(פורסם במספר חטיבות בגרסתו הראשונית ב- 27 מאי 2002).

תופעה רווחת כיום היא המוכוונות לנאמנויות סקטוריאליות ומאבקים בין מגזרים שונים באוכלוסיה. סקטוריאליות זאת ימיה כמעט כימי הישוב בארץ ישראל, ומאפיינת את הקונפליקטים בין גל עליה לקודמו - כגון בין עולי המעמד הבינוני מפולין מ- 1928 לקודמיהם בני העלייה השנייה, עולי יהדות גרמניה, (החל מ- 1933) וזרותם בישוב, וכלה בניכורה של העלייה הרוסית.

קשה לומר זאת, אך ניתן לראות מידה לא מבוטלת של כשל בקליטת העליות היהודיות: כשל זה, מתבטא בתת- מיצוי של הפוטנציאל האנושי הטמון בעליות השונות, בקונפליקטים שנוצרו עם הוותיקים יותר ובהטמעת העליות האיטית בישוב הארץ ישראלי. יתכן שלפנינו כשלון ההיסטורי נרחב של הציונית הסוציאליסטית, שטויח במיתולוגיה הרואית, שאת פרי הבאושים שלו - סקטוריאליות ומאבקי הכל וכל בין קבוצות שונות באוכלוסיה, אנו רואים כיום.

האבסורד הזה בולט שבעתיים נוכח עובדה שחרף מצויינותם ההיסטורית - הרוחנית, המדעית והכלכלית - של היהודים בפזורה, היה הישוב כאן ישוב עני וקרתני על פקידותו המעובה במימדיה, במשך קרוב ל- 50 שנות ציונות, עד שנות ה- 60 לערך, ובפרט בשנים המעצבות. האם היו פני הדברים מתגלגלים אחרת, אילו נתיב התפתחות הציונות היה עולה על כוון ליבראלי, תוך פיתוח כלכלי ותרבותי מואץ של מרכז רוחני, נאור ופתוח בארץ ישראל, בהתאם לגישת הליברליזם הרצליאני?

האם היתה צומחת בא''י חברה פתוחה יותר, משגשגת יותר, ומרכזית יותר לחיי הרוח והמדע של העם היהודי, ברוח הנאורות של אדם סמית ולא ברוחם של קארל מארכס ולנין?

ניתן להבחין כי לאחר המפעלים החקלאיים של שיבת ציון, השתררו בזרם המרכזי של הציונות, החל מ- 1905 גישות סוציאליסטיות שדומה וחיבלו בהתפתחותו הכלכלית, התעשייתית, והדמוקרטית- חברתית של המפעל הציוני. זאת תוך צמצום ההגירה ומיעוט השקעות הון ופיתוח כלכלי במשך שנים רבות. התהווה מעמד פקידות מעובה, וכוננו בלמים לחברה פתוחה וצומחת במובן המערבי - המשלבת אופטימאלית את כוחות הבנייה והיצירה באומה, תוך סובלנות בין - מגזרית גבוהה.

כך, גידול האוכלוסיה היהודית מ- 700,000 תושבים ב- 1948 עד ליותר משני מליון תושבים ב- 1957, בגלים הראשון והשני של עלייה לאחר קום המדינה, לא טופל כראוי, כאשר הדבר מתורץ כהיעדר משאבים בישוב עני.

האם העוני ואי - המיצוי של הפוטנציאל האנושי ומשאבי האוכלוסייה לאחר 40 שנות מאמץ ציוני היו הכרחיים?

נוצרו עיוותים קשים שהביאו לקונפליקטים בין מגזרי אוכלוסיה ותת - מיצוי משאבי אנוש. בהשוואה, בקרב יהודי המגרב שהיגרו לצרפת, יש מספר רב של פרופסורים, הוגי דעות נחשבים (כגון הפילוסוף הבולט ברנר- אנרי לוי) ואילי הון, שמעמדם ומטענם החברתי- תרבותי מכובד ועולה בשיעור בולט על מעמד אלו שעלו לישראל. צאצאי המהגרים לארה''ב ממזרח ומרכז אירופה העמידו חתני פרס נובל במספר רב בתחומי המדעים והרוח, לעומת פרס נובל יחיד לסופר הישראלי, וכן - פרסי הנובל לשלום לבגין (וסאדאת) ולטריו רבין - פרס - עראפת.

גם מטעני המרירות והמתיחות בין העליות לפני קום המדינה, המוסברים בבחינת ''הכרחי המציאות במפגש בין וותיק לעולה'' לא היו בלתי נמנעים. מוכרת המציאות של האליטות הרוחניות של יהודי גרמניה שהסתובבו בארץ עם דוכנים ניידים למכירת נקניקיות או עבדו בעבודות דחק.
אלזה לסקר שילר, המשוררת היהודיה-גרמניה הנפלאה הילכה כמוכת ירח דחויה בחוצות ירושליים, כשילדים פורעים צועקים אחריה ''משוגעת''.
כך גם לגבי העלייה הרוסית שהחלה בתחילת שנות ה- 90 - פרופסורים יוצקי דלק למכוניות, ומהנדסות מיומנות שעבדו בהמוניהן בקירצוף רצפות. תת - מיצוי משאבים זועק לשמים, והניכור שבא בעקבותיו.

