטום באצבעו את החור הדולף, מפני שגם ''ילדים הולנדים'', שבעבר עמדו לימין ישראל, ''התבגרו'' ובבגרותם שכחו מחוזות ילדות, מסוג אימת הרייך השלישי והשלכתו הנוראה על העם היהודי.
למשקיף מהצד, או מרחוק, ישראל נראית כמעט ''ככלה מוזנחת''; דמות נגועת חולי, שאיש למעט יהודים ונוצרים אדוקים (מסוג חגורת התנ''ך האמריקאית) אינו מוכן להתקרב אליה, ומי שבכל זאת עושה זאת, לא מצליח למחוק מפניו שמץ הבעת תיעוב, או לפחות תמיהה...
הפעם, כך נראה בעיני, לא תעמוד לישראל ''זכות השואה'' ואפילו הקרנות חינם נון סטופ של ''רשימות-שינדלר'', אם יוצגו בכל בירה מבירות המערב, לא יצליחו לשנות את הצרה שמדינת ישראל הפילה על עצמה מתוך עקשנות עיוורת, אך גם בשל הגנת ממשלתה על מיעוט קנאי-משיחי של מתנחלים, היעדר דמיון פוליטי וצבאי והתעלמות כמעט מכוונת מנורמות וכללי התנהגות חדשים שנקבעו בעולם הלא כל כך מסודר של ראשית המילניום השלישי, שגם אסור לחלש לחקות את מעשי החזק.
ישראל מצטיירת בימים אלה כמדינה הממיטה על עצמה שואה ועם תסביך-סיזיפוס. היא מסייעת לאויביה ושונאיה, לערערה יום יום ושעה שעה, לצבור תחמושת,להציב מול חומותיה בליסטראות ולרגום את העם היהודי כולו!
המדינה, שעוד לפני עצמאותה שמה לעצמה יעד להיות מולדת היהודים ומקלטם הבלעדי, הופכת במהירות למטרד לא רק בעיני ''הגויים'' אלא בעיני רבים מאחיה שבתפוצות, הממשיכים, לפי שעה, לתלות בה עיניים משתאות ולחפש בני ברית מקרב חוגים משיחיים לא פחות מהמתנחלים ומסייעהם, שמזמן עברו ''ממצב פצעי בגרות לכיבי מורסה ממאירה''.
המראה הנשקף מכאן (קנדה) אינו מלבב. הוא מטריד ומציק. אם אתמול קראנו על ראש הממשלה האומר לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהוא ''מודאג'' בשל ''נפולת ג'נין'' ובפרט ''מלאכי קופי ענן'' העשויים לנחות בנתב''ג, הרי שמכאן נראה רוה''מ כמי שאיבד הרבה מעצמתו ''הטבעית'' וכשל לא רק מפני שדרך על... יבלותיו, אלא משום שהקשיב לעצת מלאכי חבלה, שוטים ומשטים, שבמקום לטפל בבעיות יסוד ולעשות זאת ברצינות ובאחריות, תוך הבנת השינוי המוסרי-ערכי העובר על העולם, המשיכו בשלהם בעקשנות טייסי קמיקזה, הקימו גלמים לרוב, שכעת עולים על יוצריהם גם מתוך חורבות רובע במחנה ג'נין, התנחלויות רצועת עזה, שחיתות המפלגות הדתיות הקיצוניות, השמאל המנודה ושאר מרעין בישין - כולם צרות ונגעים ''מייד אין איזראל''.
ברגעים אלה,כשחשרת הסופה הופכת ל''דבר הנורא עצמו'' מרגיש גם יהודי חילוני (כמוני) צורך לרדת על ברכיו, להתחנן בפני בורא עולם, לבקש על מחוזות ילדותו ולעשות זאת בקול רם שכן קשה למצוא מי שישמע זעקת ארצנו האהובה...
