סידרת מאמרים בניו יורק טיימס (14, 16, 21 באפריל ו-7 במאי), מתארת איך ממשלת צרפת מנסה להתמודד עם בעיית המיעוט המוסלמי שלה. בצרפת חיה היום קהילה מוסלמית המונה למעלה מ-5 מיליון נפשות - את המספר המדויק אף אחד לא יודע בשל ההגירה הלא חוקית ובשל כך שבצרפת לא נהוג לציין את הדת בתעודת הזהות. המספר הזה מתקרב לעשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה! הקהילה הזאת גדלה בקצב מסחרר הן בשל הגירה מסיבית, חוקית ובלתי חוקית, מארצות ערב והן בשל שיעורי ריבוי טבעי העולים בהרבה על אלו של האוכלוסיה הצרפתית הלא מוסלמית. על הקהילה הזאת, שבמקורה היתה מורכבת רובה ככולה מיוצאי ארצות צפון אפריקה שגדלו והתחנכו על התרבות הצרפתית, עוברים שינויים דרסטיים בשל הזרימה של מהגרים מארצות שלא היו חלק ממעגל ההשפעה הצרפתי (יוצאי צפון אפריקה עדיין מהווים רוב, אך גם הם אינם עשויים מיקשה אחת, ודור המהגרים של היום הינו בבחינת ה''דור אשר לא ידע את יוסף'', כי הם כבר גדלו אחרי שצרפת חיסלה את האימפריה שלה). השינויים האלה באים לידי ביטוי בנחשלות כלכלית, באחוזי אבטלה גבוהים ובעיקר באי ידיעת השפה וחוסר הכרות מוחלט של המורשת התרבותית הצרפתית. דבר זה מהווה קרקע פורייה לקליטת תעמולת ההסתה האנטי מערבית שמאפיינת את האיסלאם המודרני.
הבעיה היא שערכים בסיסיים של המורשת הצרפתית, בעיקר הפרדת הדת מהמדינה, מנכסי צאן-ברזל של המשטר בצרפת מאז ימי המהפכה, ומעמדה של האישה בחברה אינם מקובלים על האיסלאם אפילו בגרסותיו המתונות. יש מידה לא מעטה של הזדהות עם האנטי-מערביות המוסלמית מצד חוגי השמאל הליברלי בצרפת, שגם הוא נגוע בנגיף השנאה לתרבות המערב (אצלם זה הולך ביחד עם הרגשות האנטי-אמריקאיים שבאים לידי ביטוי בימים אלה). ממשלת צרפת רואה את הדברים באור שונה, וכדי למנוע השתלטותו של ''איסלאם המרתפים והמוסכים'', המוביל להקצנה ולאלימות, החליטה לארגן מועצה ארצית - גוף אליו ייבחרו באופן דמוקרטי נציגים מכל הקהילות המוסלמיות המקומיות בצרפת. פיתוחו של ''איסלאם צרפתי'' הוא היעד אותו שר הפנים הצרפתי קבע לעצמו, וזה הכלי שאמור לאפשר למיעוט המוסלמי השתלבות מלאה בחברה הצרפתית. כדי למנוע ''הפתעות'' סוכם מראש מי ייבחר לעמוד בראש האירגון החדש - מוסלמי מתון ממוצא אלג'יראי שאינו איש דת ברקע שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהציבור המוסלמי ברובו איננו מתלהב כל כך מהמינוי של ''מנהיג מטעם'', אותו הם רואים, ובצדק, כמייצג את השלטונות יותר מאשר אותם.
הסיפור הזה מזכיר לא במעט את הדרך בה צרפת נהגה בעבר כלפי היהודים. עם כל הטענות שיש לנו, ובצדק, כלפי הצרפתים באשר להתייחסותם ליהודים בכלל ולמדינת ישראל בפרט (לא כאן המקום לחזור על כל ההיסטוריה), יש לציין לזכותם שהם היו המדינה הראשונה באירופה שהעניקה ליהודים זכויות אזרחיות מלאות ולמעשה החזירה אותם למעמד בו היו לפני שקונסטנטין הפך את הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית. יהודים נהנו מחופש דתי במספר ארצות באירופה כבר מאמצע המאה ה-17 (באנגליה ובעיקר בהולנד). אבל המדינה הראשונה באירופה בה הם קיבלו מעמד חוקי של אזרחים מן המניין הייתה צרפת. זה התחיל עם המהפכה, שבין השאר שיחררה את צרפת מעול הכנסייה הקתולית, ונמשך ביתר מרץ ע''י נפוליון שהפך להיות שליטה הבלעדי של צרפת מסוף המאה ה-18. לנפוליון היו הרבה תוכניות גרנדיוזיות, בין השאר הוא חלם על חידוש מוסד הסנהדרין. עיקרה של הגישה הצרפתית למיעוט היהודי התבטא במושג ''צרפתים בני דת משה''. מאחורי המושג הזה הסתתרה הציפייה להתנערות [של היהודים] מכל האספקטים הלאומיים של היהדות. זה התבטא בדבריו של קלרמונט טונר (Clermont-Tonnerre) באסיפה הלאומית ב-1789 ''ליהודים כבודדים - הכל, כקהילה - מאומה''
1. הברון מולה (Molé), נציגו של נפוליון לענייני יהודים, ניסח זאת בפשטות: Sa majesté veut que vous soyez Français (הוד מלכותו רוצה שתהיו צרפתים). אחרי דורות של קיפוח ורדיפות, היהודים ברובם קפצו על המציאה. זה החזיק מעמד כמעט 100 שנים, עד לפרשת דרייפוס.
