חלק א: היד הנעלמה
יש עוני בעולם. יש מצוקה. יש, כמובן, גם עוני ומצוקה בישראל. זוהי עובדה - אחת היא מיהו האשם בכך.
האם יש כאן או במקום אחר מישהו שאיננו מעוניין בהיעלמותם של העוני והמצוקה? האם יש מישהו שלא חולם, לפחות, על צימצומם?
האינטואיציה הטבעית של רובנו מצפה מהמדינה שתפתור את בעיות העוני. המדינה עשירה, יש לה תקציב של מאות מליארדי דולרים - מדוע שלא תשקיע חלק מהמיליארדים הללו ותחסל את העוני במדינה?
נשמע פשוט - שובה-לב ממש. לכן, כגודל הציפיות כן גודל האכזבה והתסכול:
מדוע צעדים כגון מכסי-מגן, פיקוח על המחירים, סובסידיות, תשלומי העברה, דמי אבטלה, שכר מינימום, פטורים, הנחות והקצבות - אינם מצליחים לחסל את העוני? מדוע, למרות קיומם והגברתם של צעדים כגון אלו - העוני - כמו להרגיז בכוונה - דווקא גדל כעשבים שוטים?
מימוש הצעדים שנועדו להגשים את השאיפה החברתית הנעלה - התגלו כמנוגדים לאינטואיציה הראשונית ולהיגיון הבריא.
הדבר מזכיר במידה רבה את ניסיונותיו הנואשים של האריה להשתחרר מלולאת החנק: ככל שהוא מתאמץ יותר - ככה הולכת הלולאה וסוגרת עליו.
ובכן - אם האינטואיציה הראשונית וההיגיון הבריא מתגלים כסתירה למציאות - לא נותר לנו אלא להרהר בשתי שאלות מרכזיות:
- האם ישנו פתרון לעוני, ואם כן - האם קיים פתרון מוחלט?
- אם קיים פתרון מניח את הדעת - שמא יש להגיע אליו בדרך שונה, או אף הפוכה להיגיון הישר ולנטיית הלב?
כאן מגיעה לעזרתנו
היד הנעלמה. היד הנעלמה הוא מונח שטבע אותו אדם סמית, הפילוסוף והכלכלן הסקוטי בן המאה ה- 18.
בתמצית, ניתן לתאר זאת כך: במערכת של שוק חופשי, של ''תחרות משוכללת'', ישנה מעין ''יד'', בלתי נראית (ולכן נקראת ''נעלמה'') - אשר גורמת לבני אדם שדואגים לאינטרסים העצמיים שלהם - לדאוג גם לאינטרסים של הכלל - מבלי שהתכוונו לכך.
מי שמעט מכיר את השם ''אדם סמית'' ואת שיטתו הכלכלית-חברתית, עלול להיתפס לדמגוגיה, כמעט היסטריה - ולזעוק חמס כנגד ה''קניבליזם החברתי'' האוכל כל חלקה טובה בארצנו הדוויה.
אך האמת היא הפוכה לחלוטין.
השיטה פועלת בערך כך: סוחר מסויים פותח חנות לממכר חולצות. עוד לפני שנמשיך, חלקנו בוודאי יעירו: ''אכן כן, קפיטליסט רודף-בצע המוכר סחורה גרועה במחירים מופקעים''. ובכן, אין ספק שהמוכר מעוניין להרוויח, וייתכן בהחלט שלא ישקיע באיכות סחורתו, ויעלה מחירים. אך זהו לא סוף הסיפור - כי אם רק תחילתו. אם באמת נוהג כך הסוחר הראשון - הוא לא ינהג כך כשיגיעו סוחרים נוספים לאותו המקום וימכרו את אותה הסחורה. חיש-קל אנו נצפה בפלא: מגוון רב של סוחרים, ימכרו חולצות לכל דורש, ועקב התחרות הם ישתדלו למכור חולצות טובות ואיכותיות יותר, מגוונות יותר בצבע, צורה, חומר ואופן שימוש, ובמחירים זולים הרבה יותר מאשר בכל שיטה אחרת - וכך ימצאו עצמם תושבי האזור נהנים מחולצות שהן גם טובות וגם זולות. הדבר נכון גם לגבי סירים ומחבתות, לחמניות ומוצרי חלב, מכשירי רדיו וטלפון, הסעה המונית, תספורת, צביעת קירות - וכל מוצר או שירות אחר שמתקיים בתנאי תחרות משוכללת.
