מלחמה שיש לה ריח
אורי אבנרי
8.2.03
- למלחמה הזאת אין שום קשר לטרור.
- למלחמה הזאת אין שום קשר לנשק להשמדה המונית.
- למלחמה הזאת אין שום קשר לדמוקרטיה בעיראק.
- יש למלחמה הזאת מטרות שונות לגמרי.
אשר לטרוריזם: סדאם חוסיין הוא דיקטטור אכזרי, אבל הטענה כאילו הוא קשור באירגונו של אוסמה בן-לאדן מגוחכת. סדאם חוסיין פועל בשם אל-בעת, מפלגה חילונית יותר מטומי לפיד. בן-לאדן הוא פונדמנטליסט איסלאמי, וארגונו פועל להפלת כל המשטרים החילוניים במרחב. הפקיד שהמציא את האגדה של קשר סדאם-בן-לאדן הוא בור גמור, או – גרוע יותר – ציניקן המאמין שאפשר לרמות את כל הבריות לפחות חלק מהזמן.
אשר לנשק ההשמדה: ארצות-הברית תמכה בסדאם, כאשר השתמש בגאזים קטלניים נגד האיראנים (ובעלי-בריתם הכורדיים בעיראק). אז היתה אמריקה מעוניינת לעצור את חומייני. כיום יש נשק כימי וביולוגי בידי רוב מדינות המרחב, ובכללן מצריים, סוריה וישראל, ולאחת מהן יש גם נשק גרעיני.
אשר לדמוקרטיה: היא מעניינת את האמריקאים כקליפת-השום. מיטב הידידים של ארצות-הברית בעולם ובמרחב המוסלמי הם דיקטטורים, אכזריים יותר מסדאם ואכזריים פחות. האמריקאים אמרו תמיד: ''הוא בן-זונה, אבל הוא הבן-זונה שלנו.''
אם כן, מהי מטרת המלחמה?
במילה אחת: נפט.
ריח כבד של נפט אופף את כל המבצע הזה. מי שאינו מבין זאת, לא יבין את המהלכים האמריקאיים. אך ברגע שתופסים במה העניין, מתברר שכל מהלכיהם של בוש ושות' הם אמנם ציניים וצבועים, אך הגיוניים לעילא ולעילא.
ואלה מטרות המלחמה של ארצות-הברית:
- להשתלט על אוצרות-הנפט העצומים של עיראק, שהם מהגדולים בעולם.
- להבטיח את השליטה על אוצרות-הנפט העצומים בים הכספי הסמוך.
- להבטיח בעקיפין את השליטה באוצרות-הנפט של כל מדינות המפרץ הפרסי, כגון סעודיה, כוויית ואיראן.
שליטה כזאת על מרבית אוצרות-הנפט של העולם תשחרר את ארצות-הברית סוף-סוף מן הגחמות של שוק-הנפט. ידה, וידה בלבד, תהיה על הברז. היא – והיא לבדה - תקבע את מחיר הנפט בעולם. תרצה – תעלה. תרצה – תוריד. במחי-יד תוכל להרוס את הכלכלה של גרמניה, צרפת, יפאן. לא תהיה עוד מדינה אחת בעולם שתוכל להמרות את פיה בעניין כלשהו. אין זה פלא שגרמניה וצרפת עומדות בראש המתנגדים למבצע. הוא מיועד נגדן.
מכאן שאין לה כל כוונה להיכנס לעיראק, לכונן דמוקרטיה ולצאת. עצם הרעיון הזה מגוחך.
ארצות-הברית נכנסת לעיראק על מנת להישאר בה – במשך שנים ועשורים. נוכחותה הפיסית בתוך העולם הערבי והמוסלמי תיצור מצב גיאו-פוליטי חדש.
מובן שאין זו הפעם הראשונה שאימפריה גדולה משתמשת בעוצמתה הצבאית כדי להשיג עוצמה כלכלית. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות. אפשר לומר: ההיסטוריה כולה היא דוגמה. אבל מעולם לא היתה קיימת מעצמת-על כמו ארצות-הברית, שנשארה לבדה בעולם, ללא יריבים יעילים. היא משתמשת בעוצמתה הצבאית האדירה כדי להבטיח לעצמה שליטה בלעדית על כלכלת העולם לדורות.
