|
|
|
סמרטוט אדום
גדעון ספירו
יום שני 27 בינואר 2003
עוד שני מכתבים ששלחתי השבוע
לכבוד
השופטים
שרה סירוטה, אברהם טל וד''ר עמירם בנימיני
בית משפט המחוזי -תל-אביב
בעיתון ''הארץ'' מיום 20.1.2003 פורסם כי נעניתם לתובעת מטעם המדינה עו''ד דבורה חן ודחיתם את טענותיו המקדמיות של חבר הפרלמנט הפלסטיני מרואן ברגותי, מי שנמצא היום בשבי הישראלי, לפיהן אין לבית המשפט הישראלי סמכות לשפוט אותו.
אברהם טל כתב את מה שהידיעה בעיתון מכנה ''חוות הדעת המשפטית'' הקובעת כי מאחר ולפי כתב האישום ''הנאשם עומד בראש ארגון טרור'' אין הוא יכול לחסות בהגנות המוענקות במשפט הבינלאומי. השופט ד''ר בנימיני הוסיף כי לפי אמנת ז'נבה לוחמים המשתייכים לארגון טרור אינם נחשבים שבויי מלחמה.
וכך נסגר מעגל הקסמים סביב ברגותי. המדינה הכובשת והמדכאת, שהיא בעצמה ארגון טרור, קובעת שברגותי עומד בראש ארגון טרור, התובעת מטעם המדינה נותנת לכך את הלבוש המשפטי באמצעות כתב אישום, ואתם השופטים ממלאים את תפקידכם כזרוע מוארכת של הכיבוש כפי שנקבע בפרטיטורה אותה חיברו עבורכם נגני ארגון הטרור הישראלי, ומחליטים למעשה כבר בשלב המקדמי של המשפט, כי הנאשם הוא ראש ארגון טרור.
אז בשביל מה צריך עוד משפט? הכל כבר גמור.
אילו הייתם ממלאים את תפקידכם במעט הגינות, ופועלים על פי הגדרה של בית משפט דמוקרטי הפועל באופן עצמאי ולא על פי תכתיבי שלטון הכיבוש הישראלי, הייתם צריכים לומר לפחות בערך כך: מאחר ומרואן ברגותי הוא חבר פרלמנט ומנהיג פוליטי של עם הנימצא תחת כיבוש ישראלי, ומאחר ואנחנו שופטים מטעם מעצמת הכיבוש, ומאחר ואנו יודעים מנסיוננו כי גם מי שהנהיגו בעבר את ישראל כמו ראשי הממשלות יצחק שמיר ומנחם בגין הוגדרו בשעתו כטרוריסטים ומנהיגי ארגוני טרור על ידי שלטון הכיבוש הבריטי, ומאחר ואנו יודעים כי לפי המשפט הבינלאומי יש לעם הנימצא תחת כיבוש זכות להתנגד לכיבוש, אנחנו מחליטים, כדי שהצדק גם יעשה וגם יראה, להעביר את ברגותי לבית הדין הבינלאומי בהאג, כדי ששם ייקבע א) האם ברגותי עומד בראש ארגון טרור או ארגון שיחרור, ו ב) האם מותר למדינה הכובשת לשפוט אותו.
אבל אתם לא הגונים, אלא חלק ממכונת הדיכוי הישראלית. אשר על כן, מחובתי הדמוקרטית והאזרחית להזהירכם, כי משעה שאתם משתפים פעולה עם הכיבוש ועם הטרור הישראלי, אתם בעצמכם הופכים משופטים לחשודים בעבירות פליליות בחסות גלימת השופט, ואין לי אלא להפנות אתכם גם להחלטות בית המשפט הבינלאומי בנירנברג ששפט את שופטי הרייך השלישי והחליט כי שופטים אינם יכולים לחסות מאחורי הטעון ''שפטנו לפי החוק'' כסיסמת קסם המכסה על כל פשע, וגם לבתי המשפט של גרמניה הדמוקרטית, שלאחר איחוד גרמניה העמידה לדין שופטים מזרח גרמניים שמילאו את תפקידם כחלק ממכונת הדיכוי והפרת זכויות האדם.
