דבריו של נועם בן חיים, מפעילי ''שלום עכשיו'', בהפגנה השבועית של ''שלום עכשיו'' שהתקיימה בכיכר פריז, בשכנות בית ראש הממשלה בירושלים, במוצאי שבת ה-26 באפריל 2003, תחת הסיסמא: ''לא לכיבוש, כן למפת הדרכים הפותחת צוהר של תקווה''.
בימים האחרונים, לא נפל דבר בישראל. עולם כמנהגו נוהג. גם האפשרות להשתמש בבחירת ראש ממשלה חדש לרשות הפלסטינית כבסולם, לא חלפה במוחו של שרון. האופציה לחזק במעט את אבו מאזן - בלי לחבק אותו חיבוק דב - ע''י מתן הוראות לצה''ל להקל על הפלסטינאים (כאילו שאפשר להקל כיבוש) ולמנוע את הביזיון הבא עלינו לרעה כל פסח בחברון - גם האופציה הזו לא צצה אצל שרון, אפילו לא בחלומות (אולי בסיוטים).
ארי שביט כתב השבוע על שינוי אצל שרון, אולם שביט, כמו רבים מבין הכתבים והפרשנים בשנתיים האחרונות, נפל גם הוא ברשתו של שרון. רשת המילים. רשת לשונו של שרון, שהמרחק ממנה ללבו רב מן המרחק בין בית אל לקו הירוק. כששרון מדבר על בית אל ושילה הוא יודע שבזה הוא קונה עוד זמן. נצרים כבר לא מספיק טובה היום. אם שרון ימשיך לדבר על בית אל ושילה, עוד נחשוב שהוא כבר פינה את נצרים.
שרון לא יפנה לול תרנגולות אחד מבית אל ז' או משילה נ.ג 547. לא הוא, לא מופז, ובטח לא שאר חבריו לקואליציה. שרון מדבר וקונה זמן, רק שכרגיל, את הזמן הזה הוא קונה על חשבוננו. עוד הרוג ישראלי ו- 15 פצועים קשה נוספו השבוע למנינו, ואת המספרים בצד הפלסטינאי לא ניתן למנות ע''פ העיתונות הישראלית.
ואנחנו ממשיכים לשלם את מחיר הכיבוש: מחיר הכיבוש הוא גם מסע ההתעללות שעורכים חיילי מג''ב בנערים פלסטינים, מסע שנגמר ברצח בדם קר של אחד מהם, ושלא היה נחקר אלמלא הסכימה המשפחה באורח יוצא דופן לניתוח שלאחר המות. מחיר הכיבוש הוא גם מאבטח שנרצח בתחנת רכבת ''בשביל כולנו''. מחיר הכיבוש הוא גם אטימות הלב שמתפתחת אצל כולנו ושזוכה לכותרות ראשיות רק כאשר מורים מפוטרים בערב החג, במחשכים, בגניבה, ע''י שליח. ומחיר הכיבוש הוא בהתפוררות חברתית, שהתוכנית הכלכלית, על שבירת כל הכללים שבה, שמוחקת כל זכר לחברה שקמה על העיקרון של הגנת החלש, ששוברת את כל הכללים בהסכמי העבודה ע''י חקיקה, התוכנית הכלכלית הזו היא גם מחיר הכיבוש.
אבל עכשיו, אולי, יש הזדמנות. יש ראש ממשלה חדש בצד הפלסטיני, זהו סולם לכל מי שרוצה לרדת מהעץ שעליו אנחנו תולים את עצמנו כבר שנתים וחצי. אולי, אולי, תפורסם מפת הדרכים. אני לא יודע מה יהיה בה. אבל גם זה סולם לכל מי שרוצה לרדת מהעץ שעליו אנחנו תולים את עצמנו כבר שנתים וחצי. אבל ראש הממשלה קונה עוד זמן. ולא שרון יהיה מי שיוריד את הגופה המפרפרת של מדינת ישראל מהעץ שהוא היה מהתליינים. גם בוש, אם היה רוצה לא היה יכול לגרום לו לפנות ולו יתוש אחד מהשטחים.
רב הציבור הבין, אפילו רוב הכתבים והפשרנים, שיש קשר כלשהו בין הכלכלה המתפוררת לכיבוש והמאבק הפלסטיני. כולם. ניתן אפילו לתפוס כמה פרשנים כלכליים ניאו שמרנים בעליל שיודו שתוכנית כלכלית, אפילו אם תבוא ממועצת החכמים הכלכלית שלהם, לא תייצב את המשק ולא תפתור את הבעיות של ישראל. רק פתרון מדיני שבבסיסו נסיגה ישראלית לקווי 67 עם תיקונים בהסכמה (ואין הכוונה לאריאל, עצם בגרון של השטחים), עם שתי מדינות לשני עמים שבירתן ירושלים, ועם זכות שיבה לפליטים לפלסטין, רק פתרון כזה יכול להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית בעוד 10 שנים.
רוב הציבור הבין, רק אדם אחד מתעקש ללכת עם הראש (שלנו) בקיר. לצערנו הוא נבחר כראש ממשלה, ולכן כל שאנו יכולים לעשות הוא לקרוא מכאן לשרון ללכת למשא ומתן או ללכת הביתה.
שרון קונה זמן ועם ישראל משלם את מחיר הכיבוש
