בדיון על המלחמה בעיראק שקיימה הטלוויזיה הבריטית בי.בי.סי, אמר אחד העיתונאים כי הוא סבור שהאמריקאים נתנו לביזה בבגדד ובערים אחרות להשתולל בכוונה, כדי לשכנע את הציבור כי אין מנוס לארה''ב אלא להישאר שם כדי למלא את הואקום השלטוני.
דעה זו אינה בלתי מתקבלת על הדעת, אולם אין בה כדי לשחרר את האמריקאים מהמחדל הפושע של שוד וביזת שכיות התרבות, ששייכות לא רק לעיראק אלא לתרבות האנושית.
כאשר האמריקאים תיכננו את המלחמה הם ידעו על קיומו של המוזיאון הלאומי בבגדד ועל הספרייה הלאומית, בהם נמצאים כמה מהמוצגים יחידי הסגולה של ערש האנושות. שריפת בית הספרים הלאומי על ידי הבוזזים ושוד והרס המוצגים במוזיאון הלאומי, הוא פשע תרבותי לו אחראים הכובשים האמריקאים.
מנהלי המוזיאון ובית הספרים ביקשו מהאמריקאים לשלוח חיילים שיגנו על המוסדות החשובים האלה, אולם הם לא נענו. אחריותו של הכובש האמריקאי לפשע הזה אינה פחותה מאחריותה של ממשלת הטאליבן, שהתעלמה מבקשות שזרמו מרחבי העולם לבל תפוצץ את פסלי הבודהא היחידים במינם שנחצבו בצלע ההר. הפסלים באפגניסטן פוצצו, הפסלים במוזיאון בבגדד נהרסו או נשדדו והספרים בבית הספרים הלאומי בבגדד נישרפו.
לעומת זאת הראו האמריקאים נחישות רבה בשמירה על שדות הנפט בעיראק. לשם לא נתנו לאף בוזז להגיע. ללמדכם, שכשהם רוצים לשמור על נכס, הם יודעים. נפט כן, נכסי תרבות לא. זהו המסר הרוחני של דבליו בוש ויועציו הנוצרים והיהודים.
כיבושה של ישראל בידי צבא זר, ערבי או אחר, אינו דבר בלתי אפשרי לאור הסכסוך הבלתי נגמר באזורנו.
מה היינו אומרים, מה היה אומר העולם התרבותי, אילו צבא כובש כזה היה עומד מן הצד ומאפשר לבוזזים יהודים או ערבים לשרוף את בית הספרים הלאומי בגבעת רם על שכיות החמדה החד פעמיות השמורות שם, ולשדוד ולהרוס את מוזיאון ישראל על מגילות ים המלח המוצגות בו? היינו מדברים על ברבריות הכובש.
הפונדמנטליזם המוסלמי באפגניסטן והנוצרי-יהודי בארה''ב חברו לפשע תרבותי נגד האנושות.
סימנים מאד לא מעודדים באשר ל''בשורה הדמוקרטית'' של בוש בעיראק.
ואולי זה לא צריך להפתיע כשהדברים באים מאיש שבעצמו כבש את השלטון לא מכוח הכרעת הרוב (שתמך במתחרהו), אלא בקומבינות של זיופים וגיבויים בידי שמרני בית המשפט העליון בארה''ב.
ובינתיים: מה קורה בעיראק? הביזה נמשכת, שריפת בנייני ציבור נמשכת, בתי החולים משותקים ואלפי עיראקים משלמים על כך בחייהם, אין מים זורמים והעיראקים נאלצים לצרוך מים מזוהמים, סכנת מגיפות ומחלות המוניות עומדת בפתח, כינוס ''ראשי האופוזיציה'' שאירגן המושל האמריקאי החדש של עיראק כדי להקים ''משטר דמוקרטי'' התגלה כפאדיחה אחת גדולה, הממשל האמריקאי לא מוכן לפצות את האזרחים החפים מפשע שנפגעו בהפצצות של צבא הפלישה, יותר ויותר עיראקים מגלים התמרמרות לנוכח הכיבוש האמריקאי וכבר ניראות הפגנות עם סיסמאות ''לא לסדאם ולא לבוש''.
נשק השמדה המוני, העילה למלחמה, טרם נמצא, אבל כבר עתה ברור כי הצבא העיראקי לא היה מצוייד בנשק כזה כדי להפעילו נגד הפולשים (לעומת ישראל שמצויידת בנשק כזה למכביר).
סילוקו של העריץ סדאם, מעשה מבורך שבוצע בשיטות נלוזות ועריצות, כרוך לפי שעה ביסורים רבים.
