התבטאויותיו הבלתי שקולות של תת מזכיר ההגנה האמריקאי, פאול וולפוביץ, הפתיעו רבים באירופה שביקשו להאמין שהאיש פשוט נכשל בלשונו, או ש'דבריו הוצאו מהקשרם', כמתבקש במבוכות מסוג זה.
למי שאינו יודע או בקיא בפרטים - וולפוביץ רמז בראיון למגזין Vanity Fair כי הדרך היחידה מבחינת הבירוקרטיה האמריקאית להשגת קונצנזוס במלחמה נגד עיראק היה השימוש בטיעון הנשק ההשמדה ההמוני.
The truth is that for reasons that have a lot to do with the US government bureaucracy, we settled on the one issue that everyone could agree on which was weapons of mass destruction as the core reason.
משמעותה של התבטאות זו הינה שארה''ב חיפשה, ככל הנראה, במודע סיבה או תירוץ 'להיכנס' בעיראק ללא כל אפשרות שניתן היה להציגה כקאזוס-בלי בינלאומי, בוודאי לא באירופה, אך כנראה גם לא בבית - בתוך ארה''ב עצמה.
הסיבה שאני בוחר להתרכז באירוע זה מקורה בחשדנות הרבה שביטאתי לא אחת כלפי כוונות האמריקאים באיזור המזרח התיכון, שבמסגרתן ביקשו להביא את ה'דמוקרטיה אל עיראק', ושלפיהן דחו את התפרקותו המבוקרת של סדאם חוסיין מנשקו על ידי מוסדות האו''ם. הדבר המרכזי שהפריע לי בזמנו לפני תחילת המלחמה היה שהאמריקאים ביקשו לפעול, ואף פעלו ללא כל מנדט ממועצת הביטחון לכך, וללא הוכחות ברורות שעיראק אוחזת בנשק כימי כאן ועכשיו. לאחר הנצחון קיוויתי בחשאי שמאגרי נשק אלו יתגלו, ועד לימים האחרונים הייתי בדיעה שהמדובר בשאלה של זמן בלבד, שנובעת מאי הסדר הכללי בו כרגע שרוייה עיראק, ואז הגיעה הודעתו של וולפוביץ, שטרפה את הקלפים מחדש. האם התכוון באמת למה שאמר? האם בכלל ניתן 'להוציא את הדברים מהקשרם' בהתבטאות מסוג זה? מסופקני. בין אם המדובר כנראה בפליטת פה או בטעות פרוידיאנית, גורמים דברים אלו להרגשה קשה ביותר כלפי מטרות המלחמה בעיראק, ולחיבור המכוון בין מדינה זו לארגונו של בן לאדן, אשר גם כאן טרם נמצאו הוכחות ברורות.
משקיפים שונים גורסים כי מערכת היחסים בין 'אירופה הישנה' שכוללת את צרפת, גרמניה ובלגיה לבין ארה''ב - ממשיכה להיות מתוחה ואף תמשיך להיות מתוחה בעתיד, גם בגין התבטאות זו. סימני פשרה של ממש אינם נראים באופק. האמריקאים עצמם אינם מודאגים; החברים החדשים במזרח אירופה נראים פרו אמריקאים מתמיד.
הראיון בטלוויזיה נראה נחמד ומעמיק, מה גם שהמרואיין הנו דמות מפורסמת למדיי: פיטר יוסטינוב, האיש מאחורי האגדה. שחקן מבוגר ונערץ האוחז בתור Sir, מולטי-כישרון לכל דבר. הראיון עצמו, אשר נערך בערוץ הטלוויזיה הגרמני היוקרתי Phönix , התנהל באווירה טובה ונינוחה, שיוסטינוב מפזר בדיחות והומור לכל עבר, מלוות באירוניה וציניות לגבי דברים אלו ואחרים. ראיון זה היה אולי בבחינת סיכום מסויים לפועלו של יוסטינוב נגד מלחמת המפרץ בכלל, ונגד האיש דאבל-יו בפרט; בחודשים האחרונים הציג יוסטינוב פעם אחר פעם את המימיקה שמאפיינת את בוש, שהוא שופע לעג המהול ברחמים. הבטתי ביוסטינוב והבנתי שאולי זהו תפקיד התיאטרון היחידי שנשאר לנושא תואר אצולה בריטי זה להגיש: בוש, ועוד פעם בוש, ותמיד נגד בוש. שיהיה.
