|
|
|
על מחדלי בן גוריון
ד''ר דוד סיון
''בפרקי הספר השתדלתי לתאר את ההתרחשויות ההיסטוריות והמעשים הגדולים שעשו בני-אדם יחד, באחת התקופות הגורליות בחיי האומה. כינון ריבונות ישראל, בנית העוצמה הצבאית והניצחון במלחמה, התאפשרו הודות לשילוב של שלושה גורמים שחברו יחד: מנהיגותו של בן-גוריון - מחולל המדינה, מקים הצבא ומנהיג המלחמה, ששילב במפעלו ההיסטורי חזון עם ביצוע; יכולתו של העם כולו לעמוד במצבי משבר ולחץ ולגבור עליהם. ובעיקר לחימתם של אלפי חיילים ומפקדים של צה''ל, בני הארץ והתפוצות, שגברו על הצבאות הפולשים והביאו את ישראל אל חוף מבטחים''.(זהבה אוסטפלד)1
מאמר זה עוסק בנושא שמבחינתי עלה על הפרק בעקבות מאמר של אורי מילשטיין שפורסם בפורום בתאריך 10.6.2003 ( המחדלים שקדמו למלחמת העצמאות ואשר לא הצלחנו להיפטר מהם עד היום). המסקנות החשובות של המאמר היו:
- בן-גוריון לא הבין ''את הוויית הצבא והמלחמה. אי-הבנה זאת היתה אחת הסיבות לכך שהישוב העברי לא התכונן כראוי למלחמה'' (שם).
- ''לא רק הזנחת חזית הביטחון היתה מחדל שלו אלא גם אווירת השאננות, שאכן היתה מזיקה ומסוכנת'' (שם).
- לא מוצו השנים הקריטיות, 1945 - 1947 להכנות מסיביות למלחמה הצפויה. מסקנה זו מבוססת, בין השאר על ציטוט מספרה של אוסטפלד (כרך ראשון, עמוד 10).
איך מתיישבות ''מסקנות'' אלו עם האמירה הברורה על ''מנהיגותו של בן-גוריון - מחולל המדינה, מקים הצבא ומנהיג המלחמה, ..'' של זהבה אוסטפלד בפיסקה האחרונה של סיפרה בה נפתח המאמר?
על פי היסטוריונים לימוד ההיסטוריה (העבר) עוזר לנו בהבנת המציאות ובהכנה לעתיד. כך, כנראה, חושב גם פרופסור שלמה אבינרי.2 אחרים יאמרו כי לימוד ההיסטוריה היא דרך ללמוד על התרבות האנושית ולהעמקתה. השאלה החשובה בקשר לתיפקודו של בן-גוריון בתקופה הנדונה, 1949-1945 (סיום המלחמה), היא האם פעל בצורה נבונה-מיטבית לאור העובדות שהיו ידועות בעת קבלת ההחלטות. ברוח זו נבחן, פעם נוספת, תוך שימוש במקורות נוספים, את המסקנות שעולות מן המאמר של מילשטיין.
משיחות עם היסטוריון וקריאה בספרה של זהבה אוסטפלד מסתבר כי סכנת המלחמה עם המדינות הערביות השכנות העסיקה את בן-גוריון כבר בשנות ה-30. אז גם החלה להתגבש תפיסתו הביטחונית שבמרכזה סכנת ההשמדה של הישוב על ידי מדינות ערב והוא הכיר בצורך להקים בארץ כוח רציני בכדי לקדם את פני הבאות (בן-גוריון, נילחם כאומה, עמוד 83). בקונגרס הציוני הכ''א (1939) בן גוריון אמר שיכולות אירגון ההגנה אינן מספקות אפילו לצרכי הגנה בלבד. הסיבה החשובה לכך היתה עצמאות היתר של האירגון ואי קבלת מרות הגופים המדיניים. הוא הכיר בכך שכוחו הפוליטי אכן מוגבל.
לאחר הניסיון (הלא מוצלח) שלו כממונה על הביטחון מטעם הסוכנות היהודית בשנת 1939, העדיף בן-גוריון לא להתערב בניהול השוטף של אירגון ההגנה. משום כך בחר ''להקדיש את עיקר מאמציו לגיבוש התכנית המדינית על יעדיה המרכזיים - הקמת המדינה וקליטת שארית הפליטה, וכן הכנות מוקדמות לקראת המלחמה. משימה זו היתה כרוכה במסעות ממושכים בבירות העולם'' (אוסטפלד, כרך ראשון, עמוד 15). הוא ניצל גם את הזמן להכין את המפנה בתחום הביטחוני כולל הכנת גב פוליטי מתאים לאותה העת.
