'' וחזיונות אפרים אן באו? –
נביאי השקר להם קרא,
מטיפים לשמחה ולאהבה
תחת אשרות רעננות
נשחתים על קדוש הבעל
ועשתורת היפה באלות ,
הוי, עולם שנשמד !…
(מתוך ''לוחות גנוזים'' מאת זלמן שניאור)
התנ''ך נחשב מאז ומתמיד לספר היסוד של האמונות המונותיאיסטיות, אלה שמקבלות את התפיסה שיש אל אחד בלבד ואין בלתו ותוקפות בארסיות את האפשרות שיהיו אלים, ובמיוחד אלות, מלבדו. במקרה או שלא במקרה מוצג אל זה כזכרי בעצם מהותו.
אך כיום צצות במקומות רבים במערב ובאירופה תנועות רבות הקשורות ל''ניו אייג''' שניתן לקרוא להן ''ניאו פגאניזם''. אלה תוקפות את הרעיון של האל הגברי המונותאיסטי מהמקרא כהרסני ומעדיפות את ה''אלה האם'', שאותה הם מזהים עם ''אמא אדמה'', כדור הארץ. תנועות אלה, שכוללות קבוצות כמו ''כנסיית כל העולמות'', ''ויקה'' ורבות אחרות, נקראות ''ניאו פגאניות'' והן רואות את עצמן כממשיכות של הפגאנים הקדומים, אם כי רוב הנושאים שעומדים במרכז עולמם הוא מודרני במוצהר, נושאים של אקולוגיה ושמירת הטבע, כמו גם דגש חזק מאוד על פמיניזם ושיויון (או אף עליונות) האישה על הגבר.
חסידי תנועות אלה מרבים לפרסם בשנים האחרונות רומאנים היסטוריים שונים, שבהם מתוארים אירועים שונים בהיסטוריה הקדומה של המערב, במיוחד יוון הקדומה ואנגליה הקלטית, כמאבק בין חסידי וחסידות האלה האם, נציגי הטבע הטהור והבלתי מושחת והידע הקדמון, כנגד חסידי האל האב, החדשים זה מקרוב באו, הברברים הפנאטיים הרצחניים והמטורפים, הורסי הכל; מאבק שסופו העצוב היה בניצחון האחרונים וכתוצאה מכך, לטווח הארוך, בהרס המוחלט של הטבע והעולם שבו אנו חוזים כיום. הגיבורות הן תמיד נשים אמיצות לב וחזקות, עובדות האלה בסתר או בגלוי, הנאבקות בגברים המושחתים וחלושי האופי אך צמאי הדם שסביבם. לרוב מתרחשים סיפורים אלה בעולם פנטסטי לחלוטין: או בתקופה היסטורית של הקלטים באנגליה של ימי המלך ארתור, או באירלנד (שם לנשים אכן היה מעמד חשוב מאד, כמעט דומיננטי, בתקופות שונות) וביוון או ברומא הקלאסיות או בכל אופן בהיסטוריה האירופית.
לתפיסה זאת יש גם השלכות פוליטיות ותרבותיות עכשוויות, ואין זה מקרה. לניאו פגאנים יש תפקיד לא קטן בקרב תנועת מתנגדי ''הגלובליזם''. סיפורים היסטוריים ופנטסטיים פמיניסטיים הכתובים מנקודת מבט פאגאנית במוצהר הם נפוצים היום למדי בארה''ב והפכו כמעט לתת ז'אנר בפני עצמו .
אביה של האלה הלבנה
יוצר הז'אנר של הרומנים ההיסטוריים על המאבק בין חסידות האלה וחסידי האל הזכר הוא רוברט גרייבס. היה זה גרייבס שפיתח את התיאוריות על האלה האם הלבנה, דת האם הגדולה והטקסים המיוחדים לה, תיאוריות שיש להם השפעה גדולה מאוד על חסידי הניאו פגאניזם. הוא החל לפרש בהתאם גם את יצירותיו הקודמות שאותם כתב לפני ההתגלות שהייתה לו בנושא, שאותה תיאר בספרו ''האלה הלבנה''.
