Political language is designed to make lies sound truthful''
and murder respectable, and to give an appearance of solidity
to pure wind.'' (“Politics and the English Language”, an
(Essay by G. Orwell, 1946
דברים אלה, שנאמרו ע''י הוגה הדעות האנגלי ג'ורג' אורוול לפני קרוב ל- 60 שנה, לא איבדו מאקטואליותם, ומהווים היום את אבן הפינה של מערכת התעמולה הארסית המתנהלת ע''י השמאל הליברלי נגד ישראל.
אורח קבוע מהגדה השמאלית, גדעון ספירו, הנוהג להרעיף עלינו ממרגליות לשונו אחת לשבוע, התייחס באחד מסמרטוטיו ל''שפה שוטה ומשטה''. כוונתו היתה, כך אני מניח, לביטויים המופיעים בפירסומים שונים של ממשלת ישראל ושל אנשים וגופים שאינם נמנים על חוג תואמי החשיבה שלו.
לו היה טורח גם לקרוא את מה שהוא כותב, הוא היה מגלה לבד עד כמה ההגדרה הזאת הולמת את התוכן של הסמרטוטים השבועיים שלו, אלא שבהם הוא אינו משטה אלא בעצמו, או משתטה.
הוא לא יחיד. לשון משתטה הפכה להיות מנכסי צאן וברזל של הכתיבה השמאלנית. התוצאה היא שאנו מוצפים בשפע של ביטויים ומטבעות לשון שהכינוי הגששי ''יציר לשוני וולגארי'' הוא התאור היחיד ההולם אותם.
אם הייתי מנסה להביא את כל המיכתמים בתחום הזה, הייתי יכול למלא כרך עבה כרס שהיה חורג ממימדי הזיכרון המוקצה לפורום. אסתפק לכן במיספר קטן של מובאות, דברי ''חכמים'' ו''גדולים'' בארצנו ובעולם הרחב, שכל כולם נועדו למטרה אחת - להכפיש את שמה של ישראל בקרב אומות העולם.
המונח טרור הוא התחלה טובה. אין חיה כזאת. הטרור אינו אלא ''המצאה לשונית של ראש המוסד'' (כך קובע בפסקנות תושב הגדה השמאלית, ד''ר יוסי אמיתי, המלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון של אוניברסיטת בן גוריון). לא כולם מסכימים עם הד''ר הנכבד שאין טרור, אבל גם למי שמודה בקיומו יש הסבר: ''טרור זו דרכו של עם להביע את רצונו באמצעות נשק'' (שמעון פרס בישיבת מרכז העבודה, 28 לנובמבר 2001). ''המצאה לשונית''? ''אמצעי הבעה''? הפנינה האחרונה מצאה את דרכה לתקשורת הבינלאומית ובשבועון האמריקאי ''טיים'' שאלו בציניות אם פרס ניסה להסביר את זה לנשיא בוש.
מהתקשורת, במיוחד הבין לאומית, מתקבל הרושם שהמילה ''טרור'' כלל לא מופיעה במילון. יש ''אלימות'', יש ''מעגל אלימות'' ואפילו ניתן למצוא ''הסלמה במעגל האלימות'' (הסלמה שתמיד מתחילה רק ברגע בו ישראל מגיבה). אבל ''טרור''? אין חיה כזאת.
ומה ביחס ל''טרוריסט''? גם דבר כזה לא קיים. יש ''פעילים'', יש ''מיליטנטיים'' ויש ''נושאי נשק''. נתקלתי אפילו במושג ''פעילים מיליטנטיים''. בעולם המושגים של הגדה השמאלית מדברים לפעמים על ''לוחמי חופש''. אבל טרוריסטים? אין חיה כזאת.