מה קורה כאשר מגיע יזם אמריקני או אירופי - נניח, יצרן רהיטים, למקום נחשל - הבה נגיד: אפריקה, קניה? כמה יגידו ודאי: ''הנה בא בן המערב הלבן והשבע, לעשות הון על חשבון היזע והדמעות של הכושים הדוויים באפריקה הנחשלת... הנה בא הקפיטליסט האטום לנצל, לעשוק, למצוץ את הלשד, לחמוס ולגזול את עבודתם, גופם ושארית נפשם של הכושים העניים המרודים'' - ושאר מיני ברכות וקילוסין.
ובכן, אותו יזם אכן מקים מפעל לייצור רהיטים - ומשלם לעובדיו שכר, שבאמת ובתמים, בכל קנה מידה מערבי אפשרי - הוא שכר רעב, שכר מחפיר ומזעזע. הבה נניח - 2 דולרים לשעה.
אך למרות הזעזוע הראשוני - הבה נעשה רגע חושבים: מהם שני דולרים לשעה בקניה? האם זהו שכר מחפיר - בקניה - או שמא שכר גבוה? האם יש משמעות כלשהי לעובדה ש- 2 דולרים לשעה הם ביזיון בכל מדינה מערבית מתוקנת - אם בקניה הם נחשבים לסכום גבוה פי 4, 2, או אף 1.5 מהשכר הממוצע במשק? האם מדובר באמת בניצול - או בקידום?
אם בכל זאת נניח שמדובר ב''ניצול, עושק וגזל'' - נראה מהן החלופות שעומדות בפני הפועל הקנייתי במפעל, ו/או בפני מדינתו:
- קניה רשאית למנוע מהיזם להיכנס למדינה - ובכך להכריז בגאווה לאומית ובקול גדול: ''סילקנו את הגזלן הלבן מארצנו''!
- קניה רשאית לכפות על היזם לשלם שכר מינימום מערבי לעובדיו; לממן להם ביטוח בריאות, חופשות, ביטוח לאומי, פנסיה, דמי-הבראה וימי חופשה ומחלה - לתפארת יבשת אפריקה.
- הפועל הקנייתי - איש איננו כופה עליו לעבוד באותו המפעל. הוא רשאי - כאדם חופשי ומשוחרר מכל כבלים וניצולים למיניהם - להמשיך לשוטט מובטל ורעב בערבות קניה מולדתו, או לחילופין לעבוד בסנדלריה או נגריה מקומית, אפריקנית, בלתי-מנצלת, בלתי-מערבית - ולהרוויח כמות בלתי-נדלית של חירות אישית וכבוד אנושי - וארבעים סנט לשעה...
מה יקרה אז?
באפשרות הראשונה - תמשיך קניה להתבוסס בנחשלותה - ורצונה כבודה;
באפשרות השניה - יארוז היזם אחר כבוד את חפציו - וינוע לו למדינה שבה הוא יוכל לשלם לעובדיו ככל שהוא מעוניין לקבוע: הוא יילך לסין, מכסיקו או זמביה - לתפארת מדינת קניה.
באפשרות השלישית - לא יוכל הפועל הקנייתי לשפר את מצבו בשום דרך אחרת - אלא אם כן יהגר בעצמו למערב, ויציע את עצמו - מרצונו החופשי - למטרות ''ניצול וגזל'' במפעל רהיטים בברלין או בבוסטון - או אם ישיג הון בעצמו ויפתח בקניה את אותו מפעל הרהיטים שלא פתח הנצלן הלבן...
מה יקרה אחר-כך?
היזם המערבי - שהוא כאמור תאב-בצע ורודף-ממון אכזרי ואטום למצוקות החברה - יהיה מעוניין לשנע את סחורתו לא בשבילים בוציים ורעועים - אלא בכבישים חדשים ומשוכללים - והוא אכן יסלול אותם. כל תושבי הסביבה ייהנו משיפור התשתית, שיפור שנועד אך ורק לשם הקלה על שינוע הסחורה ולא לשום מטרה אחרת.
אותו קפיטליסט מנוול גם לא יהיה מעוניין שעובדיו ימותו חלילה או יחלו במחלות שימנעו מהם לעבוד. אז הוא יקים מרפאה מודרנית ליד המפעל - או בשכונה שבה מרוכזים רוב פועליו. מן הסתם - גם הסביבה תיהנה משיפור ההיגיינה והעליה ברמת הבריאות - למרות שהיזם מעולם לא התכוון לכך. הוא בסך הכל רצה לוודא שעובדיו יישארו בריאים על-מנת להמשיך ולייצר ולמלא את כיסיו התפוחים.
