חלומות מתוקים על חיילים מרוטשים
אני אצא רק בלילה
ואפתח תחביבים חדשים
כמו צליפה בנשים מתנחלות.
ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגלות המתנפצות שלהן...
אח! הצליל הזה, הספלאש...
ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל.
זאת תהיה אמנות נשגבת
מין יצירת מופת סדיסטית ומעוותת
זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי
הפעם זה לא ספירו. למיטב ידיעתי, בכתיבת שירה הוא עדיין לא עוסק. אבל אין לי כל חשש, אני סמוך ובטוח שהוא היה חותם בשתי ידיים על היצירה הספרותית הזאת.
''יצירת המופת'' הזאת היא קטע מ''שיר'' שהתפרסם בעלון בשם ''קורמורן'', שמוציאים תלמידי ביה''ס התיכון בקיבוץ נירים. ''מעריב'' פרסם את זה לפני כשנה, ואז זה עורר גל של תגובות סוערות בין קוראי העיתון.
לא בדקתי בקיבוצים אחרים של השומר הצעיר, אבל לא ניראה לי שקיבוץ נירים הוא יוצא דופן.
בפרפראזה על שירו של ביאליק, ''אם יש את נפשך לדעת מה המקור ממנו צומחת שנאה כזאת''
זו דוגמא אחת מני רבות של פרי הבאושים שמניב חינוך שיטתי ומתמשך לשנאה. הפעם אי אפשר לבוא בטענות לערבים או לגל הנאו אנטישמיות המתפתח בקרב חוגי האינטלקטואלים הליברליים במערב. כאן אנו עומדים בפני תוצרת כחול לבן
פר אקסלנס. זה המוצר המוגמר של מערכת חינוך לה תורמים מיטב הכותבים המודרניים בשפה העברית, הבולטים בציבור יפי הבלורית והתואר. זה לא בהכרח חלק מתוכנית הלימודים הפורמלית הנלמדת בכיתות בבתי הספר. אלה דברים המתפרסמים במאמרי מערכת ובמדורים הספרותיים של כתבי עת למיניהם, אלה דברים המושמעים בדיונים בענייני אקטואליה באספות החברים או בערבי קריאת שירה, אלה דברים הנשמעים מהרמקולים בהפגנות רחוב בהן שלטי ענק נושאים את ''הבשורה''. כל אלה מהווים מסגרת של ''חינוך משלים'' המתלווה לחינוך הפורמאלי אותו סופג דור המחר. ומוחות צעירים הם קרקע פורייה ביותר לקליטת המסר.
להלן כמה ''צימוקים'' שנבחרו באקראי:
את חג חרותנו יום המצות הזה
בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות
ובמצותנו דם נערים פלסטיניים
(קטע משיר בשם ''המנון לגוש'' שכתב המשורר יצחק לאור)
ביום ראשון השבוע הגיחו הכהניסטים ממחילותיהם האפלות והרעילו את אויר העיר בנשימתם המצחינה. ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה, שניסו לתרגם כל טיפת דם וכל איבר פגוע לרווח פוליטי בזוי. התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות...
(קטע ממאמר של העיתונאי חיים ברעם אחרי התרסקות אוטובוס ''אגד'' ע''י מחבל מתאבד בירושלים בחורף 1996)
כת משיחית, אטומה ואכזרים, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות, מתוך מרתפי התבהמות וסאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף...''
(קטע מתוך המאמר ''בשם החיים והשלום'' מאת עמוס עוז, הסופר יפה הבלורית והתואר)
לא קשה לזהות את הסצינות מתוך היצירה האנטישמית הקלאסית, סרטו של גבלס, ''היהודי הנצחי'' (Der Ewige Jude), מהן שאבו חיים ברעם ועמוס עוז את התיאורים הציוריים ועשירי הדימוי בהם הם משתמשים.
על עלילת הדם, המוטיב המרכזי בשירו של יצחק לאור, הנוער למד בבית הספר.