הצורה בה הדברים מוצגים היום ע''י שר הפנים הצרפתי מרמזת שהם מנסים לפתח עבור המיעוט המוסלמי מה שהוא דומה בנוסח של ''צרפתים בני דת מוחמד'', גם אם הם נמנעים מלהשתמש בכינוי הזה. הם מדברים על ''סמינרים להכשרת אימאמים דוברי צרפתית המכירים ומכבדים את אורח החיים הצרפתי'', ועל כך ש''חוקי האיסלאם אינם ברי יישום בצרפת בשל היותם נוגדים את החוק הצרפתי''. כבר עכשיו, בתחילת הדרך, ישנם חיכוכים, במיוחד במה שנוגע למעמדה של האישה. בין השאר, ההפרדה בין הדת והמדינה הנהוגה בצרפת גורמת לכך שהלבוש המוסלמי המסורתי אינו עולה בקנה אחד עם מה שמקובל עבור בנות בבתי הספר בצרפת, וגם ממורות מצפים שתופענה לעבודה בלבוש מערבי. מה שהמוסלמים מתקוממים נגדו במיוחד הוא שהחוק הצרפתי מחייב נשים להצטלם עבור תעודות הזהות ללא כיסוי ראש (על רעלה אין כמובן מה לדבר). המוסלמים מסרבים להשלים עם זה ותובעים שינויים בחוק בהתאם. נאומו של שר הפנים הצרפתי בפני קהל מוסלמי גדול לא מזמן, הושתק בקריאות בוז של הקהל כשהוא הסביר נקודה זאת. השר גם נאלץ לעשות עצמו כלא רואה שמרבית הנשים שהיו באסיפה הופיעו באופן הפגנתי בכיסוי הראש המוסלמי המסורתי. רבים מבין המשתתפים נשאו תיקים עליהם מצוירת דמות אישה שפניה מכוסות רעלה עם הכתובת ''אני אוהבת את הרעלה שלי''. תיקים כאלה מוצעים למכירה בכל הקיוסקים באזורים בהם מתגוררת אוכלוסיה מוסלמית, והביקוש להם רב. גם אם השלטונות יהיו מוכנים לגלות מידה מסוימת של גמישות בתחום הזה, קשה לראות את זה עובר בשקט כי למרות היותה מדינה חילונית והפרדה בין הדת והמדינה היא מלאה, צרפת היא עדיין מדינה קתולית. מסקרן לראות איך הדברים יתפתחו בתחום הזה.
ישנם כמה הבדלים מהותיים בין מצבם של המוסלמים בצרפת היום לבין מצבם של היהודים בתקופת נפוליון. מספרית, היהודים היוו מיעוט שולי ללא כל מעמד אזרחי ולא היה בנמצא כל גוף חיצוני שיכול היה לתת להם תמיכה חומרית או מוסרית. משקלו המספרי של המיעוט המוסלמי בצרפת גדול לאין שיעור, ובנוסף על כך יש בעולם כחמישים ארצות מוסלמיות. בעוד שעבור היהודים ההשתלבות בחברה הצרפתית היתה משום יציאה מעבדות לחרות, עבור המוסלמים ערכי היסוד של תרבות המערב, כפי שהם באים לידי ביטוי באורח החיים הצרפתי, הם בבחינת אלמנט זר הנוגד את עיקרי האיסלאם. הם בכלל לא מתלהבים לאמץ אותם. אדרבא, הם מסרבים במפגיע להתאים את עצמם למסגרת לתוכה הם מנסים לחדור. לא רק שכרגע לא נראית כל נכונות מצידם לפשרה בנושא, ישנם הרבה סימנים שהמגמה היא בדיוק הפוכה.
הממשלה הצרפתית מודאגת במיוחד מהופעתה על הבמה, בבלגיה השכנה, של תנועה מוסלמית מאוד מיליטנטית בשם ''הגאווה הערבית''. בראש התנועה הזאת עומד משכיל ערבי יוצא לבנון הדובר בשטף חמש שפות. הדרישות של התנועה הן מדיניות של ''אפליה מתקנת'' בבתי הספר, במקומות העבודה ובדיור. לגבי דידם, הטמיעה בחברה המערבית וספיגת ערכיה אינם אלא ''אונס תרבותי''. לתנועה הזאת יש הרבה אוהדים בצרפת אם כי עדיין לא נפתחו סניפים רשמיים.
