הקטע הבא הוא רסיס מחשבה על השפה העברית בישראל של שנת 2002, כתבתי אותו כלאחר יד, ואני מפרסם אותו בפורום ללא עריכה, ומתוך ניסיון ראשוני לשיתוף פעולה יצירתי.
אם אחשוב על נקודות נוספות, אפרסם אותן תחת פתיל זה. אשמח לקבל הערות והצעות.
בעודי נוסע היום באוטובוס נתפסה באוזני פיסת דיאלוג שניהל חייל מסוים עם אדם בלתי ברור בפלאפון.
משום מה, מיד התחלתי לחשוב על מאמרו של רוביק רוזנטל בתרבות מעריב של השבוע אודות הסלנג העברי החדש.
החייל הסביר לבן-שיחו כי הוא היה בתל-חי, ושהיא ''מה-זה יפה''.
התחלתי להרהר אודות הביטוי ''מה-זה'' והגעתי לכמה תובנות מעניינות:
ראשית כל, מעניין לציין את מיקומו במשפט של הביטוי הנ''ל: לפני שם התואר, לאחר שם העצם.
נדמה שהביטוי מחליף תיאורי כמות כמו ''יפה מאוד'' או דימויים כמו ''יפה כפרח'', ובכך כוחו הגדול וייחודו.
כאשר העמקתי הרהר על תוכן הביטוי ''מה-זה'', מיד נתפסתי למבנה המשונה שלו: משפט שאלה.
כלומר, יש כאן היפוך גמור של המבנה הרגיל של השפה - משפט הקביעה ''תל חי היא יפה'' הופך למשפט מעורב, קביעה שתוכה שאלה הדורשת מענה ''תל חי היא (מה זה יפה?)'', לפני שניתן יהיה להבין את המשפט כולו.
מה מטרת משפט השאלה בתוך הקביעה הזו? מה מטרת השאלה עצמה?
השאלה נועדה לפרק את משמעות שם התואר, להעביר את קביעת הפירוש אל הצד השני, ולהימנע מהבאת קביעה חד-משמעית.
אפשר לקרוא את המשפט כך: הכרע עבור עצמך מה פירוש שם התואר ''יפה'', ויישם זאת על שם העצם ''תל חי''.
אני חושב שצעד לשוני זה מפרק את השפה באופן בסיסי - במקום ששם התואר ישמש לתיאור מצב מסוים בעולם האמת, הוא מוחלף בשאלה המבקשת מהשומע להצמיד לה את הדימוי החוויתי שלו, מתוך התפיסה כי רעיון היופי (במקרה זה) הינו סובייקטיבי לחלוטין, וכי לכל אדם תפיסה אחרת בנוגע למהותו, תפיסה אשר אין אדם אחר השותף שלה.
במקום לומר ''<שם עצם> הוא <שם תואר>'', נאמר כעת ''<שם עצם> הוא <הקישור החוויתי האישי שלך ל-שם התואר>>''.
המילה הפכה מיצור מונוליתי, קבוע, ואובייקטיבי לכאורה, ליצור דינמי, נזיל, וסובייקטיבי לשומע.
באמצעות הביטוי ''מה-זה'' נמנע הדובר מכפיית עמדתו החוויתית על השומע, ומאפשר לו לייחס משמעות אישית לדבריו, תוך רגישות מובנית לשוני ההכרחי ביניהם.
אולי הבנה זו יכולה להסביר מדוע בא הביטוי ''מה-זה'' על חשבון תיאורי כמות או דימויים: משום שאלו מיותרים בעולם הפירושים האישיים.
אין משמעות עבורי אם אדם אומר שתל חי היא ''יפה מאוד'' או ''יפה כפרח'', משום שעצם התפיסה שלנו של המושג ושל הפירוש המציאותי שלו היא שונה.
הדימוי הוא כפייה של הסכמה לשונית כללית על הפרט. הקביעה כי פרח הוא יפה הינה פרטית, לא קולקטיבית.
ובכן, כל זה מתקשר יפה למאמרו של רוזנטל, משום שמתברר כי גם מאחורי הביטוי ''מה-זה'' מסתתרת לה תפיסה לשונית פוסט-מודרניסטית מובהקת, המתייחסת לשפה כמרכיב עיקרי (אם לא יחיד) של ייצוג המציאות, המפרקת מוסכמות קולקטיביות-מונוליתיות, ומאפשרת מרחב פעולה ומחשבה אישיים.
מאוחר יותר התחלתי להרהר על האירוניה השחורה שמאחורי העובדה כי השימוש העיקרי בביטויים אלו נעשה במסגרת ז'רגון צבאי-עילג, שמפגין רגישות לשונה ולאחר מבחינה לשונית, אך באותו הזמן כופה עצמו וערכיו באופן פיזי אלים; אך על זה ארחיב בעתיד.
[1] - http://images.maariv.co.il/cache/ART242060.html
[הודעת מנהל: ההודעה נערכה מחדש לבקשת הכותב. 6.2.2 15:44]
קישורים:
מאמרו של רוביק רוזנטל
|
רסיס מחשבה - ניסיון ראשוני לשיתוף פעולה יצירתי