הכל מכירים את ספריו ''אני קלאודיוס'' ו''קלאודיוס האל'' שהפכו לסדרת טלוויזיה מפורסמת, על עלילות הקיסר הרומאי במשפחה שבה הנשים מרעילות את הגברים כדי לפתוח את הדרך לשלטון למי שהן רוצות ביקרו. גרייבס חזר לעלילה זאת בסיפור מאוחר, שבו ליוויה, אשתו של אוגוסטוס, המרשעת העיקרית בסיפור והמרעילה האולטימטיבית, מקבלת פתחון פה ומסבירה שהכל נעשה לא מסיבות אישיות חלילה (כפי שאפשר להבין מהסיפורים המקוריים), אלא מסיבות פולחניות של פולחן האלה הגדולה והצורך להחליף את השליטים הגברים המבוגרים בגברים חדשים וצעירים יותר, כפי שדורשת האלה. הוא כתב מאז סיפורים היסטוריים שביטאו את תפיסותיו ההיסטוריות המיוחדות במפורש כמו ''גיזת הזהב'', שתורגם לעברית על המסע של הארגונאוטים ביון הקדומה לארץ קולכיס, מסע שמפורש בידי גרייבס כסיפור המאבק בין חסידי הדת היוונית החדשה של מעריצי האולימפוס והאלים שבו לבין חסידי הדת הישנה של האלה האם.
מומלץ מאוד לחפש את ספר המדע הבדיוני היחיד שכתב גרייבס ותורגם לעברית בשם ''רוח מצפון'' (ספר שהוא נדיר מאוד היום). בסיפור משורר מזמננו (בבירור גרייבס עצמו) נלקח למסע בזמן לאוטופיה עתידנית בשם ''כרתים החדשה'', שבה הוקמה לתחייה הדת הקדומה של האלה. תפקיד המשורר הוא להרוס שם את הכל, כדי שהכל יקום לתחייה וחוזר חלילה, כפי שרוצה האלה. מספר זה ברור שגרייבס האמין שהעתיד, כמו גם העבר, שייך לאלה ולמאמינותיה.
הכוהנת הגדולה של אבאלון
יוצרת ידועה אחרת בתחום היא מריון צימר בראדלי, סופרת מדע בדיוני שהפכה לניאו פגאנית ופירסמה את הספר הידוע ביותר של הז'אנר, ''הערפילים של אבאלון'', שבו המאבק בין המלך ארתור וחסידיו הנוצריים והמכשפה מורגן לה פי, חסידת הפגאניות הקדומה, נהפך על פיו. מורגן, שלרוב מתוארת כמרשעת, מוצגת הפעם כנציגת האור ואילו חסידיו הנוצריים של המלך ארתור מייצגים את החשיכה שיורדת על העולם ומחסלת את הפגאניות ואת השיוויון בין המינים. ספר זה הפך לרב מכר ענק ואף הוסרט למיני סדרה טלוויזיונית. בראדלי כתבה מאז סיפורים אחרים בנושא זה, אודות המאבק בין כוחות האור הפגאניים וכוחות החושך המונותאיסטיים-גבריים, שמתרחשים גם בתקופות אחרות, כמו ימי מלחמת טרויה ובריטניה הרומאית ורבים מחקים אותה מאז.
בראדלי הייתה דמות חשובה מאוד בחוגי הניאו פגאנים בארה''ב ויש כמה וכמה סופרות פנטסיה ידועות שהפכו לניאו פגאניות בהשראתה. עם זאת, שמועות באינטרנט טוענות שבערוב ימיה היא ''חזרה בתשובה'' לנצרות.
לאחרונה מתחילים להופיע גם סיפורים מסוג זה ששוברים את הטאבו האולטימטיבי ומעיזים להציג אפילו את המסופר בספר הספרים של המונותאיזם בתנ''ך מנקודת מבט פאגאנית, העויינת לרעיון המונותאיסטי .
סיפורת פגאנית עברית
הרעיון אינו חדש וניתן למצוא אותו עוד בספרות העברית של ראשית המאה. אז צמחה סיפורת תנ''כית מסוג שונה מאוד מהסיפורת התנ''כית של סופרים כמו אברהם מאפו, שהעלו על נס את ערכי התנ''ך והנבואה המונותאיסטית, סיפורת שניתן לקרוא לה ''חתרנית''. סיפורת ששמה דגש דווקא על המפסידים הגדולים במאבק כנגד המונותיאיזם הנבואי העיקש ורמזה שאולי לא נעשה צדק היסטורי מספיק עם צד זה, שתואר בצורה כה שלילית בידי כותבי התנ''ך המנצחים. בכך היתה, כמובן, גם ביקורת קשה כנגד היהדות של זמנם, שהייתה אמורה להתבסס על ערכי התנ''ך.
