|
|
|
''הפסנתרן'' הירהורים בעיקבות סרט
ד''ר ישראל בר-ניר
ראיתי אתמול את סרטו החדש של רומאן פולאנסקי, ''הפסנתרן''. סרט חזק מאוד על השואה. הסרט מתאר את השואה מזווית שונה לחלוטין מזו של ''רשימת שינדלר'' של שפילברג. לא רואים בכלל מחנות ריכוז, אם כי הם מוזכרים בכמה מהשיחות. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ומתאר את החיים בווארשה תחת עול הכיבוש הגרמני מנקודת מבטו של פסנתרן יהודי בעל שם עולמי, שהצליח להימלט מהגטו והוסתר ע''י ידידים פולניים שראו בו יותר פסנתרן מאשר יהודי. יש בו מספר סצינות קשות לעיכול, אולם לדעתי זה צריך להיות סרט חובה. לפני כשבועיים קראתי מאמר של עיתונאי אמריקאי (לא יהודי) החי בגרמניה, שראה את הסרט באחת מהקרנותיו הראשונות במינכן. הוא היה מזועזע, גם מהסרט עצמו ויותר מתגובת הקהל, תגובה שגרמה לו ''להתבייש על כך שהוא מאזין לבטהובן''. הכותרת למאמר היא ''הנאצי הניצחי'' The Eternal Nazi.
אפשר למצוא את המאמר במלואו בכתובת האינטרנט המצ''ב כקישור.
במערכת רצח האופי המתנהלת נגד ישראל בימים אלה, השמאל הליברלי מרבה להישתמש בדימויים מן השואה, והופעתו של הסרט הזה על המסכים היא בשל כך ארוע רב משמעות.
נושא השואה, מדוע היא התרחשה, ומדוע היא התרחשה דווקא בגרמניה, מהווים חומר למחקרים החל מהיום בו הסתיימה מילחמת העולם השניה. אינני מתיימר להיות חוקר או מומחה לנושא השואה, אבל היסטוריה היא תחום התעניינות מרכזי שלי, ואני מרבה לקרוא על התקופות שמעניינות אותי במיוחד. השואה היא אחת מהן. ההתייחסות לבטהובן במאמר של העיתונאי האמריקאי העלתה בזיכרוני את דבריו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בטכס השבעת שופטים חדשים שהתקיים בבית הנשיא בירושלים ב- 26 בדצמבר האחרון. ''אם זה [השואה] יכול היה לקרות בגרמניה של קאנט ובטהובן,'' הוא אמר ''זה יכול לקרות בכל מקום''. זו, לדעתי, גישה פשטנית ומטעה, גישה המאפיינת במיוחד אנשים שגדלו והתחנכו על מורשת התרבות הגרמנית (אינני מכיר את הרקע של השופט ברק. הדעה שהביע אופיינית לאנשים שמנסים לטהר את העם הגרמני).
עד לתפיסת השלטון בידי הסוציאליזם הלאומי של היטלר בגרמניה, הגרמנים היו מהמובילים בעולם בתחומי המדע והתרבות. אנשים שהיו רגילים לראות בתרבות הגרמנית ''אור לגויים'', לא יכלו להשלים עם זה שאותה אומה שהביאה לעולם דמויות כמו בטהובן וקאנט, כפי שאמר השופט ברק, הביאה לעולם גם את הסוציאליזם הלאומי של היטלר ואת השואה. כדי ליישב את הפרדוקס, פיתחו את המיתוס שהתופעה הזאת היתה חריג. הקו השליט הוא ש''לא כל הגרמנים היו נאצים'', ושהשואה, וכן פשעים אחרים שבוצעו ע''י הנאצים היו אברציה. סיפרו של חוקר השואה דניאל יונה גולדהאגן ''תליינים מרצון בשרותו של היטלר'' Hitler’s Willing Executioners מצייר תמונה קצת שונה.
אין מחלוקת על התרומה של גרמנים למדע, לספרות ולאמנות, אבל זו איננה יותר מאשר קליפה חיצונית. יש דבר המייחד את הגרמנים מעמים אחרים. בעקבות הצלחת הגרמנים לבלום את הליגיונות של רומא, האימפריה הרומית נעצרה על גדות הריין. כתוצאה מכך הגרמנים לא עברו את ''כור ההיתוך'' של חיים תחת עול האימפריה הרומית ולא ספגו את ערכי היסוד של תרבות יוון ורומא המהווים את התשתית של מה שמקובל היום לכנות כ''תרבות המערב''. למרות השתייכותם הפורמאלית לעולם המערבי, התכונות הבהמיות הבסיסיות של הגרמנים לא השתנו. בטהובן וקאנט הם החריג. לא היטלר. מה שקרה בגרמניה היה התפתחות טבעית שעולה בקנה אחד עם כל ההיסטוריה שלהם.
שנאת יהודים לא חסרה במקומות אחרים. שנאת היהודים בקרב הפולנים ו/או בקרב הרוסים אינה פחותה מזו של הגרמנים, אבל זה קרה רק בגרמניה, זה לא קרה בשום מקום אחר.
זה יכול היה לקרות רק בגרמניה, כי זה לא היה יכול לקרות בשום מקום אחר.
אם וכאשר זה יקרה שוב, זה יקרה רק בגרמניה כי זה לא יוכל לקרות בשום מקום אחר.
אנשים שגדלו והתחנכו על המורשת של התרבות הגרמנית אינם מסוגלים להשלים עם זה. הדרך שלהם להתמודד עם זה היא ע''י טריוויאליזציה של השואה והתייחסות אליה כאל מה שהוא שבעצם ''יכול היה לקרות בכל מקום''. גם ההשוואות שעושים בין יחסה של ישראל לערבים לשואה לא נועדו אלא להגמדת השואה. מה שקורה לערבים במלחמתם עם ישראל זוכה לכיסוי מלא בעיתונות. אם זה כל מה שהגרמנים עשו ליהודים בשואה, אז מה ה Big deal?
קישורים:
''הנאצי הנצחי'' - מאמר
|
|
|
''הפסנתרן'' הירהורים בעיקבות סרט