הגזלן ערל-הלב, לא ירצה שעובדיו ייוותרו אנאלפביתים לנצח (אם הם אכן כאלה) ו/או חסרי הכשרה מקצועית. אז הוא יקים בית-ספר, או לפחות איזה מרכז חינוכי לעובדים, לבכירים שבהם לפחות - על-מנת שילמדו קרוא-וכתוב וגם מיומנויות בתפעול מכונות ושאר צרכים תעסוקתיים. ושוב: גם הסביבה תיהנה מרמת חינוך גבוהה יותר - לפחות בעקיפין - וגם כאן מבלי שהיזם התכוון לכך. הכל הרי מיועד לסיפוק תאוות-הבצע שלו...
וכך הלאה והלאה.
ומה יקרה אחר-כך?
אחר-כך, לאחר שתתפשט השמועה על הרווחים הגבוהים והקלים שניתן לעשות בקניה, מדינה מטומטמת המאפשרת לעסקנים-עשקנים לבוא ולמצוץ את לשדה ללא מסים, ביורוקרטיה והגבלות למיניהן - יזרמו אל קניה המעטירה עוד ועוד יזמים: יצרני טקסטיל, צעצועים, מוצרי חשמל, מתכת ועץ ועוד ועוד.
אחריהם יבואו טכנאים, מהנדסים, אנשי מקצוע טכניים, ובעקבותיהם אנשי מנהל ותחזוקה: מורים, פקידים, חברות ניקיון, מנהלי חשבונות, ואז בעלי מקצועות חופשיים, כגון עורכי-דין, רופאים, סוחרים, וגו' וגו' וגו'.
תוך מספר שנים לא רב, יחושו כולם בהבדל: שיפור בתשתית, בחינוך, בבריאות ובהיגיינה, ועליה ברמת החיים, בכוח הקניה - וכן: גם בשכר.
זוהי - בתמצית - היד הנעלמה - אותה היד הפלאית שגורמת לאלפי אינטרסים עצמיים להתלכד לכדי אינטרס כללי אחד גדול.
מהו בעצם ''אינטרס עצמי''? בעבר כבר דנתי בכך, והסברתי שאין מדובר באנוכיות צרה, אלא בכל דבר שמרחיב את הדעת ואת הנפש - ולא רק את הכיס.
מי שיסייר, למשל, באוניברסיטאות בארץ ובעולם - יראה קתדראות, מלגות-לימוד, חדרי מחשבים ואולמות הרצאות על-שם תורמים שונים ומשונים.
כל אותם האנשים ששמותיהם חקוקים בכניסות לחדרי ההרצאות ועל כותרת המלגות - הם בדרך כלל עשירים, ומדוע שקפיטליסטים אנוכיים אלה יפזרו את כספם על מטרות שכלל אינן מכניסות להם כסף? ובכן, זוהי שוב היד הנעלמה: מצד אחד, האינטרס העצמי של אנשים עשירים פרטיים, שאף אינם מכירים תמיד זה את זה - מצווה עליהם לרדוף אחר כבוד ויקר, ולשאוף ששמם יתנוסס ויילך לפניהם. במבט ראשון נראה כי מדובר ברדיפת-כבוד אגואיסטית ותו לא - והאמת היא שלפעמים זה כך, אך עובדה בלתי מעורערת היא שעשרות אלפי סטודנטים עניים ואמידים כאחד, יושבים ולומדים באולמות, שללא התורמים האנוכיים הללו - היו נאלצים ללמוד תחת כיפת השמיים או לא ללמוד כלל. עשרות אלפי סטודנטים מרחיבים את השכלתם בעזרת מלגות על-שם זה או אחר וכן הלאה והלאה, וכך מרוויחים שני הצדדים: השכבות החלשות המסתייעות במילגה - ובעל ההון האנוכי ורודף הכיבודים שרואה את שמו מתנוסס בגאון על מסמכיו של מוסד אקדמי מכובד.
ומה בישראל? להלן שתי דוגמאות: חברת אינטל הקימה בנווה-יעקב שבירושלים, שכונה הנחשבת לשכונת מצוקה - מרכז מחשבים משוכלל לנוער שאין לו, לנוער שרשאי לבוא לחדרים ולהשתעשע במחשבים מודרניים עם אביזרים ועזרים שונים ומשונים - כולל אמצעים ליצירה והתנסות במוסיקה.