זה בעצם לא מדוייק. יוסי ביילין מוכן להכיר בכך שיש טרוריסטים בעולם, אבל זה לא ערפאת. כל כך למה? ''ערפאת איננו טרוריסט, כי טרוריסט הוא אדם שהטרור היא דרך חייו,'' יוסי ביילין מסביר, ''וערפאת הוא רק אדם המשתמש בטרור להשגת מטרותיו.'' (התפרסם ב''מעריב'', 5 ביוני 2001). ומה עוד יש לביילין לאמר בנושא? ''ההישג המרכזי של הסכמי אוסלו היה הוצאתו של אש''ף מרשימת אירגוני הטרור'' (מאמר בג'רוסלם פוסט מה- 17 באוגוסט 1996). שימו לב לדקות הלשונית: ההישג הוא לא ש''אש''ף הפסיק להיות אירגון טרור''. ההישג הוא רק ש''אש''ף הוצא מהרשימה''. לשון עורכי דין במיטבה, צורת התבטאות ההולמת אדם שלמרות היותו נטול השכלה משפטית נמצא ראוי לכהן כשר המשפטים.
כהגנה על הסכמי אוסלו יוסי ביילין מסביר בלשון חד משמעית ש''ברור לחלוטין שאם המשטרה הפלשתינאית לא תמנע טרור ולא תעצור כל מי שינסה לפגוע בישראל או בישראלים ביישוביהם בעזה וביריחו, אנחנו נחזור למצב הקודם, שבו סמכות העל בעינייני ביטחון, על כל המישתמע מהם, תחזור לידיה של ישראל'' (''העולם הזה'' 8 לספטמבר 1993). עכשיו, כשממשלתו של שרון עושה בדיוק את מה שהוא הבטיח, יוסי ביילין פוצח בזמירות חדשות.
לשונאי אחר שאינו טומן את ידו בצלחת, הוא היוסי השני, יוסי שריד מנהיגה של מרצ, שהכתיר את עצמו למנהיג מחנה השלום. ''מלחמה אינה הוריקן,'' הוא אומר, ''מלחמה אפשר למנוע. מלחמה חייבים למנוע, ולשם כך יש לנקוט
בכל האמצעים.'' (''מעריב'', מוסף השבת מה 25 למאי 2001, ההדגשה במקור). חד וחלק. לשון שאינה משתמעת לשתי פנים. אינך יכול שלא להשתכנע. אבל כבר למחרת אתה קורא שאותו יוסי פנה לבג''ץ בדרישה לאסור על ראש הממשלה לקיים מגעים עם ערפאת על מנת לנסות למצוא הסדר. אתם תופסים את זה? ''יש לנקוט
בכל האמצעים'' מחד, אבל מוצדק לחטריד את הרשות המשפטית העליונה בשל חשש עבירה על תקנה שספק אם קרתה בכלל, מאידך. יוסי שריד ייזכר כראש האופוזיציה הראשון בהיסטוריה שמצא לנכון לעתור לבג''ץ שיאסור על ראש ממשלתו לקיים מגעים שאולי היו מביאים להפסקת הלוחמה, אולם לשונו השלוחה ממשיכה לעבוד שעות נוספות.
