|
|
|
דבריה של ד''ר דפנה גולן-עגנון, מ''נשים סרבניות'' ומ''בת שלום'', בהפגנה השבועית של ''שלום עכשיו'' שהתקיימה בכיכר פריז, בשכנות לבית ראש הממשלה בירושלים, במוצאי שבת ה- 1 בפברואר 2003, תחת הסיסמאות ''לא לממשלת אחדות!'', ''כן לאופוזיציה לוחמת! רוחנו איתנה והשלום בוא יבוא!''
איפה טעיתי?
דפנה גולן-עגנון
איפה טעיתי? אני.
לא מאות האלפים שהצביעו לשרון, למרות שהוא לא הציע להם לא עתיד של שגשוג כלכלי ולא עבר עם בטחון.
איפה טעיתי?
אם אנחנו כל כך מעטים ושנואים --- איפה טעינו?
אנחנו. איפה טעינו?
לא הם. לא הוא. לא היא. לא מאות אלפי האנשים שהצביעו להמשך הכיבוש והסגר והעוצר והשינאה והמלחמה והאבטלה והעוני והיאוש.
איפה טעינו אנחנו? איפה אנחנו טעינו?
אנחנו רגילים לעמוד במקום הזה, או בכיכר הסמוכה לו, ולומר שהם מדברים רק בשפת הכוח, שהמדיניות שלהם מוליכה אותנו לאבדון.
אבל היום, אחרי הבחירות האלה, שהוכיחו שוב שרוב הישראלים בוחרים בדרך אחרת משלנו --- כדאי שנעצור לרגע ונשאל את עצמנו איפה טעינו -- שדרך השלום והשיוויון אותה אנחנו מציעים לא צלחה?
אולי זה הזמן לשתוק לרגע?
לעצור?
לשאול?
לבכות את התבוסה שלנו? גם אם התבוסה היא זמנית, גם אם אנחנו ממשיכים וצריכים להמשיך ולהאמין בדרך השלום.
אבל לפני שאנחנו מבקרים אותם ומתריסים נגד דרכם --- אולי נשתוק לרגע?
נשתוק לרגע, אנחנו המאמינים שאפשר לחיות כאן בשלום, שאפשר לחלוק בארץ הזאת על טובה ומימיה וזיתיה ויופיה ועתידה --- שאפשר לחיות כאן יחד בכבוד - כולנו.
אולי נשתוק לרגע ונשאל כל אחת את עצמה; כל אחד מאיתנו ישאל את עצמו.
איפה טעיתי?
איפה אני בסיפור הזה?
איפה טעיתי?
ומה אני עושה לשינוי?
אם רוב העם שלי מאמין בכוח ועוד כוח ועוד כוח ועוד הרג, והשפלה והרעבה והתעלמות - אם רוב העם שלי מאמין שדרך ההרס הזאת תוביל לטוב -
אז אני טעיתי בכך שלא הצלחתי להראות שאפשר גם אחרת.
שאפשר בדרך של שלום.
איפה טעיתי?
אולי טעיתי כשהסכמתי לבוא ולדבר במשמרת המחאה.
אני לא מרגישה שייכת.
אני לא מרגישה שאני יכולה להגיד משהו בשם כולנו, המתכנסים בככר הערב. היום. אני לא מרגישה שייכת לקהילה ששואלת -- איפה טעינו?
אני מלווה עשרות סטודנטים הפעילים לשינוי בשכונות מצוקה ברחבי הארץ: בירושלים, בשדרות, ביפיע, בתמרה, בדרום תל אביב.
הם לא כאן הערב.
החברות שלי, שפוחדות שיקחו להם את הילדים לצבא. החברות שלי, שמסרבות לשלוח את הילדים שלהן לצבא, שמסרבות להאמין שחייבים ללכת לשם, שצריך לאייש עוד מחסומים ולבנות עוד חומות ולתכנן עוד מבצעים ולהתקיף ולחסל, ולבכות עוד הרוגים --- החברות שלי ברובן לא פה.
והחברים שלי, שמסתגרים בבית כי אין מה לעשות ובמילא ''ההפגנות האלה משכנעות את המשוכנעים, וראש הממשלה במילא לא שם, ומה שחשוב עכשיו זה המלחמה בעירק ואין מה לעשות ממילא'' - כל החברים שלי שנאנחים שהמצב נורא --- לא כאן הערב.
אולי טעיתי שלא הייתי איתכם כל מוצאי שבת, במשמרת הזאת ליד בית ראש הממשלה, כל שבוע, בטקס העיקש של ''אנחנו לא נוותר''.
אולי טעיתי שלא הייתי כל שבוע עם נשים בשחור, כל יום שישי באבל השבועי ובמחאה 'די לכיבוש'?
אולי טעיתי כי התעצלתי, התפנקתי והסתגרתי בבית הנוח והחם?
ואולי טעינו ואנחנו צריכים להיות במקום אחר - ולא בככר במוצאי שבת?
אלפי אנשים הצביעו שינוי - לא השינוי עליו אני חולמת. לא שינוי של חברות והבנה והתחלקות ביופי שמסביבנו, באפשרות לחיות איש ואישה באמונתם ובביתם עם אהבותיהם.
אבל הבחירה בשינוי - היא אמירה שמה שיש כאן צריך שינוי. שלא טוב כאן. שרע. שמפחיד.
איך אנחנו יכולים להציע שינוי טוב יותר? עתיד ללא מלחמה, ללא חיילים בכל מקום, ושומרים ומאבטחים, ופחד. פחד נורא.
איך אנחנו יכולים להציע עתיד אחר?
איך אנחנו אומרים שאפשר לחיות כאן בשלום - בשיוויון בצדק --- ואנחנו גם נשמעים?
איפה טעיתי?
ומה אני עושה לשינוי?
|
|
|
איפה טעיתי?