יתכן שתושבי ישראל, המופגזים יום יום בתחמושת מכל הסוגים - כלכלית, חברתית וביטחונית - אינם רואים את מה שמצטייר מכאן. אפשר (הלוואי) ואינני אלא טועה, אך המראה הנשקף מהניכר אינו טוב, וזאת בלשון המעטה.
לפני כמה ימים כתבתי בפורום על ''נסיגות'', וניסיתי לבאר את דעתי שרק אסטרטג מטומטם מתכנן מלחמה משולבת במטרה לסגת. הזכרתי שמעטים בהיסטוריה דאגו לתכנון נכון של נסיגות. לצערי לא טעיתי ועכשיו ברור שמה שהתנהל למשל בחוצות ג'נין היה מיותר,יקר ומזיק. אשפי האסטרטגיה הישראלית, הביטחונית והמדינית, חטאו בחטא over kill!! לא שקול וכששלחו דחפורי ענק לבצע פעולה בסה''כ לגיטימית, לא חשבו על הבוקר שאחרי, ממש כאותו שתיין הלוגם ולוגם להנאתו, שר ומרקד עד לדיכאון... ''ישראל צועדת על קרח דק מאוד'' אמר הבוקר פרשן רדיו מקומי וחברו הישווה את ממשלת ישראל ל''עיוור שנקלע לאמצע רחוב סואן.'' הגדרות לא מוטעות של המצב, המלמדות גם לקח ישן של טיפש שהשליך אבן לבאר ומאה חכמים לא הצליחו להעלותה...
השאלה העומדת על הפרק, בפני אותם מאה חכמים, אינה ויכוח ''שמאל ימין'' או כדומה אלא, בעברית פשוטה, ''איך יוצאים מהבוץ'' ומבצעים את הבלתי אפשרי. החרדה האוחזת בי היא שאותם קברניטים ממשיכים לנווט את הספינה. הרמטכ''ל מכוסה הטפלון, ראש הממשלה, שהיום בוודאי אינו אוהב את הכינוי ''בולדוזר'' ושר הביטחון, הפועל ברמת טר''ש ועובד רס''ר...
הדאגה היא שחוסר היכולת הלאומית להתנער, לצאת לרחוב ולזעזע אמות סיפין ישתק יותר את העם הקפוא במקומו כנברן שנתקל בצפע. ברגעים כאלה אני מקנא דווקא בצרפתים ובאירופאים בכלל, שמצפונם מוציאם לרחוב, בהמון גדול, להפגין לזעוק חמס ולפעול כשבסכר זה או אחר נפרצים חורים.
החשש הוא שהעם היושב בארץ-חמדת היה לעייף ומותש, עם שאשכיו לחוצים בידי משיחי ההתנחלויות וכהני הכנסת, עם שעל גרונו מתהדקות אצבעות סחטנים לסוגיהם, כולם דיירי הבית הלאומי...
האימה היא שמפעל אנושי כביר ומופלא, ללא תקדים היסטורי, עומד בסכנה קיומית, ואלה המופקדים עליו מתנהגים כיושבי פומפיי, שלא השכילו להתרחק מהר הגעש המאיים להתפרץ, או יושבי קונסטנטינופול שהתווכחו, נאבקו זה בזה, מאנו לקבל עזרה או עצה והמשיכו בחינגות גם כשגדודי הכובש העותומני הבקיעו את החומות.
ובאמת חברים - אינני מבין מה קרה לעם ? מדוע אינו מתגונן בפני מנהיגיו המוליכים אותו במדרון תלול?
האם זו ''נטיה יהודית''? שאלה של ''גנים קולקטיוויים''? או שמא ''אבדן זיכרון קולקטיווי'' לטווח ארוך?
כאן המקום להפנות שאלה לחברי בפורום ולבקש בלשון ''גששית'': מי שיודע את התשובה, שיקום. ככל הנראה יישמע כהד חוזר הפזמון: ...אף-אחד לא קם!
|
|
|
אף אחד לא קם