באחת: תביעתי מכם לא להימנות עם המניאקים המשרתים את הפרות זכויות האדם בדמות זוועות הכיבוש והטרור הישראלי.
בכבוד הראוי, גדעון ספירו
לכבוד
רב ניצב שלמה אהרונישקי
מפכ''ל המשטרה
המטה הארצי, ירושלים
כמי שניצב בקודקוד המשטרה אתה נושא באחריות העליונה גם על משטרת השטחים הכבושים, ובתור שכזה אני פונה אליך בעקבות הפוגרומים וההתפרעויות שמתנחלים ערכו בפלסטינים בשעת הלווייתו של המתנחל והעבריין נתנאל עוזרי.
בשטחים הכבושים שולטים חוקים גזעניים בנוסח הקו קלוקס קלן, שמשטרת הכיבוש כמו גם צבא הכיבוש נותנים להם את הגנתם וחסותם.
גם באותם מקרים נדירים בהם חורגים שופטי בג''צ ממנהגם ומוציאים צו מניעה כלשהו שיש לאכפו על המתנחלים, מפגינה המשטרה אדישות מופלאה. הכהניסט נתנאל עוזרי, לאחר שהשתחרר ממאסר לפני מספר חודשים, פלש לאותה גבעה 26 ובנה שם את ביתו בניגוד למספר צווים שהוציא בג''צ. אתם התעלמתם ולא דאגתם לאכיפת הצווים.
עוזרי, שעל פי החוק הבינלאומי היה פושע מלחמה, נהרג (אינני משתמש בטרמינולוגיה שלכם ''חוסל'') בידי לוחמי גרילה פלסטינים. גם לכם יש מנייה בארוע הזה משום שאיפשרתם לפולש ולעבריין להתמקם באותה גבעה אומללה.
בעיתון ''הארץ'' מיום 20 בינואר 2003 דווח כי לפני ובשעת הלווייתו של עוזרי שנערכה ביום ראשון 19 בינואר, ''השתתפו מאות יהודים בהשחתת רכוש השייך לפלסטינים''.
בהמשך הידיעה נאמר כי ''המתנחלים החלו בידויי אבנים לעבר חלונות הבתים ועד שעות הבוקר לא נותר בבתים הסמוכים למאחז הבלתי חוקי חלונות שלמים... בגל השני של התקיפות נעקרו יבולים בחצרות הבתים, כעשר מכוניות חובלו ושתיים הועלו באש ומכלי מים על גגות הבתים נוקבו. באחת החצרות השייכות לסופיאן סולטן ומשפחתו, תקפו המתנחלים דיר ובו עדר עיזים שחמש מהן הומתו תוך שימוש בסכינים. התוקפים לא הסתפקו בגרימת חבלות מחוץ לבתים. בחמישה מקרים הם ניכנסו לתוך בתים שתושביהם ברחו מהם. מספר חדרים בבתים אלה הוצתו ותכולת החדרים האחרים פוזרה על הריצפה. בתום יום של חרדה נמסר מבתי החולים בחברון על חמישה תושבים מהאזור שהוכו. אחד מהם לקה בהתמוטטות עצבים... . התנכלויות לפלסטינים נרשמו גם באזורים אחרים בחברון. ידויי אבנים לעבר חלונות הבתים נרשמו בכל האזורים הסמוכים לכביש עוקף חברון שבהם יש למתנחלים גישה לבתים של פלסטינים... ידויי אבנים נרשמו גם באזורי הקסבה וככר השוטר''.