לקראת סוף הראיון סיים יוסטנוב לטפל בדמותו של בוש, ופנה במעין אינסטינקט של הדרן לטפל באריאל שרון, שהוא מבקש לבקר את דמותו הפוליטית וכאילו לחקותו מתוך הכורסא בה ישב, את תנועותיו ומבטו, כמו גם את נחישותו והתקדמותו ה''בולדוזרית'' קדימה; כנראה שזה עוד קטע שנשאר ברפרטואר יוסטינוב, אמרתי לעצמי, כשלפתע אירע משהו קטן שהפתיע אותי ואולי גם את המראיין: יוסטינוב סיפר שפגש פעם אחת ולגמרי במיקרה את שרון במלון בארוחת בוקר, עת שרון גמר למלא את מגשו בסוגים שונים של מטעמים מדלפק המזון, ואז עבר שרון לידו בדרכו אל שולחנו. מסתבר כי אם יש דבר אחד עליו יוסטינוב של שנת 2003 מצטער, היא העובדה שלא שם לשרון רגל כדי שיפול עם המגש. מבטי האפור נח לרגע על האיש-יוסטינוב שלא חדל להתמודד מהבדרן-יוסטינוב, וכאן גם הבנתי את גודל הגיחוך והטרגיקה בהרגשת הסיפוק שהתבטאות זו אמורה לכאורה לגרום, אולי ממש כמו החיקוי וההתבטאויות נגד בוש מספר דקות לפני כן; די עלוב, חשבתי לעצמי. גם המראיין נראה מופתע-משהו, אך בהתחשב באנטיגוניזם החד צדדי הקיים כלפי שרון מזה שנים במערב, אין לתמוה על דבר; זה הרי בון-טון לחבוט בדמותו של שרון מזה 20 שנה. בוש, מבחינה זו, נמצא עוד בתחילת דרכו.
בכלל, חשבתי לעצמי וכבר עלתה דמותה של אוריאנה פלאצ'י אל מול עיניי, כמה קל לרכז את הביקורת וההאשמה בגורם אחד בלבד, כאילו בגללו ואך ורק בגללו האיזור דהר ועדיין דוהר אל המלחמה המתמדת; פיתרון די זול וקל, במיוחד כשצד שלישי שאינו קשור בסכסוך בוחר לטפל רק במשוואה מצידה האחד. שרון רחוק מלהיות כוס התה שלי, אך להאשימו באופן בלעדי ובלבדי בסבל המתרגש על האיזור היא שטות מהמעלה הראשונה, במיוחד שהצד השלישי נמנע מכל דבר ביקורת כלפי הצד האחר במשוואת הסכסוך, אפילו לא ברמז.
עוד טרם הספיקה מלחמת המפרץ השנייה להיגמר, וכבר נקראו מבקרי אמריקה לדוש בצעדיה הדיפלומטיים השונים בית ומחוץ, שהם מעבירים ביקורות שנעות בין שיקול דעת נכון וחשוב לבין סכולסטיקה יבשה ועקרה, שמתעקשת לפרש מציאות באופן הולם לתבניות פוליטיות מוכנות מראש. דומה כי על רקע עמדתה השלילית של ''אירופה הישנה'' כלפי מלחמת המפרץ השניה, חיפשו ומחפשים עדיין עיתונים אירופאים שונים ראיונות עם הוגים אמריקאים, שכל תפקידם הוא לאשר את הגירסה הקיימת ממילא בצורת הפירוש האירופאי.
כך למשל רואיין בעיתון ה''שפיגל'' הסופר, המסאי והוגה הדיעות החשוב נורמן מיילר, אשר הסביר ברצינות תהומית כי פיגועי ה- 11 בספטמבר לאו דווקא נועדו להיות ''נגד אמריקה'', אלא כוונו ''מבחינה מסויימת נגד השכבה השלטת באמריקה'', כשהוא מנסה להסביר מדוע לא סבל את ארוגנטיות האדריכלים שהיתה טמונה ברעיון מגדלי התאומים, אך בכל זאת הצטער על חורבנם היות ובכל זאת הפכו את מנהטן למעניינת, והיות ומסתבר שהסתירו מבנים מכוערים הרבה יותר בני 40 ו- 50 קומות שהיו מונחים מסביב. שאר הראיון התרכז בטירוף הדתי והעוצמתי ששוטף את ארה''ב, שלפי מיילר הולכת ומאמצת אמונה חדשה שנקראת אמריקה. ''לדת שלנו קוראים אמריקה'' מוסיף מיילר, כשהוא מקונן על הדברים שבוש מעולל לאומה זו.
מרואיין אמריקאי נוסף הוא פסיכיאטר מפורסם, אשר חקר את השפעות הטראומה על קורבנות שונים בעולם, ועל התייחסותם למציאות שלאחר מכן. בראיון ארוך ב''שפיגל'' משבוע זה מגולל הפסיכיאטר רוברט ג'יי ליפטון את חרדתו לנפש האמריקאית, שהולכת ומתבצרת בצורת חשיבה מאנכיסטית של טוב ורע מוחלטים, ועל ידי כך מצוייה תחת השפעת ''סינדרום המעצמה'' לשיטתו.
ליפטון, שחקר התנהגות רופאים נאצים, חיילים אמריקאים בויאטנאם, ניצולי מחנות ריכוז ועוד, הנו חבר בארגון הרופאים הבינלאומי למניעת מלחמה גרעינית, ובין היתר התמקד במחקר ארוך בתחום חדש אשר למעשה נוצר על ידו: פסיכוהיסטוריה שמו.
