במאמר קודם (
צמיחה ואי שוויון) הצגתי נתונים על הצמיחה של הכלכלה הישראלית. מסתבר שכבר שנים רבות, מאז 1973, המשק צומח לאט מאד ושהמגמה הזאת מאד יציבה. בין הגורמים למצב הוזכרו המגמות היציבות הבאות (בן-דוד)
1:
- גידול בתשלומי ההעברה
- גידול בממדי העוני ואי השוויון בחלוקת ההכנסות
- גידול בשיעורי האבטלה ובמקביל קיטון שיעורי ההשתתפות בכח העבודה.
תארנו גם את מודעות המערכת הציבורית שהמגמות הללו לא הושפעו מצעדי מדיניות שונים שהונהגו לאורך השנים בכדי לשנות מגמות אלו. באופן מיוחד הדגשנו את עמדת בכירי האוצר שהגידול בתשלומי ההעברה (האמצעי למלחמה בעוני ואי השוויון) לא ממש משפר את המצב.
בן-דוד, בסדרת המאמרים, הציג פתרון מערכתי וציין כי ''מדובר בצורך מיידי בעסקת חבילה כלכלית-חברתית רחבת היקף המונעת מהבנה ומהסכמה של הציבור הרחב על כל גווניו'' (
מסקנות עיקריות והמלצות למדיניות). הוא מדגיש את הצורך לפעול בכל התחומים בו זמנית.
לפני מספר שבועות הצגתי כאן את בעיית השקיפות במערכת הציבורית עם הדגשה על התקציב. הובהר אז שחלק ניכר מהתקציב נעלם מעיני המחוקק הרגיל (
שקיפות המערכת הציבורית). הסתבר כי הבקרה הציבורית על התהליך התקציבי לוקה בחסר. בן-דוד מרחיב את הסיפור ומתייחס יותר לממדי הבעיה:
''מצד אחד השוואות שנעשו ..... מצביעות על כך שהוצאות הרווחה של ישראל אינן חריגות ביחס למקובל במערב. מצד שני, החלה הממשלה לאחרונה לקצץ בהן ללא רחם, בטענה שהוצאות הרווחה גדלו לממדים שאין המדינה יכולה לשאת עוד..... מדוע מדינות אחרות יכולות לעמוד בנטל ואנחנו לא? .... עובדה, שגם לאחר ניכוי כל ההוצאה הביטחונית, סך ההוצאה הציבורית בישראל גבוה ב-11% תוצר (השווים ל-52 מיליארד שקלים) בהשוואה למקובל במדינות ה-OECD. אם זה לא הולך לביטחון, ולא לרווחה הפורמלית, אז על מה בדיוק אנו מוציאים כל כך הרבה כסף?'' (על ערפל ומדיניות)
למרות הניתוח המצויין של הבעיות בפניהן עומדת מדינת ישראל, למיטב הבנתי, השינוי שמציע בן דוד הוא לכל היותר יעול עמוק של מערכות מדינת הרווחה שאנחנו מכירים כבר הרבה שנים.
מצד שני מילטון פרידמן כבר תיאר את בעיית
היד הנעלמה ההפוכה. בתחומי הפעילות הממשלתית ''אדם המתכוון אך ורק לשרת את האינטרס הציבורי באמצעות טיפוח של התערבות ממשלתית מונהג באמצעות
יד נעלמה לקידומו של אינטרס פרטי שאין לו דבר וחצי דבר עם כוונתו המקורית'' (
החופש לבחור, 1980, עמוד 25). בהמשך פרידמן מביא עובדות ונתונים שמחזקים את הקביעה הזאת שלו על מהות השרות הציבורי. הספר גם מציג שיטה לביזור מערכת החינוך (שיטת השוברים) והעברת הבחירה היכן ילמד הילד להוריו. בשורה התחתונה, פרידמן מצביע על הצורך והתועלת שבהפרטת המערכת הציבורית במידת האפשר .
בדיון שהתפתח כאן, לפני מספר חדשים, בעקבות מאמרו (
היד הנעלמה והעלם השלום) הציג אריה פרלמן שיטה אלטרנטיבית מבית מדרשו של מילטון פרידמן לטיפול בבעיות הרווחה. זוהי שיטת
מס ההכנסה השלילי שאמורה , לטפל בבעיות הרווחה במקום המנגנונים הציבוריים שישארו לפעול רק במקרים קיצוניים ביותר. כמו בתכנית לביזור מערכת החינוך, העיקרון של השיטה הוא העברת השליטה בגורלם לנזקקים עצמם ובאותו זמן מתמרצת אותם להשתתף בשוק העבודה.
במאמר יותר מאוחר (
על האשליה שבמדיניות הרווחה) הצגתי בצורה טכנית יותר את הסיבות מדוע מדינת הרווחה נידונה לכישלון. הצגתי גם איך עובדת השיטה ואת יתרונותיה. אולי כבר עדיף לנסח פתרון על פי העקרונות שמשרטט פרידמן ושאמור לצמצם באופן רדיקלי, ובהדרגה, את המערכת הציבורית ולכן את עלות הפעלתה.
מדוע ''הנבחרים'' שמכירים את העובדות וגם את הפתרונות לא מגיעים לכדי גיבוש תכנית רדיקלית להטות את מגמת ההתדרדרות לתהום? מדוע לא קיימת (ולא היתה) יזמה להפרטת המערכת הציבורית כפי שמומלץ על ידי ספרו של פרידמן?
מדוע שר האוצר, בנימין נתניהו שודאי מכיר את האלטרנטיבות (וכנראה תומך בהן) המומלצות על ידי פרידמן, מסתפק במס שפתיים ופשרות רחוקות מאד ממנה? האם באמת נגזר עלינו, כפי שאומר יניב ויסמן ש''
היקיצה תהיה רק בתהום''?
- אני מודה למיכאל מ. שרון על הבאת קבוצת המאמרים לידיעתי.
ד''ר בן-דוד הוא חוקר באוניברסיטת תל-אביב להלן הקישורים המתאימים. תרשים: הבעיות העיקריות בתחום הכלכלי-חברתי ומוקדי מדיניות מרכזיים וגם סדרת המאמרים תחת הכותרת אי-שוויון וצמיחה בישראל.
סדרת המאמרים פורסמה גם באתר של גלובס בין סוף יוני לתחילת יולי 2003.
כלכלה בדרך לתהום