הארועים כפי שתוארו כאן הם העתק כמעט מדוייק לחבורות פורעים נאצים שערכו פוגרומים והתנכלו לרכוש יהודי בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 בגרמניה. אני יודע זאת לא רק מעדות ראשונה של משפחתי שחיה אז בגרמניה, אלא גם מצפייה בסרטים ויומני חדשות מהתקופה ההיא, המראים התרחשויות דומות של התנכלות לרכוש יהודי, שריפת חנויות ובתים, כאשר המשטרה הגרמנית עומדת מן הצד ולא עושה דבר להפסקת ההתפרעויות.
ככל שזכור לי, מר אהרונישקי, השתתפת בעבר באחת מהמשלחות הישראליות העורכות את אותו טקס פולחני ישראלי של ביקור במחנה ההשמדה אושוויץ, שקיבל את השם ''מצעד החיים''.
אינני יודע מה מידת הידע ההיסטורי שלך, אבל בהנחה שאי אלו פרטים מתקופת מלחמת העולם השנייה ומהשנים שקדמו לה מוכרים לך, אזיי אתה בוודאי יודע שהנאצים לא החלו במחנות השמדה, אפילו לא ברצח ובטבח המוני מהסוג של גולדשטיין בחברון. הם התחילו בפוגרומים מהסוג שהתרחשו בחברון והמשטרה שאתה מפקדה עמדה בצד ולא מנעה אותם.
אילו מדובר היה במשטרה בעלת מושגים דמוקרטיים מינימליים, הייתי תובע ממך להעמיד לדין את שרשרת הפיקוד של משטרת השטחים הכבושים, לפחות על ''אי מניעת פשע'', בדיוק העבירה עליה נדונה המתנחלת מרגלית הר-שפי בפרשת רצח רבין. המחמירים בוודאי סבורים שסעיפי האשמה צריכים להיות חמורים בהרבה.
אבל בשטחים הכבושים אין דמוקרטיה. הפשע הוא הנורמה, ולכן השוטרים והצבא שותפים לזוועות.
המעט שאני יכול לעשות הוא לתרגם מכתב זה לאנגלית ולשולחו להאג כדי שיתווסף לבניית התיק על פשעי המלחמה ששלטונות ישראל והמתנחלים מבצעים בשטחים הכבושים.
בכבוד הראוי, גדעון ספירו
היועץ רובינשטיין - יועץ אחיתופל
באינציקלופדיה העברית נכתב בערך ''אחיתופל'' כי במסורת המאוחרת הוא נעשה ''כינוי ליועץ נוכל, בוגד ומסית ובמשנה (סנה' י' ב') הוא נמנה עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא''.
ההגדרות האלה מתאימות מאד לתפקיד שמילא היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין בפרשת הדלפת המסמך שעל פי נודע לציבור על ההלוואה שהעניק המיליונר מדרום אפריקה סיריל קרן למשפחת שרון.
עיתונות חופשית לא יכולה למלא את תפקידה בלי הדלפות. אחרת היא תהיה בטאון משמים של הודעות רשמיות של הממשלה. במדינה דמוקרטית יכולה עיתונות למלא את תפקיד כלב השמירה רק אם צינורות הדליפה לא יהיו סתומים. זהו אינטרס ציבורי חיוני ממדרגה ראשונה.
זכות הציבור לדעת הוא אחד מעקרונות היסוד של חברה חופשית, והוא כולל קודם כל מידע שהשלטון לא מעונין בחשיפתו. אם מידע חסוי לא יישזף לאור השמש, שחיתות השלטון תרקיע שחקים.
לכן עשתה הפרקליטה ליאורה גלט ברקוביץ (עבורי היא ''גלאט כושר'') מעשה חשוב ממדרגה ראשונה בהדליפה את המסמך לעיתונות. בעיניי היא שליחת הדמוקרטיה. המידע שהמיסמך הכיל הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה שראוי כי האזרחים ידעו אותו, ודווקא לפני בחירות. קשריו של ראש ממשלה עם אילי הון, בוודאי אם הוא מקבל מהם הלוואות, הוא בעל ערך רב בשיקולים אם לבחור באיש ובמפלגתו אם לאו, גם אם אינו בעל היבטים פליליים. על אחת כמה וכמה שהמידע הזה חשוב אם נילווים אליו חשדות לכאורה בדבר עבירות פליליות.