גישה רווחת המונעת את הבנת מימדי הכשל מעלה על נס את היחודיות הישראלית בקליטת עליה חסרת תקדים. האמנם?

בדרום - אפריקה בתקופת מלחמת אנגליה בבורים בסביבות 1890, היו כ- 200,000 תושבים לבנים, רובם ממוצא הולנדי. לאחר סיפוחה לאימפרייה הבריטית עלה מספר התושבים הלבנים עד מלחמת העולם הראשונה לסביבות 2 מליון, בעקבות הגירה שעיקרה מאנגלייה. התפתחה שם מדינה משגשגת, בעזרת השקעות מתאימות ופוטנציאל אנושי שמוצה.

בידי היהודים בא''י לא היו אמנם אוצרות טבע, אך היה המשאב האנושי היקר, לפי מיטב חזונו של הרצל, שצפה את גדולי המוחות של העם היהודי, מיטב המהנדסים ואנשי טכנולוגיה מיומנים המקימים כאן חברת רווחה עשירה וליברלית.

דוגמא נוספת הינה גרמניה המערבית: לאחר איחוד שני חלקי גרמנייה ב- 1990 נוספו ל- 60 מליון תושביה כ- 20 מליון אוכלוסי מזרח גרמניה בעלת המבנה הכלכלי והתעשייתי הנחשלים והביורוקרטיה המעובה, שהתוצר לנפש בה היה כחמישית מזה המערבי. תוך כ- 10 שנים הושג שוויון כמעט מלא.

תוספת האוכלוסיה לא נתפסה כנטל מעיק, אלא כמשאב העיקרי שיש למדינה - המשאב האנושי, ואוכלוסיה זו שולבה בחיי הרוח, החברה והכלכלה באופן שמיצה את הפוטנציאל שבה.

ניתן לאזכר בהקשר התיישבות מהירה של אוכלוסיה גם את מפעל ההתיישבות של ססיל רודס ברודזייה (זימבאווה כיום), כאשר תוך שנים ספורות נקלטו בסוף המאה ה- 19 מאות אלפי לבנים באיזור, והקימו מדינה עשירה ביותר.

ניתן גם לאזכר קליטת מליוני אנשים מארצות המגרב בצרפת בראשית שנות ה- 50, רבים מהם יהודים. וכן, קליטת מאות אלפי טורקים או רוסים ממוצא גרמני בגרמנייה תוך שנים ספורות,

דוגמאות אלה ואחרות, מבליטות את האנומלייה של ישוב יהודי שנשאר עני ועתיר ביורוקרטיה במשך עשרות שנות ציונות, למרות ה''מוח היהודי'', ומשאביו הפיננסיים של העם היהודי.
זאת חרף תרומתו הכלכלית הכבירה של העם היהודי בתפוצה:
יזמים יהודים תרמו רבות להתפתחות התעשייה והכלכלה בארצות חקלאיות נחשלות כרוסייה ופולין במאה ה- 19: יהודים הקימו בין השאר את תעשיית הטקסטיל בפולין, בעיקר בעיר לודג'. כן הקימו יהודים בארה''ב את תעשיית הסרטים חובקת העולם בהוליווד, עם הווצרות הטכנולוגיה של הקולנוע.

כל אלה מבליטים את מימדי הכשל הנרחב בהתפתחות הכלכלה בא''י והמחדל הכבד של תת- מיצוי הגורם האנושי, ניכורו מחולל הקונפילקטואליות הבין- מגזרית - המעוגנת בתפיסת משחק סך 0 (רווחת צד א' באה על חשבון גריעה זהה במימדיה לצד ב') ויריבויות מרות בין חלקי אוכלוסיה - במציאות בה הצמיחה וההתפתחות הואטו.

מאליה עולה השאלה: אילו היו פני הדברים אחרת והתפתחות הישוב היתה עולה על נתיב התפתחות ליברלי ולא סוציאליסטי, האם ניתן להעלות על הדעת תרחיש המהווה אלטרנטיבה אפשרית לאסון הכבד שניחת על העם היהודי - השואה?

שכן אחרי הכל, המפעל הציוני נתפס מראשיתו כמספק פתרון לבעיית רדיפת היהודים והאנטישמיות. האם אמנם פתרון כזה היה בר הישג בשעתם הקשה ביותר של היהודים, אילו פני הציונות היו מתפתחים בכוון שונה?

ניתן להניח בסבירות גבוהה שאילו לא הואטה התפתחות הכלכלה בא''י על ידי סוציאליזם דוקטרינארי, והיתה מתהווה כאן חברת רווחה עשירה, ליברלית ונאורה בשנים שאחרי הצהרת בלפור, בטרם הספר הלבן, היתה נוצרת מציאות דמוגרפית וכלכלית מהירת התפתחות שהיתה ''מדברת'' בשפת העוצמה הכלכלית, התרבות הגואה והנאורות הליברלית לציבור הבריטי והאירופי.