הרעיון של ''צרפתים בני דת משה'' נכשל בעיקר בגלל שמצד החברה הצרפתית הוא היה למעשה לא הרבה יותר מאשר מס שפתיים. זה בא לידי ביטוי בגל האנטישמיות שפרץ בעקבות משפט דרייפוס. עדיין מוקדם להחליט עד כמה הגישה הצרפתית כלפי המוסלמים היא יותר כנה (צריך לזכור שביסודם הצרפתים הם שונאי זרים מכל המינים, הצבעים והדתות). בשלב הנוכחי על כל פנים, המוסלמים הם אלה שמתנגדים, ובאופן מאוד מיליטנטי, להשתלבות בחברה הצרפתית, המחייבת שינויים מהותיים אצלם. הרושם הוא שמגמת המוסלמים היא לכפות על החברה בה הם מנסים להשתלב שינויים לכיוון שלהם או, במילים אחרות, יותר משיש כאן ניסיון ל
השתלבות המגמה היא
השתלטות.
תוצאות הבחירות למועצה הציבורית החדשה, היו לא בדיוק מה שממשלת צרפת ציפתה לו. הגוף המייצג את מועמד הממשלה זכה למספר זעום ביותר של נציגים (זה לא ימנע ממנו לכהן בתפקיד - כי על כך סוכם מראש ללא כל קשר לתוצאות הבחירות), רוב הקולות הלך לארגונים הידועים בקשריהם עם גופים מוסלמיים קיצוניים כמו ''האחים המוסלמים''. כ-20 אחוזים מהקהילות המוסלמיות בצרפת בכלל החרימו את הבחירות. שר הפנים הצרפתי כבר התבטא ש''כל מי שיטיף בתפילות לקו הנוגד את ערכי היסוד של הרפובליקה יגורש''.
מעניין היה לראות שהמאמר הרביעי בסדרה של הניו יורק טיימס עשה השוואות היסטוריות עם הטיפול בבעיית היהודים בתקופת המהפכה. היו בו לא מעט אי דיוקים וחוסר ידע, אבל בסך הכל הדברים הוצגו נכונה.
שאלה בפני עצמה היא מה מביא לנהירה ההמונית הזאת של מוסלמים (והיום ניתן לאמר שבעיקר מדובר בערבים) לעולם עם ערכים ואורח חיים המנוגדים באופן מהותי לאמונתם. אם כל כך חשוב להם להמשיך ולקיים את אורח החיים והמסורת של האיסלאם, אז מה הם מחפשים באירופה? הרי לא מדובר בהגירה של בודדים המחפשים לשפר את מצבם הכלכלי.
קישורים:
המאמרים של איליין סיולינו בניו יורק טיימס:
מאמרים אחרים:
קשה שלא לשאול אם אין כאן במודע או שלא במודע ניסיון לשנות את ההיסטוריה ולהחזיר את השעון אחורה. התפשטות האיסלאם לאירופה המערבית נעצרה במאה השמינית בעקבות המפלה שהערבים ספגו מידי קרל מרטל בקרב פואטייה בשנת 732 לספירה. אירופה, למעט ספרד, נשארה נוצרית רק בזכות אותה מפלה, או כמו שהצרפתים נוהגים לאמר ''רק בזכות ניצחון פואטייה, נוטר דאם היא כנסייה ולא מיסגד''. צרפת עדיין לא היתה קיימת אז לא כמדינה ולא כאומה (הצרפתים נוהגים להתחיל את מניין האוכלוסין שלהם מקרל הגדול, נכדו של קרל מרטל). בגלל המבנה והתקנות של האיחוד האירופי, אין שום דרך בה ניתן לחסום את זרם המהגרים המוסלמיים הבלתי חוקיים המאיים להציף את צרפת, ובקצב שהדברים מתנהלים היום, תוך עשרות מעטות של שנים, חתך האוכלוסיה בצרפת ישתנה באופן רדיקאלי מבלי להזדקק ל''זכות השיבה''.
האם ייתכן שבעתיד ניתקל ב''צרפתים בני דת מוחמד'', אבל לא בדיוק במשמעות שממשלת צרפת רואה את זה?
לסיום, הערה בנוגע לעמדת השמאל הליברלי בנושא. כבר עמדתי על כך במקום אחר שעמדת התמיכה בצד הערבי אותה הם נוקטים בסכסוך הישראלי ערבי עומדת בניגוד לכל היגיון, מאחר והם נמצאים תומכים בעולם שכל ערכיו הם ההיפך הגמור ממה שהם מטיפים לו. גם במקרה של המוסלמים בצרפת, לפחות בשלב הנוכחי, השמאל הליברלי מזדהה במופגן עם העמדות של המיעוט המוסלמי, למרות ששוב מדובר בעולם שאת כל ערכיו הם שוללים. יותר ויותר מתברר ששנאת ארה''ב/ישראל הפכה להיות אצלם ערך עליון, ערך שבפניו מתבטלים כל השאר.
- אי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה באמירתו של בן ציון דינור ''לערבים בארץ ישראל – כל הזכויות; על ארץ – אף לא אחת.''
צרפתים בני דת מוחמד