אילו ניחן היועץ רובינשטיין במבט מקיף על חברה פתוחה ודמוקרטית, היה נושך שפתיים בעקבות ההדלפה וממשיך בעסקיו כרגיל, ביודעו שמול ''נזק ההדלפה'' מבחינתו, עומד הרווח הגדול לחברה בדמות עיתונות חושפת ונושכת, שבלעדיה הופך השלטון לביצה מעופשת שהריקבון אוכל בה עד תום.
אבל רובינשטיין פעל כשמש כנוע של ראש הממשלה וחטא בהקמת הוועדה שחקרה את ההדלפה. מרגע שעשה את השגיאה הראשונה, הוא הלך והידרדר לתהום של פגיעה אנושה בעיתונות החופשית שעה שזימן את עיתונאי ''הארץ'' ברוך קרא לחקירה בעילה השקרית של ''שיבוש הליכי משפט''. חמור מזה, רובינשטיין באמצעות חוקריו ביקש משופט צו לקבלת פלט השיחות של העיתונאי כדי לאתר את האנשים ששוחח עימהם. פלט השיחות של ברוך קרא הביא את עו''ד ליאורה גלט ברקוביץ להודות בהדלפה.
כיצד השיגו החוקרים את הצו מהשופט? כאן מדובר בהליך בעייתי מאד. החוקרים באו אל השופט במעמד צד אחד, רימו אותו כאילו הצו נחוץ לחקירה בדבר ''שיבוש הליכי משפט'' והוא חתם. שופטים נענים לצערי לבקשות כאלה כמעט באופן אוטומטי, מבלי שיפעילו שיקול דעת, מבלי שיחקרו אם הצווים באמת נחוצים.
קבלת פלט השיחות הוא נסיון להלך אימים על עיתונאים ועל המדליפים וכך לחסל את ההדלפות. אם מזימת רובינשטיין תצליח, תוכל ישראל להתקבל למועדון המשטרים הטוטליטריים בכל הקשור לעיתונות חופשית.
לא רק רובינשטיין התגלה כאן כנמושה. גם עיתונאים, כולל כמה מהמרכזיים, התגלו כחגבים. עורך מעריב אמנון דנקנר והכתב החשוב ביותר בידיעות אחרונות נחום ברנע יצאו למחרת גילוי ההדלפה ברשימות בהן גינו את ליאורה גלט ברקוביץ, השתלחו נגדה בלשון חריפה ודרשו את העמדתה לדין. והרי זו תופעה פנטסטית של אנשים היורים ברגלם, הנושכים את היד המאכילה אותם, החותכים את צינור החמצן שממנו הם חיים. ממש סינדרום התאבדות עיתונאית שיש לחפש את שורשיה אוליי בתסמונת העבד של ''אהבתי את אדוני''.
דנקנר וברנע התנהגו כמו עמיתיהם זה מכבר בירדן. השבועון ''אל הילאל'' פירסם כתבה על חיי המין המופלאים של הנביא מוחמד. על פי הכתבה התגלה הנביא כבעל און אדיר במיוחד עם אשתו המועדפת עיישה, 40 פעם בלילה. פרסום זה הסעיר את החוגים האסלמיים, ומשטרת הביטחון הירדנית סגרה את העיתון ועצרה את העיתונאים שהיו קשורים בכתבה. אגודת העיתונאים הירדנית, במקום להגן על עמיתיהם, דרשה מהשלטון להענישם. דנקנר וברנע, בדרישתם להעמיד את ליאורה גלט ברקוביץ לדין, הרוויחו חברות כבוד באגודת העיתונאים הירדנית.
|
|
|
סמרטוט אדום / טור שבועי