טועה, טועים
חבר הפרלמנט האירופי מספרד אמיליו מונדס דל ואיה כתב מאמר בעיתון הספרדי הנפוץ ביותר ''אל פאיס'' ובו כינה את רצועת עזה מחנה ריכוז גדול.
שגריר ישראל בספרד הרצל ענבר שלח מכתב תגובה בו מחה על דבריו של חבר הפרלמנט.
גם אני חושב שחבר הפרלמנט טעה. הכיבוש הישראלי לא הפך את את רצועת עזה למחנה ריכוז אחד גדול, אלא ביתר אותה למספר מחנות ריכוז קטנים יותר, כדי למנוע מעבר ממחנה אחד למשנהו.
צריך לדייק.
מחנה ריכוז אינו מצטמצם רק לקונוטציות של מחנות השמדה. היו גם מחנות ריכוז שמילאו תפקיד דומה, לא זהה, למחנות שצבא הכיבוש הישראלי מקיים בשטחים הכבושים: ריכוז אוכלוסיה אזרחית לתוך מתחמים סגורים. לצבא הכיבוש הישראלי יש בהחלט ואריציה של חידוש בנושא, בהופכו ערים או כפרים של עם שלם למחנות ריכוז שאינם מאפשרים לאזרחים, גם לא לילדים ונשים, גם לא לחולים, לעזוב את המקום.
כושר היצירה של צבא הכיבוש הישראלי הוא בהחלט מרשים. הוא מצוייד בצלפים שיורים בכוונה על ילדים או על כאלה שרוצים להגן על ילדים, כמו פעיל השלום טום הורנדאל מאנגליה. במקום שם אין צלפים יש נהגי דחפורים שדורסים אותם, כמו את רייצ'ל קורי מארה''ב.
יחד עם זאת, אני בהחלט מסכים שבכדי לא לעצבן את האוזן הרגישה של צבועי המימסד השלטוני והצבאי בישראל (ותומכיהם), ראוי להתחשב בהם ולסייג את המונח מחנה ריכוז על ידי התוספת תוצרת ישראל. וכך ידע כל העולם שמה שהיה באירופה היה בעבר ומה שיש בישראל קורה היום, ואיש לא יערבב בין השניים.
שופטי העליון - חיילים ממושמעים בשרות הכיבוש
הימין הישראלי מצליח לאלף את שופטי העליון, והשבוע דומה כי הם יכולים לזקוף לזכותם שני הישגים.
בהחלטה אחת דחו שופטי בג''צ (בראשות חשין ומצא) את העתירה של עמותת רופאים לזכויות אדם, שביקשה לאסור על צבא הכיבוש הישראלי להשתמש בפגזי טנק מסוג ''פלאשט''. מדובר בפגז המכיל אלפי חיצים קטנים וכשהוא מתפוצץ מתפזרים החיצים ברדיוס גדול. פגזים אלה גרמו למותם של פלסטינים רבים חפים מפשע. השימוש בפגזים אלה בקרב אוכלוסיה אזרחית הוא אסור, וצבא הכיבוש הישראלי לא מתחשב בכך ויורה את הפגזים לעבר ריכוזי אוכלוסיה אזרחית צפופה.
''איזו סמכות יש לנו לומר לצבא באיזה נשק ישתמש''? אמר השופט מצא ותפש ראש קטן. פתאום אין להם סמכות, לשופטים.
גם השופטים של סדאם אמרו קרוב לוודאי דברים דומים כאשר הצבא העיראקי השתמש בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית.
מי שהתייצבה בבית המשפט העליון כדי להגן בחרוף נפש על השימוש בנשק הקטלני שבין קורבנותיו גם ילדים ונשים, היתה נציגת המדינה עו''ד יוכי גנסין, שהוכיחה כי כאשר מדובר במעשי נבלה בשם המדינה, נשים סוגרות שורות עם גברים.
פשעי שולחן כתיבה כאלה היו גם בגרמניה, אבל לא צריך להשוות, כי שם זה שם וכאן זה כאן.
בהחלטה אחרת דחו שלושת שופטי בג''צ בראשות הנשיא ברק את עתירתו של סרבן הגיוס מטעמי מצפון, יוני בן ארצי, שביקש להעביר את משפטו מבית משפט צבאי לאזרחי. הוא טען, בצדק, כי מאחר שלא עבר תהליכי חיול, הוא אינו חייל ואין לשופטו בבית דין צבאי. מה עוד ובית דין זה אינו המקום המתאים לברר את סוגיית הסירוב לשרת בצבא מטעמי מצפון.
לא היה לי ספק שהעתירה תידחה ובית המשפט העליון יענה אמן אחר החלטות הפצ''ר והיועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין (איזו בושה לדמוקרטיה, האיש מועמד להיות שופט בית המשפט העליון).
