|
|
|
הספרות הצבאית העוסקת במה שמכנים ''אמנות המלחמה'' ממעטת לטפל בקרבות מאסף,נסיגות,פעולות משמר אחורי וניתוק מגע מאויב.
מדובר בסוג לחימה לא פופולארי,הנוגד תורות-לחימה עיקריות, שצבאות מנסים להנחיל לקצונה ולחיילים.
רק מעטים עוסקים בניתוח קרבות מאסף, שהשאירו רישומן על ההסטוריה הצבאית והמדינית,זאת אולי בשל העדר ''תהילה'' וכיבודים השמורים לגיבורים מנצחים.
כך למשל קרבות המאסף של נפוליון בונאפרט,שבניגוד לתדמיתו המקובלת ''כאחד מגדולי המצביאים המנצחים'' פיקד גם על מסעי מלחמה כושלים,למשל הפלישה למצריים וארץ-ישראל,הפלישה לרוסיה ועוד.
גדולת בונאפרט באותו הקשר,היתה הבנתו מתי ואיך לנתק מגע והצלחתו היחסית לשמור מהשמדה יחידות שלמות (אפילו בסדר גודל דוויזיוני) שנאלצו לסגת למרחק רב בתנאים קשים ביותר.
קרב מאסף אחר,הראוי לציון היסטורי,הוא נסיגת הצבא הבריטי-הודי מבורמה, בפיקוד גנרל (אח''כ פלד מרשל) סלים (שלפני כן שרת בארץ-ישראל והצטיין בקרב על סוריה לבנון ועירק) ונסיגת הכוחות האמריקאים,בעיקר נחתים,ממאגר צ'וסון שבצפון קוריאה.כל אלה מלבד דוגמאות אין ספור של ''נסיגות קטנות וגדולות''בכל המלחמות.
לצד נסיגות שנכפו על צבאות בניגוד לשאיפתם לנצח במלחמה ומתוך מציאות שנוצרה בשדה הקרב,מופיעה בעת האחרונה צורה חדשה של נסיגה, המוכתבת על ידי אילוצים מדיניים וחמור מכך- נסיגה מתוכננת מראש.
את ''הספר'' על נסיגות מהסוג האחרון צריך לכתוב המטה הכללי של צ.ה.ל,שקבל מהדרג המדיני פקודות לבצע ''מלחמה'' בעיקר לצרכי מוראל ציבורי, כשמטרתה המעשית ''הענשה ותגמול'' ותוצאותיה :נסיגה ללא השגת הכרעה.
המבצע האחרון שישראל מתעקשת לקרוא ''מלחמה'' שייך לקטגוריה הנ''ל' מפני שמראש תוכנן כמלחמה במקום פעולה משטרתית רחבה או להמשיך בטקטיקה המוצלחת יותר של טיפול במטרות נקודתיות (ע''י יחידות מיוחדות ומסוקי קרב למשל) צ.ה.ל ביצע את מה שכבר נפוליון שלל (אף שנכשל בכך) ''לשלוח נשר לצוד זבובים''
....ובמסגרת זו גייס מילואים בהיקף ללא תקדים מאז מלחמת לבנון,הפעיל נגד ריכוזים קטנים של ''מחבלים'' (כולל שוטרים פלסתינאים,אנשי כח 17 וחמושים אחרים) כוחות שריון ואויר,הסתבך בקרב יקר שנערך בשטח בנוי בג'נין ''סגר וכיתר'' ביצע ''מבצעי עוצר'' והשיג מטרות מוגבלות בלבד,ללא יכולת לממש אחיזה בשטח, או להביא להישג צבאי ארוך טווח,למעט מעצרי חשודים שרק חלקם קשור למנגנון הטרור ורובם בא ממערכי התשתית של הממשל הפלסתינאי, שלמרבית האירוניה הוקמו בעזרתן הפעילה של ישראל ופטרוניתה שמעבר לים.
בבוא היום תלמד ההיסטוריה על חלקו של רא''ל שאול מופז בהחלטה לבצע את ההתקפה הרעשנית והנסיגה העלובה שבאה בעקבותיה,אך כמי שמכיר חלק מהנפשות הפועלות במבצעי האיוולת,אין לי ספק שבמטה הכללי ובחוג הצר של הגנרלים בדימוס המקיפים את רוה''מ -אין בימים טרופים אלה ''בעלי בייצים'' שיעיזו להתבטא נגד הוראה מטופשת ולסכן את הקריירה שלהם,או מה שהתקשורת מכנה את ''ההתמודדות על תפקיד'' (מושג זר לצבאות מקצועיים...)
את המטכ''ל של 2002 אי אפשר להשוות למטכ''ל של 1948-49 שהעז להתייצב מול דוד בן-גוריון כשזה החליט החלטות מטופשות במיוחד (למשל הוראת פירוק הפלמ''ח חודש אחרי פלישת צבאות ערב,מה שהביא לאזהרת התפטרות של יגאל ידין ומפקדי הפלמ''ח ולתרגיל הבן-גוריוני הקלאסי של התפטרות נגדית) או המטכ''ל של 1967 שהביע דעתו באזני רוה''מ לוי אשכול בכל הקשור למצב ששרר ערב המלחמה.גם אין בצ.ה.ל של היום אלופים כאליהו בן-חור ז''ל שהעדיף להלחם כנהג זחל''מ במקום לציית להוראה שנגדה את הכרתו.
