להלן פרק מספרו של ד''ר אורי מילשטיין ''תרבות הביטחון''. הספר טרם יצא לאור. מערכת פא''צ מודה לד''ר מילשטיין על הפרסום.

המחדלים שקדמו למלחמת העצמאות

ואשר לא הצלחנו להיפטר מהם עד היום

ד''ר אורי מילשטיין

לא רואה תמונות? לחץ כאן.

שישה חודשים לפני שפרצה המלחמה הודה בן-גוריון בישיבת מזכירות מפא''י¹ שהיהודים אינם מוכנים למלחמה:

...דעתי היא, דעה הנשענת על חוות-דעתם של מומחים,² שאם אנו חושבים שיש לנו כוח הגנה על הישוב אנו חיים בטעות... מה שהוכשר, הוכשר לדברים שזמנם כמעט עבר...³ אבל לא לדברים שעלולים להיות מחר-מחרתיים. אף חטיבה אחת בארגון לא הוכנה לכך. בפלמ''ח יש הישגים גדולים, אך גם הם לא יעמדו בשום ניסיון... לא הם קיבלו את האימון הדרוש ולא מפקדיהם, וברגע הראשון יהיה כישלון איום ונורא, טראגי ומזעזע⁴... יש עולם ערבי מאורגן, מדינות, צבא. כמובן, לעומת הצבא באירופה אין לו ערך, אבל לעומת לא-צבא יש לו ערך, ואנחנו במצב של לא-צבא. נצטרך לעשות מלאכה לא קלה, לעקור מלב האנשים הקרובים לעניין את האמונה שיש להם משהו. אין להם כלום. יש להם רצון טוב, יש להם יכולת גנוזה, אבל... להיות חיילים זאת מלאכה. צריך לדעת אותה.⁵ איננו יודעים, אבל מסוגלים לדעת... יושבים כאן חברים אחדים שהם קרובים לעניין, ובוודאי משתוממים למשפט הקשה. הוא איננו כל-כך קשה. מה שאני חושב בלבי אינני רוצה להביע''.⁶

דוד בן-גוריון, 1950שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העצמאות (ב-‏9 באוגוסט 1947) אמר בן-גוריון בוועידת מפא''י שהציונות עומדת בחזית הביטחון, ודוברים אחרים אמרו שחזית הביטחון ''הוזנחה קצת בזמן האחרון ויש צורך בהתגייסות מחודשת לצרכיה. שאננות בחזית מזיקה ומסוכנת''. בן-גוריון היה אז לא רק יושב-ראש הנהלת הסוכנות, אלא גם המחזיק בתיק הביטחון, כלומר: פורמאלית הוא היה האחראי הישיר והיחיד לתחום זה. לא רק הזנחת חזית הביטחון היתה מחדל שלו אלא גם אווירת השאננות, שאכן היתה מזיקה ומסוכנת.

בסוף אותו חודש השמיע בן-גוריון עוד נאומים בנושא המצב הביטחוני. אחד מהם היה בישיבת הוועד הפועל הציוני בציריך. בישיבה זאת אמר בן-גוריון שלא הבריטים הם אויביה האמיתיים של הציונות ''אלא תלמידיו ואף מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת – ודרך אחת בלבד – בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית... מטרת ההתנפלות הערבית עכשיו אינה שוד, טרור, הפסקת גידולו של המפעל הציוני, אלא החרבת המפעל הציוני כולו... התנועה עסקה בעניינים אחרים לגמרי, כגון ועדת החקירה של האו''ם, ורואה בהם מרכז הכובד. לשאלות ממין זה קוראים אצלנו שאלות מדיניות ובהן מטפלים בלי הרף. אני מצטער לחלוק על דעת הקהל שלנו ולראות במרכז שאלה אחרת לגמרי, שאלת ביטחונו של הישוב. בשעה זו פירושה שאלת הגשמת הציונות או חדלונה''.⁷ השתתפותו של בן-גוריון בוועידת עסקנים בציריך על סף מלחמת השמדה טוטאלית של ''תלמידיו ואף מוריו של היטלר'' נגד הישוב העברי בארץ-ישראל מאששת את הטענה, שהוא לא הבין את הוויית הצבא והמלחמה. אי-הבנה זאת היתה אחת הסיבות לכך שהישוב העברי לא התכונן כראוי למלחמה.


מצעד צה''ל, 1951ב-‏20 ביוני 1950 הסביר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בכנסת במלים אלה את ליקויי התיפקוד של ההגנה וצה''ל במלחמת העצמאות ואת כישלונו להקים צבא במהלכה: ''היה צורך בשבירת כלים, כי משטר הביטחון שהיה קיים שנים רבות, והיתה בו ברכה רבה, לא התאים עוד לצרכים ולתנאים החדשים. ולא קל אצלנו לשבור כלים גם אם אבד עליהם כלח; כי גם 'המהפכנים' שבתוכנו הם ביסודם שמרנים אדוקים, ואצלנו מקדשים הקליפה גם כשתוכנה התרוקן, ולא קל היה לשבור כלים, אבל לא פחות קשה היה הדבר השני, להקים כלים חדשים''.⁸