מבחינה זו, המלחמה הצפויה בעיראק – מלחמה ''קטנה'' מבחינה צבאית – היא בעלת משמעות היסטורית.
בוש ינסה בוודאי להסוות את הכיבוש האמריקאי בעיראק על-ידי כינון משטר מקומי כלשהו, שיעניק לכיבוש חזות מכובדת. יש כמה וכמה עסקנים עיראקיים, המוכנים לשמש כקוויזלינגים. ואולי יעדיף סדאם חוסיין חדש, שישמש כדיקטטור מטעם אמריקה.
אבל מלחמה היא מלחמה. כל מלחמה מתחילה בתוכנית ''יפה'' של התוקף, אך גם התוכנית ה''יפה'' ביותר, המגובה על-ידי העוצמה הגדולה ביותר, עלולה להשתבש. המוני העולם הערבי עלולים להתקומם נגד ממשלותיהם המושחתות והנכנעות. התורכים עלולים לערוך טבח בצפון עיראק כדי לשבור את הכורדים אחת ולתמיד, ואין לדעת איך זה ייגמר. המקומות הקדושים של השיעים בדרום עיראק, הסמוכים לאיראן, הם מקור אפשרי לצרות.
איך זה ישפיע על ישראל? או, בלשון האימרה העתיקה: ''האם זה טוב ליהודים?''
בין בוש ושרון קיימת כמעט סימביוזה. לפי תפיסת שרון, נוכחותה המאסיבית של ארצות-הברית במרחב שלנו מחזקת את ישראל ותאפשר לו לבצע את תוכניותיו הנסתרות.
אך אליה וקוץ בה. הכיבוש הפרמננטי של עיראק הופך את ארצות-הברית למעצמה ''ערבית'', שיש לה אינטרס חיוני ביציבות ובשקט במרחב. היא תרצה למנוע בכל מחיר תוהו-ובוהו בארצות-ערב – לפני, בזמן ואחרי המלחמה.
שרון ואלופיו מקווים דווקא שייווצר מצב של תוהו-ובוהו, כדי לנצלו לשם ''טרנספר'' של מיליוני פלסטינים מהארץ לעבר הירדן. כאן יש ניגוד אינטרסים מובהק בין בוש לשרון.
שרון, אדם קיצוני אך מפוכח, יודע שאסור לו בשום פנים לעורר עליו את זעמו של בוש. לכן ינהג בזהירות. יש לו הרבה סבלנות והרבה עקשנות. הוא ינסה להשיג מבוש אישור לטרנספר (לפחות מוגבל), לרצח ערפאת (''אם סדאם, אז למה לא ערפאת?'') ולשבירת האוכלוסייה הפלסטינית.
ואילו בוש ירצה שישראל תשב בשקט, מאוד בשקט. בו בזמן ישתמש באיום הישראלי כדי להבטיח שגם הערבים יישבו בשקט, מאוד בשקט. הוא יאיים על השליטים הערבים, החוששים מפני התקוממות המוניהם, שאם יהיו ילדים רעים, יתיר עוד יותר את הרצועה של שרון.
האם כל זה טוב לישראל? ביטחונית, כלכלית וחברתית, התשובה שלילית. אנחנו נכנסים לתקופה של הרפתקנות, כאשר בראש מדינתנו עומד ההרפתקן מס' 1. האדמה תרעד במרחב שלנו, ואיש אינו יכול לצפות מראש את הסכנות המתרגשות ובאות עלינו. רק דבר אחד בטוח: זה לא יביא אותנו לשלום.
אינני נמנה עם אלה, המסוגלים לחשוב בזחיחות הדעת על מלחמה. הייתי במלחמה ואני מכיר את פניה. אני רואה מול עיני את האלפים שייהרגו, את הרבבות שייפצעו ויהיו לנכים, את מאות האלפים שיהפכו לפליטים, את המשפחות ההרוסות, את ים הדמעות והסבל שכל מלחמה מביאה איתה.
אני מצרף את קולי למיליוני הקולות בעולם האומרים: לא!