במציאות זאת, סביר שההגירה היהודית לא היתה מוגבלת על ידי משרד המושבות הבריטי, שכן הגבלה זו ננקטה במצב בו ניראתה לעין- כל סטגנציה ועלייה דלה יחסית, כך שטענות ההתנגדות הערביות נפלו על אוזניים כרויות.
אם אין מדובר במפעל מופת דינמי, מדוע להסתכסך עם עמי ערב? מה גם שהבריטים, בעיקר שכבות העלית הקובעות, לא חבבו במיוחד בשנות ה- 30 סוציאליזם ברוח הסובייטית, כך שהתפתחות דוקטרינארית זאת לא תרמה במיוחד לסימפטייה כלפי המפעל הציוני מצד ממשלת בריטניה והציבור הבריטי.

סביר להניח שנוכח התפתחות מעטירה של המפעל הציוני, נוכח ישוב משגשג כלכלית ותרבותית, היו התראות כדוגמת אלה של ז'בוטינסקי, בדבר הסופה המתקרבת להתחולל על יהודי מזרח אירופה, נופלות על אוזניים כרויות לרווחה, ומביאות לעלייה מסיבית של יהודי מזרח אירופה לא''י.
יתכן גם, שאילו התאפשרה הגירה רחבת מימדים לא''י, ולא הוגבלה על ידי הבריטים, ''הפתרון הסופי'' היה נבלם או ממוזער.

האם אפשרי כי הכוחניות הדורסנית הנאצית היתה ''חושבת פעמים'' כלפי היהודים המצמיחים בתנועתם הלאומית יישוב חזק, משגשג ודינמי, והשמדת היהודים לא היתה מגיעה לשלבים אופרטיביים, או לפחות נבלמת במדה גבוהה?

כך, הנאצים לא דיכאו ערבים באיזורי צפון אפריקה שרומל כבש, בניגוד לדיכויים של הרוסים בשטחי בריה''מ שנכבשו במבצע ברברוסה. זאת למרות שגם הערבים הם שמים, דהיינו ''נחותים'' על פי הגזענות הנאצית.

גם ביוגוסלביה וכן באלבנייה, ראו הנאצים במוסלמים בני ברית, ממש כמו הקרואטים. כמו כן התחברו אל המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, ולא ראו בו מעין צועני או שמי ''מגזע נחות'' שיש לנדותו.

מדוע?
משום שהערבים נתפסו כחזקים בסיסית, בפרט לאור ההיסטוריה הערבית של כיבושי האיסלאם במילחמותיו, ואילו היהודים ניתפסו כחלשים במובן כזה או אחר.
על כן יתכן שהגזענות הנאצית המעוגנת בדרוויניזם חברתי כוחני היתה מרכינה ראשה בפני גילויי עוצמה ודינמיקת התפתחות המדברת בעד עצמה.

לאור הנקודות שהועלו כאן, דומה שאם היה גורם עויין חושב כיצד לבלום את חזונו של הרצל, אודות ישוב ליברלי עשיר, נאור, בעל אדמיניסטרציה הגונה, המבטא את פוטנציאל התרומה הרוחני, המדעי והכלכלי היהודי הנרחב כפי שהתגלה מאז תקופת הנאורות, במאות ה- 19 וה- 20, הרי גורם עויין זה היה נאלץ להמציא את תפיסת מלחמת המעמדות, והמרכוז המדכא של הכוח הבולם, הפקידות המעובה.

אבל לא היתה המצאתיות עויינת כזאת. הכוחות המעצבים ביישוב אמצו במעין בלימה עצמית מרצון את הסוציאליזם. כנגד רקע שגב ערכי ואידיאלוגי זה מובלטים כמוקד קווי הכשלונות ההיסטוריים של המפעל הציוני - הסקטוריאליות, העוני, פקידות מעובה ותת מיצוי נרחב של משאבי אנוש - שמשמעותם האמיתית טושטשה במיתולוגיות בעלות גוון הרואי אודות עמידה עתירת הישגים במשימות היסטוריות חרף מיעוט משאבים.

ולסיום: מוצגים כאן טעונים וגישות העומדים בניגוד לתמונת עולם ומיתולוגיות של הציונות הסוציאליסטית, שהוטמעו בזרם המרכזי והקאנוני של החשיבה המדינית והחברתית השוררת. הדברים עשויים לעורר התנגדות חריפה, שמקורה בהרגלי התייחסות ופרשנות עובדות שגורים, דהיינו בדוגמה מיקדמית מנחה.

האם נמצא את העוז לראות עין בעין גם את הצורם והדיסוננטי שבמפעל התיישבותי וחברתי גדול, המכריע בחשיבותו לגבי המאבק הקיומי העומד בבסיס ההיסטוריה היהודית ומרכזי גם מבחינת החיים הראויים, מתוך התכוונות בונה והרת חיוניות לעתידנו כאן?