|
|
|
מבט אפור
אלכסנדר מאן
האם טורקיה בשלה להכנס למועדון האיחוד האירופאי? זוהי השאלה אשר נשאלה בפעם המי יודע מה באירופה בשבועות האחרונים. העילה: מגעים להצטרפותן של 10 מדינות חדשות, כולן ממזרח אירופה.
לדעת הטורקים עצמם התשובה חיובית ומובנת מאליה. טורקיה הרי מהווה חלק מאירופה, מדגישים טורקים שונים מעל המרקע ובכתבות בעיתונים השונים, ואין דבר טבעי מאשר להצטרף למועדון האירופאי המיוחס. האמנם? מסתבר כי הרבה אירופאים רואים את הדברים בעין אחרת, ולמעשה אינם מעוניינים בהצטרפותה של זו האחרונה. הסיבות לכך מגוונות ורבות, וככל שמנסים הטורקים להוכיח כי הם שיפרו דבר נוסף ועל כן מתאימים להצטרפות, כך מחפשים האירופאים סיבות מסיבות שונות, ברובן טכניות, כדי למנוע את הצטרפותה של טורקיה למועדון זה, ובראשן גרמניה המאוחדת.
מדוע לא מעוניינים האירופאים במה שכונה בשעתו כ''איש החולה מהבוספרוס''? הרי הטורקים באמת עשו, לפחות מבחינתם, מעל ומעבר כדי להיות מועמדים כשרים להצטרפות: ביטול עונש המוות, הסכמה לפתיחת מו''מ על החלק הכבוש של האי קפריסין, רפורמות כלכליות שונות בהתאם לרוח ולהמלצות קרן המטבע הלאומית, הכרה מסויימת בזכות הכורדים לאוטונומיה תרבותית ועוד. האם אין בצעדים אלו מספיק כדי להצדיק את כניסתה של טורקיה אל השוק האירופאי המשותף? מסתבר שלא. האירופאים אמנם ממשיכים ומוצאים, כאמור, סיבות טכניות נוספות, אולם איש מהם אינו מעז לומר את אשר למעשה רוב חברי האיחוד חושבים: מקומה של טורקיה אינו באירופה, ואין לטורקים מה לחפש באירופה.
היחידי שהעז לומר זאת בקול רם וצלול לפני כחודשיים היה ואלרי ז'יסקר ד'סטן, (Valéry Giscard d'Estaing) , נשיא צרפת בעבר, אשר אמר באופן פומבי שלטורקיה אין מה לחפש בשוק המשותף, היות והטורקים אינם נמצאים באירופה ואינם אוחזים ב''תרבות האירופאית''.
דבריו של ד'סטן גרמו לשורת משברים במדינות שונות באירופה, אשר נדהמו מדבריו הישירים לכאורה; אם עד כה הטקטיקה השלטת במשחק-ההשהייה עם הטורקים היתה מבוססת על הבטחות מעורפלות ובלתי מחייבות להצטרפות בעתיד, הרי שד'סטן הרס הרבה במחי יד אחת.
אסור לשכוח כי טורקיה נדחית כבר למעלה מעשור בהבטחות חוזרות ונשנות מסוג זה, אולם גם ללא התבטאות זו של ד'סטן דומה כי הטורקים התחילו להרגיש הפעם ממש נפגעים, ובצדק מבחינתם. 10 מדינות חדשות עם מצב כלכלי רחוק מלהיות מזהיר עומדות להיכנס לאיחוד האירופאי, בעוד שהם חייבים להמשיך ולהמתין מאחורי הדלת.
מה יכולה להיות הסיבה היותר מדוייקת אשר בגללה האירופאים אינם מעוניינים בטורקים? פשוט מאוד, לדעתי; האירופאים אינם מעוניינים בחבר מוסלמי ענק ועני, אשר יציף את אירופה במיליוני מהגרים בדרכם אל מה שהם מבינים כשפע האירופאי הגדול. יותר מכל חוששת גרמניה מתהליך זה: בגרמניה גרים כשלושה מליון טורקים, אשר כאילו ''מחכים'' לבואם המחודש של מליוני טורקים נוספים לצרכי תעסוקה, עבודה, בילוי, חתונה, משפחה, עסקים ומה לא. מה רע בכך, אם כן? שום דבר מיוחד מעבר לעובדה שלדעת רבים בגרמניה לטורקים ''מנטליות'' שונה מהמנטליות האירופאית, שהיא גם המנטליות הגרמנית לצורך עניין זה. דברים מסוג זה אומרים וחושבים הרבה גרמנים בינם לבין עצמם, לפחות בשלב זה.
גורמים אירופאים נוספים מנמקים זאת, אמנם בהכללה גסה, כי הטורקים אינם אוכלוסייה קלה אשר מעוניינת לבצע תמיד אינטגראצייה, וגם אינם אוחזים בליברליות הדרושה בכל הנוגע לערכי החופש במערב, זכויות נשים, מיעוטים ועוד דברים מסוג זה. את ההדבר הבעייתי לכאורה מבחינת האירופאים מסרבים אלו בשלב זה כוחות המרכז הפוליטי באירופה לומר, ובמיוחד הגרמנים. הסיבה היותר אמיתית מאחורי דחיות חוזרות ונשנות אלו קשורה כנראה לעובדה שהטורקים משתייכים לדת המוסלמית, וכי אירופה, בכללותה אינה מעוניינת במוסלמים נוספים בקרבה, אך גם אינה מעוניינת לומר זאת בקול רם מחשש להאשמה, כנראה מוצדקת, בגזענות לשמה בנקודה זו. מסתבר כי בנוסף למפלגות השמרניות והמפלגות הסוציאל דמוקרטיות הרי שגם מפלגות השמאל האירופאיות, כולל המפלגה הירוקה, אינם תמיד מדברים בקול אחד בנקודה זו, וכי גם במפלגות שמאל אלו יש הדוחים את כניסתה של טורקיה מתרצים את דחייתה של טורקיה במצב זכויות האדם ומעמד האישה במדינה זו, למרות ששני נושאים אלו שופרו ללא הכר בשנים האחרונות.
