|
|
|
מגיפת ה''SARS'' כמשל לאופי הישראלי
הערב, ראיתי 2 מאמרים אודות מגיפת ה SARS דלקת
הריאות הנגיפית, שפרצה במלוא עוזה בדרום מזרח אסיה.
המאמר הראשון, בערוץ 10,בו ניראו,
יושבי בגלות הונג קונג, חוזרים, שמחים וטובי לבב,
מחסומי פה על פניהם, ובעיקר, שמחת השבים, שמתערבבת
באחוות הנמצאים, על שרואים הם במו עיניהם את
התגשמות הפסוק ושבו בנים לגבולם.
(היתה גם מעין שמחה לאיד סמויה באויר, אהה, ברחתם
להונג קונג מפחד ה''כימי'' של סדאם, וראו, חזרתם
וחיוך של התחטאות על פניכם, רציתם להחליף את הבמבה
באגרולים, והנה, המציאות טפחה על פניכם, אין כמו
בבית.)
במאמר השני, ב CNN מפורט באופן יבש ביותר כי נשיא ארה''ב,
הוציא הנחיה גורפת, להכניס להסגר, את כל השב מדרום
מזרח אסיה.
ואז, עלה בליבי שמץ של הרהור :-
האם תרבות ''הסמוך'' והפארטצ'יות הישראלית האפיינית
מראה כאן את אחד מרגעיה הגדולים?
אולי אחד, שנים, נדבקו בנגיף, ועלולים להעבירו
לכו-לם?
בדרום מזרח אסיה, בארה''ב בקנדה כבר מכניסים
את החוזרים מהונג קונג להסגר בן שבועיים לשם,
אבחון ומניעת התפשטות המגיפה הנ''ל, ואצלינו, האופי
הלאומי חוגג.
האופי הלאומי שלנו, סמוך על סמוך הקטן, היינו
רשלנות במיטבה. או חוסר ב- commitment
(אין מילה כזו בעברית).
|
|
|
מגיפת ה''SARS'' כמשל לאופי הישראלי