המטכ''ל של היום מורכב מעדת אופורטוניסטים שבהצדקה חנפנית של ''ציות לדרג המדיני'' מנווטים את מהלכי הצבא גם לתועלתם האישית,תוך קריצה לעתידם בפוליטיקה.
כל אלה יחד לא הביעו דעה נגד המהלך האווילי שלא היה אלא התקפה לצורך נסיגה,קידשו בשמחה החלטות של רוה''מ ''והמטבחון'' והיתלו בקלות רבה בשר- הביטחון המתמחה בהופעות מסוג ''אני גם בעד וגם נגד''.....
המהלך הביא לאבדן חיי אדם,לחשיפה מיותרת של האוכלוסיה האזרחית לאיימי המלחמה, בלב ובשולי שדה הקרב והוא נוהל בתרועות ''אלאאן'' שובניסטיות שלרגע ''רעננו'' את העם ולא היו אלא רמיה,מפני שהמטרה הראשונית והסופית של המלחמה המשונה היתה....נסיגה.
כאן בולט חוסר הדמיון של מנווטי מדיניות הביטחון הישראלית,שלא השכילו לעצור קרבות מיותרים (דוגמאת ג'נין) להתמקד במספר מטרות מצוצמם וביעדים שהיה אפשר להשיג בדרך אחרת ובסופו של דבר נסוגו והשאירו אחריהם שדה פרוץ לתעמולה אנטי-ישראלית מסוכנת,
ביקורת מבית ומחוץ והעמקת הסכסוך.
בשנות השבעים למשל,התנהלו בצפון מספר פעולות מוגבלות שנקראו בשם הקוד ''קלחות'' שהצליחו לפגוע קשה בתשתית המחבלים בדרום-לבנון וניקו את הר-דב (מקודם פת''ח לנד) המוטו של מי שהיה הרמטכ''ל מרדכי גור ז''ל היה ''להכנס לנקות ולצאת במינימום אבדות לנו לאזרחים''
פעולות דומות התנהלו בשנות השישים גם בדרום הר- חברון(סמועה) ואחרת הדומה מאד למבצע האחרון,נוהלה אחרי מלחמת שש הימים בכארמה,שגם שם הוכנס כח גדול ומגוון ואלים שפעל בסך הכל כדי לסגת (ולא בצורה מוצלחת!)
אפילו אם נניח שרא''ל מופז ניסה למנוע את הפעולה כפי שהתפתחה,אי אפשר לנקות מאחריות את ''הבוסים'' שלו,שניהם אנשי צבא לשעבר ואחד מהם,רוה''מ אפילו- מפקד מעולה ומצטיין שבלט בהבנתו האסטרטגית ולא רק הטקטית..הצמד הזה, תא''ל ואלוף במיל, הכניס את צ.ה.ל והמדינה כולה למהלך מלחמתי התקפי שנועד מראש לנסיגה וכך חשפו את ישראל לסיכונים מדיניים,מהחמורים בתולדותיה!.....
אף ''הישג'' במחנה באלטה או הכרעת עשרים מחבלים במחנה ג'נין לא שווה את מחיר ההפסד הכרוך בנסיגה הצבאית והמדינית.
רוה''מ יכול לטעון ללא הרף ''שהמבצע הצליח''....שהב''ט יכול להמשיך ולפזם ''בעד ובעצם נגד'' והרמטכ''ל יכול לבחור את המפלגה שעל הנהגתה יתמודד בקרוב (לפי כישוריו יהיה שר תיירות מוצלח) אך העובדות בשטח מלמדות על ניצול ציני של הצבא ומילואיו במטרה להשקיט את הציבור ולעבות את הממשלה עם ''חישוקים'' מסוכנים כמו תא''ל מיל אפי פיין- איתם......
כל אלה דוגמא לנסיגה מתוכננת מראש אך לא מחושבת ולא יעילה ,פעולה שחשפה את ישראל לסכנות חמורות.
ומה ניתן היה לעשות מול גל פיגועי הטרור ? (שעוד יחזרו!)
להמשיך פעולות תקיפה נקודתיות,שהן היעילות ביותר במלחמה נגד גרילה אורבאנית(למרבה הגיחוך אתמול שוב הופעל מסוק קרב לחיסול בכירי תנזים...(רק יומיים שלושה אחרי תום המבצע הגדול...)
להתחיל בפעולות הפרדה ממשיות בין הרש''פ לישראל.
להתחיל במבצע הורדת התנחלויות קיקיוניות ומזיקות.
לטפל בבעיות קו התפר הערבי ישראלי(אום אל פאח'ם וכיו''ב) והערבי ישראלי בירושלים.
לטפל בבעיית התנחלויות רצועת עזה.
ללא אלה....צריך יהיחה לצטט את מפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות,אלוף יגאל אלון ז''ל,שמייד עם הסכם שביתת הנשק,כינס את קציניו ואמר להם ''חברים ניצחנו במלחמה והפסדנו את השלום''......
|
|
|
מלחמת מאסף......סימן לבאות?