מייסד הז'אנר היה דוד פרישמן, שחיבר סדרה של תשעה סיפורים תנ''כיים בשם ''במדבר''
(1923) (הוא תיכנן לכתוב חמישה עשר, אך מותו מנע את השלמת המלאכה), שבהם תיאר בצורה סימפטית מאוד את אנשי דור המדבר הפגאניים, שהתנגדו לתפיסתו המונותאיסטית הקיצונית של משה, שכל כולה חיסול החופש האנושי וחיי הרגש העצמאיים. בסיפורים אלה תיאר בצורה רומנטית ואקזוטית ביותר את מאבקיהם של אינדיבידואלים שונים בעת מסע בני ישראל במדבר בממסד הכוהנים ובשילטון החוק הרודני של משה, בשם הרגש והאהבה, אותה ראה פרישמן כנעלה על כל חוק, וגם בשם האינסטינקטים הפגאניים שלהם. ביצירות אלה פתח פרישמן ז'אנר מיוחד, שהעמיד בסימן שאלה את הערכים עליהם מבוסס התנ''ך (גם אם לא דחה אותם לחלוטין) ובו היה שילוב של כתיבה דידקטית מוסרית, שמעמידה בסימן שאלה גדול מאוד את הערכים המונותאיסטים-מוסרניים הנוקשים של התנ''ך, עם מגמה אסתטית פיוטית בולטת ביותר, המעונינת בשחזור הסביבה הקדומה על האלמנטים ה''פראיים'' אקזוטיים שלה.
אחרי פרישמן הופיעו עוד סופרים שכתבו בסיגנון זה, שבו נרמז שאולי הפגאניזם לא היה נורא כל כך כפי שתואר בתנ''ך. החשוב בסופרי זרם זה היה חיים הזז בסיפורו הקלאסי ''חתן הדמים'' (1925), אודות הניסיון של ציפורה, אשת משה רבנו, להקריב את ילדה כקורבן לאלוהיו של משה והוא בנוי בסיגנון של מיתוס פראי וקדמון. יצירתו זאת הפכה ליצירת מופת של הספרות העברית החדשה ביחד עם סיפוריו של פרישמן.
היו גם יצירות נוספות, כמו מחזור השירים של זלמן שניאור ''לוחות גנוזים'', שהציג במפורש את ההיסטוריה של הצד השני, הפגאני, של נביאי השקר, שצונזר לחלוטין במקרא. בסיפורי סופרים ידועים פחות כמו שמחה בן ציון, דב קמחי, יצחק-לייב ברוך, יצחק שנהר (בסיפורים ידועים כמו ''לילה בשומרון'', ו''גחזי''), ביצירות של משוררים ''כנעניים'' כמו רטוש, שבשירים ידועים שונים העלה על נס את אלי המיתולוגיה הכנענית הקדומה ובשיריה המודרניים של המשוררת ש. שפרה.
מעל לכל, ביצירה החשובה ביותר של סיפורת תנ''כית בת זמננו, טרילוגיית הסיפורים התנ''כיים של שולמית הראבן ''צימאון - טרילוגיית המדבר'' (1996), שיש בה חזרה ברורה לנושאים של דוד פרישמן של המאבק בין האנשים צמאי החופש ובין האל המקראי הזועם ונציגיו הזועמים והמפחידים עלי אדמות. ביצירות מסוג זה הועמדו הערכים התנ''כיים בסימן שאלה גדול מאוד.
תוספת חדשה וקיצונית במיוחד לז'אנר זה היא ספרה של טלה בר ''מיכל בת המלך'' (2001), שמציג את אירועי ימי המלכים שאול והדוד כמאבק של אנשי שמואל ודוד הטליבאניים, המונותאיסטיים הקיצונים, הורסי הטבע, הדוגלים בשיעבוד הנשים כנגד שאול הטוב, התומך בדת הפגאנית שישנה, של הערצת האלה-האם, שהיא גם הערצת האדמה והטבע ודוגלת, כמובן, בשיויון בין המינים. בר פירסמה סיפורים קצרים בסגנון זה בקובץ הסיפורים ''ונוס, אגדות למבוגרים'' (2002).