בתום מלחמת העולם השניה העריך בן-גוריון שצריך להתכונן לסיום המנדט והאוריינטציה הבריטית של הישוב והתנועה הציונית. הצפי הזה מתחזק לאור ההסלמה במדיניות הבריטים כלפי הישוב והעליה ובעקבות שיחות עם גורמי ממשל בריטיים. יחד עם זאת הוא גם העריך שללא גיבוי של מעצמה זרה לא יעמוד הישוב במאבק הצבאי מול הערבים. לכן הוא נסע במאי 1945, לארה''ב לגייס את המנהיגות היהודית ל''גיוס כספים, רכישת ציוד להקמת תעשייה צבאית מודרנית ורכישת נשק'' (אוסטפלד, כרך ראשון, עמוד 18). לאחר שגייס תמיכה של המנהיגות היהודית, הביצוע הוטל על משלחת מהארץ בראשה עמד יעקב דורי והשתתף בה חיים סלבין מנהל התע''ש. הציוד החל לזרום ארצה כבר בשנת 1946 ובמקביל הוקצו משאבים גדלים והולכים לרכישת נשק.
הידיעה כי תפיסת הביטחון והיכולות של ההגנה אינן מהוות מענה למלחמה שבשער, חייבה את בן-גוריון לצעד לא שגרתי. הוא פעל לקבלת המינוי לתפקיד מנהל הביטחון, לא מהנהלת הסוכנות היהודית (כמו בשנת 1939) אלא מהועדה הפוליטית של הקונגרס הציוני הכ''ב בדצמבר 1946. הוא נערך ללימוד מפורט (הסמינר) של המציאות והצרכים הביטחוניים ולהקמת הצבא, כשברקע הידע שלו על מגבלת היכולות של אירגון ההגנה, ההתנגדות בהנהגת האירגון לקבל את מרותו והצורך להתכונן למלחמה הקרבה ובאה. בקיץ 1946 הוא עדין לא שלט בניהול המדיניות הציונית ומתח שרר בינו ובין יריביו אבל גם בינו ובין תומכיו שלא הבחינו בשינוי פני המציאות (אביזוהר 1993, עמוד 1).
ברור שהמתח הזה והתנגדות הנהגת ההגנה עיכבה וסרבלה את ההכנות למלחמה הקרבה והולכת. מאמצי הבריטים לשים קץ לתנועת המרי ותוצאות ארועי השבת השחורה פגעו אף הם ביכולת הפעולה של הנהגת הישוב ושל בן גוריון (אביזוהר 1993). באותה תקופה שאלת הביטחון נשארת שולית בדעת הקהל ובן-גוריון התגייס לפעולות הסברה בהן הוא הציג את תפיסת הביטחון שלו לציבור.
''בן-גוריון היה מודע גם לטבעו של מטה צבאי, שראייתו צרה בהיותה מכוונת להיבטים צבאיים בלבד. רק השילוב של ראיית צורכי הצבא עם הצרכים של המדינה, סבר, הוא שמאפשר קבלת החלטות שקולות הן לגבי הקצאת משאבים ואמצעים והן בקביעת סדר קדימויות'' (אוסטפלד, עמוד 757). הוא גם ''הבין כי יישום תפיסתו הביטחונית והקנייתה - מצריכים בקיאות במכלול נושאי הביטחון'' (שם, עמוד 755). אבל בן גוריון לא הסתפק בגיבוש המדיניות אלא ראה צורך לדעת יותר ולהיות יותר מעורב בכיוון, הדרכה והפעלה של הפיקוד הבכיר.
בן-גוריון גם הבין שהמלחמה היא ענף פוליטי והיא נקבעת על פי שיקולים מדיניים. ''דרך ניהול המלחמה על-ידי בן-גוריון נבעה מראייה כוללת של מנהיג, שכן מלחמה, לשיטתו, מהווה מקשה אחת, המשלבת הערכות-מצב משתנות על פני ציר הזמן, שקלול הסכנות, והתוצאות הפוליטיות'' (שם, עמוד 759). הוא גם טרח להסתייע במומחים וביועצים צבאיים, שבאו מחו''ל, שעזרו לו בבניית הצבא ויעצו לו ''בשאלות מקצועיות, ארגוניות ואופרטיביות'' (שם, עמוד 757).