בנאום זה לא הזכיר בן-גוריון שהוא היה האחראי למערכת הביטחון של הישוב, שלא הפכה את הלא-צבא לצבא , ושהוא טיפל בבעיות מדיניות ומפלגתיות, שהעסיקו אותו בלי הרף, ולא נשאר לו זמן לכך. לכן לא היה לישוב העברי צבא מקצועי כשפרצה המלחמה ולכן הצבא נבנה תוך כדי המלחמה. כבר באמצע שנת 1939 כתב בן-גוריון ביומנו, לאחר שבדק את המצב בהגנה: ''אין אימון, החלטות חיוניות אינן מתקבלות מחוסר קוורום או מחוסר התאמה פנימית, והעניינים מוזנחים או מוחמצים''.⁹ ד''ר זהבה אוסטפלד, שניהלה את ארכיון צה''ל, שאינה חשודה בקיצוניות ובלהיטות לשבור מיתוסים ושאפשר להגדירה כ''בן-גוריוניסטית'', כתבה במחקרה: ''לא מוצו השנים הקריטיות 1946-1945, שהיו חיוניות להכנות מאסיביות למלחמה הטוטאלית הצפויה''.¹⁰ גם בשנת 1947 לא נעשו הכנות כאלה.

ב-‏1947 הצליח בן-גוריון לשכנע את יהודי ארץ-ישראל ואת התנועה הציונית לאמץ מטרה לאומית מוגבלת – הקמת מדינה יהודית עצמאית בחלק מארץ-ישראל (אף כי הוא ובעלי-בריתו הפוליטיים שאפו למדינה יהודית בכל הארץ, מה שקוראים בימינו ארץ-ישראל השלמה) – אבל לא הצליח לשכנע אותם לבנות צבא סדיר מקצועי שיבטיח את הגשמת המטרה הזאת, ולא ידע מה לעשות כדי שצבא כזה יקום. הוא האמין – כמו רוב הפוליטיקאים לאורך ההיסטוריה ובימינו, בעולם ובישראל – שרצונותיו ודיבוריו של מנהיג מתממשים אוטומטית במעשיו של הציבור. חצי שנה לפני שפרצה מלחמת העצמאות נתגלה לו שארגון ההגנה וחטיבתו המגויסת, הפלמ''ח, אינם צבא, ותוך-כדי המלחמה ואחריה התפתחה מערכת הביטחון העברית בכיוון שונה מזה שרצה בו, ולא פעם בכיוון הפוך. כמו רוב המנהיגים לא הודה בן-גוריון באחריותו לליקויים ולמחדלים הביטחוניים, והפעיל את כישוריו הפוליטיים לבניית תדמיתו כאב-מייסד ביטחוני מצליח. כך זוכרים אותו רוב הישראלים, והזיכרון הזה אינו מתיישב עם המציאות ההיסטורית. מן הטעם הזה המחדלים שלפני מלחמת העצמאות התגלגלו למיתוס של הצלחה וקפאו במערכת ביטחון כושלת המשמשת את מדינת ישראל בחוסר יעילות מירבית עד היום.

1. מפלגת פועלי ארץ-ישראל שהוא עמד בראשה. מפלגת העבודה של סוף שנות התשעים היא גלגול של אותה מפלגה.
2. אחד מהם, למשל, עסקן הביטחון ישראל גלילי אמר לבן-גוריון ב-‏3 באפריל 1947: ''דרושה בחינה מחדשה בהתגוננותנו בפני הערבים. הציוד של הערבים התעשר, גם ידיעתם גדלה, היו בצבא ובנוטרות, המלחמה עוררה מחשבותיהם, עבדו על-יד מכונות ומחנות צבא. יש מדינות ערביות שונות. תתכן התקפה מתואמת עם המדינות השכנות. (יומן דוד בן-גוריון, להלן יומן דב''ג, המרכז למורשת בן-גוריון, מרכז המידע ע''ש ריבלין, שירות אינטרנט להלן: דב''ג אינטרנט.
3. מצב דומה קיים בימים שספר זה נכתב, כחמישים וחמש שנים אחרי אותה ישיבה.
4. כפי שאכן היה. בעניין זה ראה בן-גוריון את הנולד.
5. גם כיום רוב הישראלים, לרבות ראשי מערכת הביטחון, אינם מבינים זאת. בתוכנית ''הטור השבועי'' של ערוץ 3 בטלוויזיה אמר שר הביטחון יצחק מרדכי בגאווה שצה''ל הוא צבא מיליציוני (כפי שהיתה ההגנה) וצבא מצוין, שהערבים לא ינצחו אותו לעולם. בן-גוריון סבר שצבא מיליציוני הוא ''לא צבא'', דהיינו לא צבא סדיר ומקצועי. מחבר שורות אלה מסכים איתו. בצבא מיליציוני החיילות אינה מלאכה אלא מטלה או שליחות.
6. יואב גלבר, ''גרעין לצבא עברי'', (להלן גלבר, גרעין) יד בן-צבי, 1986, עמ' 56.
7. אצ''מ 3205 S, ישיבה ג', 28 באוגוסט 1947.
8. דוד בן-גוריון, ''חזון ודרך'' ב', הוצאת מפלגת פועלי א''י, עמ' 209.
9. יהודה סלוצקי, ''ספר תולדות ההגנה'' (להלן סת''ה), כרך א3/''עם עובד'', 1972, עמ' 41.
10. זהבה אוסטפלד, ''צבא נולד'', משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1994, עמ' 10.