סיפורת פגאנית תנ''כית
תפיסות אנטי מונותאיסטיות כאלה, בתוספת פמיניזם חזק מאוד (שמתבטא בהערצת האלה), נמצאות כיום יותר ויותר בספרות העולמית. למשל, אצל יוצר הז'אנר הפגאני בספרות, רוברט גרייבס. אם כי לרוב התעסק בעיקר בהיסטוריה היוונית והאירופית הקדומה, הרי חדר לטריטוריה של ארץ ישראל וכתב רומן היסטורי בשם King Jesus, שבו ניסה להזכיר את כל סיפור חייו של ישוע הנוצרי כעוד ניסיון להחזיר את דת האלה הגדולה לשלטון! ישוע הוצג שם כנכדו של המלך הורדוס, לא פחות, ומרים המגדלית היא, כמובן, הכוהנת הגדולה של האלה. גרייבס, אגב, האמין בזה באמונה שלמה וכתב ספר שבו ניסה לשחזר את ''האבנגליון המקורי'', אודות חייו של ישוע לפי קווים אלה. גרייבס חיבר ביחד עם החוקר הישראלי רפאל פטאי, שקיבל במידה רבה את דעותיו, ספר בשם ''המיתוסים העבריים'', שבו פירש את סיפורי ספר בראשית כמתייחסים במקורם לפולחן האלה הקדומה, והשניים ניסו להגיע מהם אל המיתוסים הקדומים על האלה, שקדמה, לדעתם, לפולחן המונותאיסטי.
עם זאת, סיפורים תנ''כיים פגאניים במוצהר הם עדיין נדירים למדי בסיפורת ההיסטורית והפנטסטית העולמית. נדיר מאוד עדיין למצוא רומנים היסטוריים מסוג זה, המתרחשים על רקע ההיסטוריה התנ''כית, וסביר להניח שזה תוצר של רתיעה מצד הסופרים שחוששים, אולי בצדק, שכתיבת סיפורים כאלה יכולה לסבך אותם עם הנוצרים הפונדמטליסטים, החזקים מאוד בארה''ב, ועלולים ''לרדוף'' אותם (פשוטו כמשמעו) ולנסות להביא לסילוק ספריהם מהספריות באיזוריהם (כפי שנעשה למשל עם ספרי הרי פוטר) וכדומה.
אחד הסופרים המוקדמים המועטים והבולטים ביותר שכתבו סיפורים כאלה היה תומאס ברנט סוואן (Thomas Burnett Swann). הוא היה סופר פנטסיה מוכשר מאוד בשנות השבעים, שהתמקד בכתיבת פנטסיות על רקע היסטורי, שבהן תואר המאבק בין יצוריה של האלה, יצירי ושוכני הטבע התמימים והמיתיים כמו פאונים, דריאדות וסטירים, ומאבקם הנואש, שנידון לכישלון, כנגד בני האדם הפולשים, שהם, לרוב, חסידי האל הרצחני מהמדבר.
סוואן כתב סדרות של פנטסיה שמתרחשות באי הקדום כרתים, באיטליה הקדומה, בראשית ימיה של רומא, בימי הטרויאני איניאס ומייסדיה של רומא רומולוס ורמוס, בימי הביניים ובמאה ה-19. לרוב הם מספרים סיפור טראגי של החרבתה של התרבות של יצירי וחסידי האלה בידי היוונים, הרומאים או הנוצרים האכזריים. בסופו של דבר לוקחת האלה את היצורים שלה מהעולם האכזרי והמרושע הזה לעולם מקביל, בו הם יכולים לחיות בשקט בטבע.
שניים מסיפוריו של סוואן הם בעלי רקע תנ''כי והם מעניינים במיוחד.
האחד הוא
(1968) Moondust, המתרחש ביריחו בעת ההתקפה עליה בידי צבאו של יהושע. בסיפור אנו מגלים שהפנקים, אותם שועלים קטנים וחמודים שנמצאים בסיני, הם יצורים אינטליגנטיים בעלי כושר טלפתי, וכי רחב הזונה היתה, למעשה, יצור לא אנושי, שיחסיה המיניים עם המרגלים הישראליים הביאו להחרבת חומות יריחו.
מעניין עוד יותר (ומזכיר לא במעט את ספרה של בר) הוא How are the Mighty Fallen משנת 1974, שגם הוא עוסק בסיפור שאול, יהונתן ודוד. גם שם שאול ויהונתן הם מעריצים של האלה האם (ובמקורם אינם ישראליים, אלא באו מכרתים ביחד עם גוליית הפלישתי). גם שם יהונתן הוא מאהבו ההומוסקסואל של דוד, אם כי דוד מוצג בצורה סימפטית מעט יותר מאשר בספרה של בר. אבל גם שם הדגש הוא על המאבק בין הדת הפגאנית העדינה של מעריצי האלה והדת קשוחה של שמואל הנביא ותומכיו.
כמו בספריו האחרים של סוואן, גם בספרים אלה יש תחושה שגן העדן הפגאני, שבו אנשים חיו ביחסים של סובלנות ואהבה אמיתית לכל יציר של האלה, גם אם הוא בן מין שונה, הוחלף כתוצאה מניצחון המונותאיסטים בגיהינום של שנאה דתית וגזענות כלפי כל מי שנמצא שהוא שונה מהנורמות המקובלות.