על מנת לגוון, הרי איך שזה נראה בחו''ל. כאן הם יותר מעודנים. כלי נפוץ הוא השימוש באסוציאציות. לשלילה Guilt by association (כשמדובר בישראל), ולחיוב (כשמדובר בערבים). שוב, כיסוי מלא הינו משימה בלתי אפשרית. אסתפק לכן בדוגמא הבאה מהלוס אנג'לס טיימס, מהמובילים בין העיתונים הליברליים בגדה השמאלית של ארה''ב (כן, כך נהוג כאן לכנות את החוף המערבי). כך העיתון מתייחס לארוע בו שלושה צעירים ערביים נהרגו העת ניסיון חדירה לאחד מהיישובים ברצועת עזה. כותרת הידיעה: ''היה להם חלום'' (Palestinian Youths Had a Dream) קשר אסוציאטיבי ל I have a dream של מרטין לותר קינג, ביטוי האומר הרבה לאמריקאים בייחוד לליברלים ולשחורים. בגוף הידיעה זה נשמע קצת אחרת: ''לשני בני דודים פלשתינאים בני 15 ולחברם בן ה 16 היה חלום, אומרים בני משפחותיהם - למות למען העניין הפלשתינאי''. במקור:
Two 15-year-old Palestinian cousins and their 16-year-old
friend had a dream, their families said -- to die for the
.Palestinian cause
זה לא בדיוק החלום של מרטין לותר קינג, אבל רק מעטים קוראים את הטקסט המלא של מאמרים כאלה. ובהמשך הסיפור: '''השבח לאל, הוא הגשים את משאת חייו - להיות קדוש', אטייה דאוואיש, אביו של מוחמד דאוואיש, אחד הצעירים שנהרגו, אמר לכתבים במחנה הפליטים ג'בלייה ברצועת עזה''. במקור:
'',Thank God, he got what he always wanted -- martyrdom''
Atteyeh Dawais, the father of Mohammed Dawais, one of the
.slain youths, told reporters in Gaza's Jabaliya refugee camp
ניתן למצוא את הכתבה המלאה בקישור המצורף בזה.
לסיום, נשוב לארץ הקודש. הפיאסקו של קמפ דייויד ביולי 2000 גרם לזעזוע במחנה השמאל. אפילו ''ראש מועצת גדולי התורה של מרצ'', עמוס עוז בכבודו ובעצמו, התחיל להטיל ספק בכוונות הפלשתינאים (במאמר בניו יורק טיימס מה- 28 ביולי 2000 הוא מגנה את הדרישה ל''זכות השיבה'', אותה הוא מגדיר, בצדק, כדרישה לחיסול מדינת ישראל).
יותר מאוחר, הטראומה של פרוץ מלחמת אוסלו הביאה את ''הרבי'' לאמר ש''ישראלים הפועלים למען השלום, חייבים להפסיק לטעון שהמכשול היחיד לשלום הינו הכיבוש של טריטוריות פלשתינאיות בידי ישראל'' (מאמר של עמוס עוז בניו יורק טיימס, 6 לינואר 2001). למעט קריאתו של פרופ' שטרנהל לערבים לרצוח את כל המתנחלים ממין זכר, השתררה דומיה במחנה השמאל בישראל. לקח להם הרבה זמן להתאושש. הכינוי האווילי ''מלחמת שלום ההתנחלויות'' עבר חבלי לידה של כמעט שנה עד שייצא לאוויר העולם (נסיון שקוף ליצור קשר אסוציאטיבי עם מלחמת לבנון, כדי לגלגל את האשמה למלחמה מברק אל שרון). אבל בסופו של דבר הם חזרו לעצמם מחדש, לפחות בזירה הלשונית. ב- 25 ביולי 2001 הופיע בעיתון ''הארץ'' ''קול קורא'' באותיות קידוש לבנה, חתום בידי כל המי ומי של מחנה השלום (52 חתימות, ישראלים וערבים). היתה שם אפילו קריאה מפורשת ''להפסיק את שפיכות הדמים'' (באנגלית היה כתוב שם No to Blood Shed), כמעט מילה במילה המשפט של בגין כשניפגש עם סאדאת. כמעט עשרה חודשים של מלחמה עברו עד שהם הצליחו לנסח מודעה של חצי עמוד שהחידוש היחידי בה, מעבר למלל הפאתטי הרגיל, היתה ציטטה מבגין. אבל בכל זאת, זה היה יותר טוב מכלום. אני לא יודע בדיוק כמה ערבים קוראים את עיתון ''הארץ'', אבל ללא ספק, המחבל מתאבד הערבי התורן, בקומו בבוקר, היה וודאי שוקל שנית את החלטתו בעקבות קריאת הקול הקורא הזה.
קישורים:היה להם חלום - הכתבה המלאה (אנגלית)
לשון שוטה ומשתטה