יחד עם זאת, טוב שיוני בן ארצי הגיש את העתירה וכך חשף שוב את ערוותם של שופטי העליון, שמבקשים לעטות מסיכות של מגינים על זכויות אזרח.
בפסק הדין אותו כתב השופט ברק מתגלה גם חוש הומור ממזרי. בנימוקיו לדחות את העתירה טען ברק כי בית המשפט הצבאי הוא ''עצמאי ואובייקטיבי'', ולא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק רם למקרא דברים אלה. עו''ד יוסי דר, שפירסם זה עתה ספר ביקורתי על התנהלותו השיפוטית של ברק, יעדכן בוודאי את המהדורה הבאה ויוסיף את פסק הדין הזה לרשימת הבושה והכלימה של ברק.
משה גרשוני - לא רק צייר, גם בן אדם
הכבוד והיקר לצייר משה גרשוני, חתן פרס ישראל לציור לשנה זו, שהודיע כי לא ישתתף בטקס חלוקת הפרס ביום העצמאות, משום שזה לא הזמן לטקסים וחגיגות. אני משער שמצפונו לא מרשה לו ללחוץ את ידיהם של שרון וקומפני, שידיהם דמים מלאו.
משה גרשוני, הוא הוכחה מרשימה כי אמן יכול להיות גם בעל שיעור קומה אמנותי וגם בעל מחוייבות מוסרית הומניסטית.
שרת החינוך לימור ליבנת החליטה לשלול ממנו את הפרס, תגובה קלאסית של פוליטרוקית ימנית קיצונית, התומכת בשוד וביזה של נכסי הזולת (נכסיו של העם הפלסטיני), שאינה יכולה לעכל את החושבים אחרת (יש בוודאי לא מעט הבדלים בינה לבין בוזזי המוזיאון בבגדד, אבל יש גם משותף: בשני המקרים מדובר בחומסים וחומדים הבוזזים רכוש לא להם).
האם רשאית השרה לבטל פרס שקיבל אמן בגין הישגיו רק בגלל שמצפונו לא מרשה לו להופיע בטקס? ההיגיון והשכל הישר אומרים שלא. אבל ממתי אלה הם קני מידה בשלטון הבוזזים הישראלי? נראה מה יחליטו בוזזי הצדק מהבג''צ.
בעבר - עבדים היינו; היום - בעלי עבדים
עוד שנה של פסח - עוד שנה של חג שתוכנו סורס.
זה קורה כבר 36 שנים מאז תחילת הכיבוש ב- 12 ביוני 1967. מאז זה רק מחמיר.
חיילי הכיבוש בשכם ובג'נין עושים פלסתר את חג החרות כאשר הם חוגגים את הסדר תוך שהם שוללים את החרות מהפלסטינים; המתנחלים עושים פלסתר את חג החרות כאשר קוראים את ההגדה במבצרי האפרטהייד בשטחים הכבושים; בעלי מכוני הליווי ובתי הבושת עושים פלסתר את חג החרות ביושבם לסדר שעה שנשים בהן סחרו משועבדות וסגורות במכונים; קבלני כוח האדם עושים פלסתר את חג החרות כאשר הם מסובים בערב הסדר שעה שמהגרי העבודה שבשליטתם חסרי חרות, מנוצלים בשכר עוני, ודרכוניהם נעולים בכספות; שרי הממשלה עושים פלסתר את חג החרות כאשר הם יושבים סביב שולחן הסעודה מדושני עונג והכנסה, שעה שמאות אלפי ישראלים מובטלים איבדו את חירותם לקיום בכבוד.
ורק סרבני הכיבוש והמצפון היושבים בכלא, שחירותם נשללה בגין סרובם לשלול חירות מהזולת, נותנים לחג את טעם קיומו.
סדר פסח של תנועת ''יש גבול'', מול כלא 6 ביום שישי 18 באפריל, הוא הסדר שמייצג אותי.
ולסיום
בעיתון ''הארץ'' של ערב ליל הסדר, חג חרותנו וכו' וכו', פורסמה תמונה צבעונית בה נראים פלשתינים עצורים במשאית של צבא הכיבוש הישראלי בלוויית חיילים חמושים בכלב אימתני ששיניו חשופות.
איפה עוד ראיתי תמונות של חיילים מצויידים בכלבי אימה במסגרת ציד אדם ופעולות דיכוי נגד אזרחים? בדרום אפריקה של האפרטהייד ובגרמניה של ימי הרייך בן אלף השנים.
אבל מאחר שאי אפשר להשוות אז אינני משווה, כי מה שהיה שם היה שם, ומה שמתרחש כאן מתרחש כאן, ויחי ההבדל הקטן.
חג עצוב.
השטן התרבותי הגדול