ה''עושר'' הלשוני, שיפעת הדימויים השטניים, ההשתלחות הלשונית חסרת המעצורים, כל אלה הפכו להיות צורת התבטאות ''תקנית'' בחוגי השמאל הנאור בישראל כאשר הם תוקפים את אלה החולקים על דעותיהם. גם לכמה ממשתתפי פא''צ לא חסר בתחום הזה, ברם מרביתם לא נחנו בכושר הביטוי של עמוס עוז, דויד גרוסמן, יזהר סמילנסקי ודומיהם, כך שנגזר עלינו להסתפק בפרוזה של ספירו או של בעל הזיכרונות. אבל העיקר הכוונה.
זה לא התחיל היום. ההיסטוריה מספרת לנו על מלחמות האחים בתקופת הבית השני. בתקופות יותר מאוחרות אנחנו לומדים על המאבקים והשנאה בין החסידים והמתנגדים.
ובזמנים המודרניים, הזקנים שבינינו עוד זוכרים את ''מלחמות היהודים'' והשנאה שליוותה את המאבק בין המחתרות בתקופת המנדט. באיזו התלהבות חניכי השומר הצעיר התנדבו לשמש כ''שטינקרים'' בשרות שלטונות המנדט הבריטי.
ויותר מאוחר, בראשית שנות החמישים, עומק השנאה שליוותה את הפילוג בתנועה הקיבוצית (כאן אני כבר יכול להסתמך על זיכרונות וחוויות אישיים), עשרות שנים של חיי קומונה משותפים היו כלא היו. הורים וילדים רוצצו גולגלות ושברו עצמות אחד לשני מבלי שזה הזיז להם.
דור המייסדים של ''שלום עכשיו'' ו''מרצ'' גדל והתחנך באווירה הזאת. הסיסמה 'בלי חרות ומק''י' היתה הקו השליט. זרעי השנאה של היום נשתלו כבר אז. מניסיוני האישי אני יכול לספר על כך. את השומר הצעיר עזבתי בגיל די צעיר. לא מפני שהייתי חכם במיוחד, פשוט פוליטיקה לא עניינה אותי אז. כדורסל ובנות משכו אותי יותר (שקד עכשיו תאשים אותי במאצ'ו גברי אם לא יהיה לה מה לאמר לגופו של עניין). משך החשיפה שלי להסתה לכן היה קצר יחסית. בכל זאת, בפעם הראשונה בחיי שפגשתי אדם שהזדהה בגלוי כחניך בית''ר, לקח לי זמן לעכל את זה שהוא אינו לובש מדים שחורים ומגפיים ושאין לו קרניים. זה היה במסגרת השרות בנח''ל בו גרעין של בית''ר ששרת איתנו הקים היאחזות בחבל לכיש.
בכל אחד מהביקורים שלי בגדה השמאלית אני עובר על רשימת השמות שם, רבים מהם למדו אתי בבית הספר, היו אתי בתנועת הנוער ושרתו אתי בצבא. הם המוצר המוגמר של ההסתה והחינוך לשנאה של שנות הארבעים והחמישים. היום הם דואגים לדור ההמשך, ש''לא תיכבה השלהבת''.
לא תמיד זה נעשה בגסות ובלשון כה מזוהמת. יש גם טכניקות עדינות לזריעת הנגע. אסתפק כאן בדוגמא אחת עליה אני אסיר תודה לרפי גטניו שהעביר לי את החומר.