הראיון עם ליפטון בהחלט מרתק, ואין הוא מהסס לשטוח את הנפש האמריקאית על ספת הפסיכיאטר כדי לקבוע שאמריקה לשיטתו חולה, ומושפעת מרעיונות של רצון לשליטה טוטאלית במתרחש בעולם, וככל הנראה אף בעיצוב היסטורית העולם. ''סינדרום המעצמה הוא הסינדרום לרצון בביטחון הטוטאלי'' שאינו יכול להתקיים, מדווח ליפטון מבלי לדעת עד כמה דברים אלו יכולים להישמע מוכרים גם באוזן הישראלית. אמריקה, לפיכך, חולה בגין הסינדרום שהחל להתפתח באופן מואץ לאחרי אירועי ה- 11 בספטמבר, ואף החלה להבין ולתפוש עצמה כקורבן מרגע זה ואליך, לפי סכימה קבועה שמתגלה אצל ניצולים לעיתים, שפירושה צמצום עולם הרגשות לצד האשמות מדוע לא היה יכול האסון להחזות מראש. בוש, לפי תיזה זו, הוא ה'ניצול המושלם' שמגלם בתוכו את סינדרום המעצמה לצד דתיות פונדמנטליסטית שתומכת ביסודות אלו ומחמירה את המצב לכאורה, אך הוא אינו לבדו; כל אמריקה מצוייה במצב נפשי דומה, ועל כן הבעייה חמורה שבעתיים.
הראיון והתיזות שליפטון מעלה מרתקות מצד אחד, אך כמו רבים וטובים במחנה הליבראלי הוא בוחר להתמקד בצד אחד בלבד, שהוא מחבר לצורך כך את הנאראטיב הדרוש, כמו לדוגמא בדברו על הפונמנטליזם האמריקאי כתופעה שוות ערך לפונדמנטליזם של בן לאדן ומרעיו. הפועל היוצא של טענה זו הוא שמימשל בוש אינו הגיוני ורציונאלי, כי אם יצרי ואמוציונאלי, ואף מסוכן לשלום העולם, דבר שאני אישית מטיל בספק, למרות כל ביקורתי על מעשי מימשל זה.
דומה כי ליפטון מפיל עצמו שלא במתכוון אל תוך החור השחור של 'תיאולוגיית הטרור', אשר לפיה המלחמה נגד הטרור אינה אפשרית ואינה כדאית, היות ועל כל טרוריסט שהומת יקומו כמה טרוריסטים חדשים. במקרה זה ליפטון מסתפק בהיגד מצומצם לפיו הטרוריזם הנו דבר שנולד מתוך המצוקה, ועל כן יש להעניק למדינות שונות את האלטרנטיבה, על מנת שלא יסחפו להלך רוח טרוריסטי, ואינו מפרט. זוהי קלה מדיי להסבר הבעייה, לשיטתי: ההסבר הקאוזאלי לפעולת טרור כ'תשובה' לעוול שהתרחש מוקדם יותר לוקה בחסר, ממש כמו ההיגיון הפנימי המנחה אותו לפיו ככל שפעולת הטרור אכזרית וחמורה יותר, כך לכאורה יש לחפש עוול גדול יותר במחנה המערב.
דאגתו של ליפטון לחייל האמריקאי, לעומת זאת, עת יחזור הביתה ויחווה את עצמו כ'ניצול', היא שאלה מעניינת שיכולה גם להישאל ברחבי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כהגדרתה. הקשר שליפטון יוצר בין מצבי המתח בהם החייל מצוי לבין התנהגותו בחברה האזרחית לאחר כך נשמע מעניין ואמין, ומספק חומר מחשבה רב - דבר המעלה את השאלה מחדש לגבי טיב הסקת המסקנות מתצפיות אלו: האם דברים אלו הינם יחסיים בלבד, ועל כן אינם ניתנים לתצפית עובדתית שממנה ניתן לגזור חד משמעית שהחברה בשל כך הופכת לברוטלית יותר, או שמא הם בהחלט יכולים להצביע על מגמה מסויימת?
סיכום דבריו של ליפטון מעורר בכל זאת מחשבות לגבי עתידה הפנימי של המעצמה החזקה ביותר על פני כדור הארץ, שככל הנראה הגיעה לפרשת דרכים עם עצמה בדרך החיפוש העצמי לתפקיד הובלת העולם, וכאן צודק ליפטון לחלוטין בהציגו את חוסר התוחלת בתאווה האמריקאית המוחלטת לשליטה. זו גם אולי היתה המסגרת הנכונה כדי לדון בפערים האמריקאים של חברת השפע האגרסיבית, שחווה באופן מרוכז ומדאיג אמיתות וירטואליות חד מימדיות - אך דווקא בנקודות אלו בחר ליפטון שלא להתעסק. חבל.
מבט אפור / טור אישי