סופרת אחת שמשתמשת בנושאים פגניים על רקע תנ''כי כיום היא אן צ'מברליין (Ann Chamberline). היא פירסמה עד כה סדרה היסטורית על חיי הנשים בהרמון השולטן התורכי בתקופת שיא האימפריה התורכית.
אך מעניינים יותר הם שני רומנים תנ''כיים פגאניים במובהק: אחד מהם הוא
(1994) Tamar, סיפור בגוף ראשון (כדי להוסיף להזדהות הקוראים) של חייה של תמר, בת מלך גשור (ולא בתו של דוד, כפי שהיא מתוארת בתנ''ך), שהיא גם עובדת אדוקה של האלה, אחת מקבוצה של נשים כוהנות אינטליגנטיות, השומרות על הטבע שהגברים שמסביב עושים כמיטב יכולתם כדי להרסו... הסיפור מתאר את הקשר הרומנטי בינה ובין אמנון, המתואר גם הוא כמעריץ של האלה, ומאבקם בחסידי האל הזכר הפנאטים הפסיכופאתיים.
הסיפור לא שונה כל כך מזה של בר, אך צ'מברליין עוד הרחיקה לכת בספרה החדש
(1999) Leving Eden, שבו הסיפור התנ''כי של גן העדן והגירוש ממנו מסופר מנקודת המבט של לילית, שהיא, כמסתבר, האלה השולטת בגן העדן למען בני האדם, שחיים שם בהרמוניה. עד שחודר לשם אדם שחצן, טיפש ומטורף, שאינו מבין את הצורך בהקרבת הקורבנות למען חידוש הטבע ומביא לנפילתו של המין האנושי.
הספר הידוע ביותר מסוג זה הוא ספרה של אניטה דיאמנט ''האוהל האדום'' (1997), שתורגם גם לעברית. ספר זה מספר את סיפורה של דינה בת יעקב אבינו, סיפור האונס שעברה בידי חמור בן מלך שכם וסיפור הנקמה שנקמו באנשי שכם בני יעקב שמעון ולוי. הכל מתואר מנקודת המבט שעד כה הוסתרה במקרא, נקודת המבט של נשות האבות שהן, כמסתבר מהספר, בעלות אמונות פגאניות ולא מונותיאיסטיות טהורות, כפי שהיו עורכי המקרא רוצים שנאמין. ספר זה הפך עם הוצאתו לאור לרב מכר ענק בארה''ב וייתכן שיבואו בעקבותיו ספרים נוספים מסוג זה בעתיד.
אמנם ידוע לי רק על מעט מאוד סופרות וסופרים שמעיזים כיום לטפל בנושאים תנ''כיים בקיצוניות הפגאנית של צ'מברליין, אך יתכן שמצב זה ישתנה בעתיד, עם התחזקותן של הקבוצות הנאו פגאניות, שמספר אנשיהן הולך וגדל בהתמדה בארה''ב ובאירופה.
יתכן שנראה אותם יותר גם בספרות העברית, על רקע הנתק הגודל בין דתיים וחילוניים, נתק שאולי יביא לניסיון לפרש את סיפורי התנ''ך מחדש (כפי שאירע בכל דור מאז כתיבתם) והפעם מתוך נקודת מבט הפוכה לחלוטין לזאת של כותביהם ועורכיהם המקוריים, נקודת המבט של המפסידים במאבק ההיסטורי, שצצים כיום מחדש.
ניתן לחשוב על דמויות בסיפורי התנ''ך שתמיד הוצגו כנציגות אולטימטיביות של הרשע, מלכות כמו איזבל אשת אחאב ובתה עתליה מלכת יהודה, נשים חזקות ועצמאיות שנלחמו בעבור אמונתן באלה ושתמיד הוצגו כנשים שטניות. וכמוהן נועדיה, האישה שנלחמה ברפורמות של נחמיה, שביקש לבטל את הנישואין בין גברים יהודים ונשים שנחשדו כפגאניות בתקופה הפרסית, ולהביא לגירושן. כל אלה הוצגו לאורך הדורות כזונות מרושעות, הן זועקות ממש לטיפול חדש ואוהד יותר של דמותן.והפעם בגירסאות פגאניות של הסיפור התנ''כי .
יתכן שבעתיד, עם התחזקות התפיסות הפגאניות בחברה נראה הרבה יותר סיפורים כאלה ויתכן שלא, אם הדתות המונותאיסטיות יתחזקו בהשוואה להיום.
הגירסה של המפסידים: סיפורת תנ''כית פגאנית