עסקן של השומר הצעיר בשם לטיף דורי הכין מסמך על מר גורלם של תושבי סיני תחת עול הכיבוש הישראלי. כפי שלטיף דורי מתאר את הדברים, מידבר סיני היה משופע במטעי אפרסקים, רימונים ושאר עצי פרי אותם גידלו הבדואים ועליהם היתה פרנסתם. גן עדן פורח עלי אדמות. יום אחד (הוא לא נוקב בתאריך מדוייק) בשנת 1972 הופיע בשטח אריק שרון (אלוף פיקוד דרום באותם ימים) עם צי של דחפורים שעקרו כל עץ ושיח והפכו את הגן הפורח לישימון וחורבה. וכל זאת על מנת להקים את ימית ואת שאר יישובי פיתחת רפיח. נשמע כמו מעשיות ספירו על מוסקי הזיתים שוחרי השלום ביהודה ושומרון, לא? אבל זה עוד לא סוף הסיפור. אחרי החזרת סיני למצריים, כך ממשיך לטיף דורי, המצרים הניחו צינורות להעברת מים מאזור סואץ, מים המשמשים להפרחת השממה, מה שאיפשר לבדואים להחזיר את הגלגל.
אני עשיתי זאת בקיצור. המסמך של לטיף דורי מהווה חומר קריאה הרבה יותר מרתק ועליו מתחנכים בני הנוער בקיבוצי השומר הצעיר. אינני יודע בדיוק מתי רפי גטניו נולד, אבל מהמעט שקראתי עליו בפורום, ניראה לי שב-1972 הוא היה קצת צעיר מכדי לדעת או לראות במו עיניו מה שהתרחש במידבר סיני. אני הייתי בסיני ב-1956 וב-1967 והרבה פעמים במשך כל שנות הששים והשבעים כשהאזור היה בשליטת ישראל. מעולם לא זכיתי לראות שם עץ אפרסק או עץ רימון אחד לרפואה (יש לי ספק אם תנאי האקלים שם בכלל מאפשרים גידולים כאלה). פה ושם ניתן היה לראות עצי דקל בודדים (למעט אזור אל עריש בו כמות הדקלים היתה גדולה יחסית), אבל בכל השטח, כל מה שניתן היה לראות היה אך ורק חול. ימין ושמאל – רק חול וחול. הפעם האחרונה שהייתי בסיני היתה כשהעבירו את אל עריש לשלטון מצרים אחרי הסכם השלום. מאז לא הייתי שם, אבל אני מוכן להתערב בלי שבדקתי זאת בשטח, שגם היום, כמו לפני 1967, כל מה שיש שם זה רק חול. ימין ושמאל - רק חול וחול.
לא את ההיסטוריה של יישוב הארץ, ייבוש הביצות והפיכת השממה לגן פורח מלמדים את בני הנוער. להם מוכרים את הלוקש של לטיף דורי (גם רפי גטניו קנה את זה והוא כבר לא ילד), להם מכניסים לראש שישראל הפכה גן פורח למדבר שממה כדי שיהיה מקום ליישוב מתנחלים. שזו המשמעות ''האמיתית'' של הכיבוש הישראלי. לילדים שגדלים על זה אין כל קושי לקנות את אגדות אלף לילה ולילה אודות העקירה השיטתית של מטעי הזיתים שספירו וארגון ''בצלם'' מוכרים להם היום. שלא תהיה כאן טעות. אינני בא לאמר שלא היו מקרים בהם עצי זית נעקרו ביהודה ושומרון. וודאי שהיו, וקרוב לוודאי שהיו גם מקרים בהם הדבר נעשה ללא הצדקה אלא סתם כדי לפרוק רגשות תיסכול. אבל מכאן ועד ל''מדיניות של אדמה חרוכה'' פי שזה מוצג ע''י ספירו ולהקתו המרחק הוא גדול.
מעטים היום זוכרים מה היה בסיני, ולטיף דורי מרגיש בטוח שאף אחד לא יגיע לסיני לבדוק מה באמת מתרחש שם היום.
החומר החינוכי הזה מהווה מרכיב מרכזי בהכשרת ''חזית הסרוב'', חזית של סרבני שרות שאינם מוכנים להיות חלק ''מפשע הכיבוש הישראלי''. חזית של מתנדבים שמשאת נפשם היא ''
פיתוח תחביב של צליפה בנשים מתנחלות''.
בצבע הקטשופ / טור אישי