הנה כי כן, בן גוריון למד מהניסיון הכושל בשנת 1939 להנהיג את ההגנה להתחדשות והתאמה למציאות המשתנה. הוא פעל במקביל בכמה מישורים לטפל באתגרים הביטחוניים של הישוב. הוא חיזק את הקשר עם המנהיגות היהודית בארה''ב לטובת ההכנות לצרכים הביטחוניים ולקבלת גיבוי מההסתדרות הציונית למהלכיו. האופוזיציה בתוך אירגון ההגנה ומחוצה לו הקשתה על העניין.
מעיון בספרה של אוסטפלד, אותה מצטט מילשטיין (המחדלים שקדמו...), והמקורות הנוספים, עולה כי בן-גוריון:
- הנהיג את כינון ריבונות ישראל, בניית העוצמה הצבאית והניצחון במלחמה.
- ידע לכוון ולהפעיל את הצבא ומפקדיו תוך שילוב חזון עם יכולת ביצוע.
- הבין את הוויית הצבא והמלחמה.
- לא הזניח את חזית הביטחון.
מן הנאמר כאן עולה שסביר להניח כי מחקר מקיף יותר ימצא שמסקנותיו של מילשטיין לא נתמכות על ידי העובדות.
במשך רוב התקופה, 1946-1945, לקראת הכרעות חשובות, מצא בן-גוריון את עצמו במאבקים עם יריבים מבית ומחוץ. ההכרעה על הקמת המדינה התקבלה בתום ישיבה ארוכה של מנהלת העם ב-12 לאפרל 1948. גם כאן נחישותו היא שהובילה להחלטה על הקמת המדינה על חודו של קול. ''ואולם בן-גוריון לא הימר. הכרעתו התקבלה לאחר שיקול דעת מפוכח, קריאה זהירה של המפה המדינית ובדיקה דקדקנית של המצב הצבאי'' (צחור, 1994, עמוד 193). לפי הבנתי, בצמתי החלטה חשובים, ההחלטות שלו היו ''נכונות'' לאור העובדות והנתונים על המציאות שעמדו לפניו.
סוף דבר
''הקירבה אליו והתגמול הפוליטי שנלווה אליה, כמו גם ההתנגדות לו והשאיפה לפגוע במעמדו, גרמו לכך שכל גורם היה יכול למצוא בארכיונו מובאות, שיש בהן כדי לחזק את טיעוניו''.(צחור, 1994, עמוד 8)3
ביבליוגרפיה- אביזוהר, מאיר, ''חילוף משמרות,'' בן-גוריון (1993), עמודים 1-57.
- אבינרי, שלמה, ''ישראל זקוקה לגבול,'' המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 13.6.2003, עמוד 9.
- אוסטפלד, זהבה, צבא נולד - שלבים עיקריים בבניית הצבא ומשרד הבטחון בהנהגתו של דוד בן-גוריון, כרך ראשון שני, משרד הבטחון - ההוצאה לאור (1994).
- בן-גוריון, דוד, נילחם כאומה (זכרונות מן העיזבון, ספטמבר 1939 - אפריל 1940), ערך אביזוהר, מאיר, המרכז למורשת בן-גוריון, 1997.
- בן-גוריון, דוד, לקראת קץ המנדט (זכרונות מן העיזבון: 29 ביוני 1946 - מרס 1947), ערך אביזוהר, מאיר, המרכז למורשת בן-גוריון, 1993.
- צחור, זאב, החזון והחשבון, בן-גוריון בין אידאולוגיה לפוליטיקה, ספרית פועלים, 1994.
- אוסטפלד, צבא נולד (1994), עמוד 797.
- ''הניסיון ההיסטורי של עשרות סכסוכים לאומיים מראה כי בסיטואציה של איבה לאומית מתמשכת ואלימה אין לנימוקים כלכליים משקל מכריע: מבחינה זו, גם קארל מרקס וגם מילטון פרידמן טעו בסוברם כי האינטרס הכלכלי הוא דומיננטי ביחסי עמים: לא כך הוא.'' אבינרי, 13.6.2003.
- זאב צחור, לפי עדותו בספר, היה מזכירו של בן-גוריון.
|
|
|
על מחדלי בן גוריון