חברות בזק, פלא-פון, סלקום, אורנג' ומירס מימנו קו טלפון אל מוקד ''יד שרה'' (6444* אם אינני טועה) - שבאמצעותו יכול כל עני וחלש-שכבה להתקשר חינם-אין-כסף אל אירגון הצדקה ולברר ולבקש עזרה.
מדוע, בעצם? האם נתבלעה עליהם דעתם של מנהלי פלאפון, סלקום, אינטל וכו'? האם הפכו, כמו באגדות ''דובוני איכפת לי'' למעין פילנתרופים מלאי-אהבת הזולת?
מה שהוביל את אינטל הוא הסיכוי שיותר ילדים יתעניינו במחשבים ויתפתו ללכת לתחום זה, ולאחר מכן לעבוד באינטל ולסייע לה להרוויח המון כסף; ואילו חברות הטלפון עשו מה שעשו בשביל לצבור מוניטין ופרסום - שיסייעו להן לחדור עוד יותר לתודעת הציבור - ובכך... להרוויח כסף!...
•
לאותה יד נעלמה, ישנה תמונת-ראי של ''יד נעלמה הפוכה''. באים אנשים טובים ושוחרי צדק, מחליטים החלטות מלאות פאתוס בדבר ''סיוע לשכבות החלשות'', מפשילים את שרווליהם ו...
דופקים את העניים!
כיצד זה ייתכן?
הבה ניקח דוגמא: הפיקוח על המחירים.
שיטה זו נובעת מיעד נאצל - וגם פשוט לכאורה: לפקח על מחיריהם של מוצרי-יסוד, לכפות על יצרניהם מחירי-תקרה, על-מנת שעניי הארץ, בני השכבות החלשות והנחשלות, יוכלו לחיות חיים סבירים, מכובדים.
כך, למשל, לפי שיטה זו יש לפקח על מחיר הלחם האחיד והחלב, כדי שמעוטי-יכולת יוכלו לספק לעצמם ולמשפחתם מזון בסיסי וויטמינים חיוניים; כך, למשל, ישנו פיקוח על מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית, על-מנת שעניי הארץ, אשר ידם אינה משגת קניית מכונית - לא כל שכן אחזקתה - יוכלו לנוע ממקום למקום - לעבודה או לכל צורך אחר - במחירים שווים לכל נפש.
אך שוד ושבר!
זאב קליין מ''גלובס'', (05/01/2003). מספר לעם ישראל שמחיריהם של
מאה מוצרים תחת פיקוח, עלה מחירם בחמשת החודשים האחרונים
פי עשרה מעליית מדד המחירים לצרכן. בין השאר מדובר בעליה ממוצעת של כתשעה אחוזים במחירי הלחם והחלב, גולת הכותרת של הפיקוח...
אפילו מנהיג ''חברתי'' מוצהר כח''כ רן כהן, אמר (בהיותו שר התעשיה והמסחר) כדלקמן:
''הפיקוח על המחירים מעלה במקרים רבים את המחירים, ולכן ביטולו יוריד את המחיר לצרכן. עוד ציין כהן כי בעקבות הפיקוח יצרנים וסוחרים נמנעים מתחרות ונצמדים למחירי הפיקוח כמחירים עליונים, והצרכנים משלמים מחיר גבוה. לדבריו, ''במקרים רבים הפיקוח על המחירים הוא אבסורד מיושן של ההיסטוריה, ואין סיבה כלכלית או מסחרית להשאירו על כנו''. (''גלובס'', 11/05/2000).
זוהי - כמובן - רק טיפה אחת בים - להמחשת דרך פעולתה של ''היד הנעלמה ההפוכה''.
•
קיצורו של דבר - זהו אכן פרדוקס, פרדוקס כואב ומתסכל: ככל שאנו שואפים יותר לקדם את השכבות החלשות - כך אנו מחלישים אותן ומתרחקים מהאידיאל, ודווקא מה שנראה לנו ממבט ראשון כמנוגד להיגיון, למוסר ולצדק החברתי - הוא זה שתורם לאידיאלים אלו את התרומה החשובה ביותר.
ומה הקשר בין מחירי הנסיעה באגד ומשכורתו של פועל בעולם השלישי לבין השלום?
על כך - בשבוע הבא - בחלק השני והאחרון.
היד הנעלמה והעלם השלום