לפני כשבועיים נפל דבר בגרמניה, לפחות מבחינת האופוזיצייה השמרנית: המפלגה הנוצרית שמרנית ממדינת-המחוז בוואריה (CSU), אשר גם העמידה את מתחרהו של שרדר לבחירות בגרמניה, החליטה להוציא עבור הציבור הגרמני את הערמונים מהאש: וועידת המפלגה החליטה פה אחד כי לטורקיה אין מה לחפש באירופה, היות ואין היא שייכת טכנית לאירופה, ואינה שותפה לאותו סולם ערכים מערבי. חד וחלק. קולות מחאה כמעט ולא נשמעו בציבור הגרמני למשמע הצהרה ברורה זו, וגם לא בקרב הציבור האירופאי. השבוע, לקראת הדיון המחודש והצטרפותן של 10 חברות חדשות מזרח אירופה לאיחוד, נעשה טווח התירוצים האירופאי כלפי טורקיה כמעט ובלתי נסבל; התפתלויותיו הפומביות של שרדר לצד שיראק נראו יותר ויותר מאולצות, במיוחד על רקע דרישת האמריקאים מהאירופאים להכניס את... חברת נאט''ו טורקיה אל שורות האירופאים.
לפני יומיים התברר סופית כי לאחר סוף שבוע דיפלומטי קשה ומתיש בדנמרק החליט האיחוד להמתין...שנתיים נוספות לגבי אופציית קבלתה של טורקיה כחברה באיחוד. הטורקים עצמם, כהרגלם מזה תקופות, נעלבו דיפלומטית פעם נוספת, אך הסכימו לקבל תנאי זה, בבחינת התנאי האחרון שלאחריו לא יוכלו לבוא תירוצים נוספים. לא נותר אלא לראות ולבדוק מה יהיו הסיבות עוד שנתיים לדחיית חברותה של טורקיה באיחוד אירופאי-נוצרי זה.
ראש ממשלת מדינת-המחוז הסן, רולנד קוך (Ronald Koch), בחר להתעמת בצורה מאוד מיוחדת עם נציגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) ונציגי הירוקים (die Grünen) בפרלמנט בעיר ויסבאדן. קוך, אשר מחבב עימותים פולמיים מכל סוג שהוא, התייחס לעובדה שמפלגות האופוזיצייה פנו מילולית, אמנם באופן בלתי ישיר, ותוך העלאת רמזים ברורים אל כתובתם של מספר מליונרים של ממש, אשר לדעתם אינם משלמים מספיק מיסים. גרמניה, אשר הולכת ומגלה כי גביית המיסים הדרושה לשנת התקציב הנוכחית תהיה לא פשוטה, נמצאת בקדחת חיפוש האשמים למשבר כלכלי-פוליטי זה, אשר פרץ מיד לאחר הבחירות הפדרליות הכלליות האחרונות.
קוך, חבר המפלגה הנוצרית דמוקרטית (CDU), שהינה למעשה המפלגה השמרנית בגרמניה, החליט שאקט הרמיזה בפומבי זה והפניית התוכחה אל מליונרים מעל דוכן הפרלמנט הנו אקט של זיהוי כפוי בבחינת ''הצמדת הטלאי הצהוב'' לבגדי עשירים אלו. גרמניה היתה כמרקחה לאחר התבטאות זו, אשר קוך מיהר להתנצל עליה לאחר 24 שעות, אך עובדה זו לא הפריעה ליחסי המפלגות בפרלמנט של הסן להגיע לשלב חדש של עוינות וסלידה גלוייה בין המחנות השונים.
קוך לכשעצמו נראה מופתע משהו מכל העניין הגדול שנעשה מהתבטאותו זו, ומיהר להתנצל ולקחת את מילותיו חזרה. ככל הנראה לא תיכנן לעורר הד גדול מסוג זה, לפחות לא בצורה זו; אחד האתגרים העומדים העומדים מבחינתו על הפרק הינן הבחירות המתקרבות במדינת-המחוז הסן עצמה. בבחירות הקודמות אשר בהן ניצח קוך, פרט הנ''ל על נימי שאלת האזרחות הכפולה ואיזרוח זרים בגרמניה. תשובתו במקרה ההוא היתה שלילית בנוגע לרפורמה בתהליך ההתאזרחות מבית מדרשם של הסוציאל דמוקרטים והירוקים, וככל הנראה הצליח לזכות בבחירות אלו בגלל שימושו המתוחכם בקלף זה.
מי יודע, אולי בכל זאת היתה תקרית זו בבחינת הקלף החדש והמתוכנן לפרטיו של קוך, כולל ההתנצלות ומשיכת דבריו חזרה. הוא עצמו כבר הפסיק מזמן להיות עוד פוליטיקאי אחד אלמוני ונעדר פרופיל ממדינת-המחוז הסן, לפחות מבחינת הציבור הכללי ברחבי גרמניה.
כך או כך - העובדה שקוך עשה שימוש פסול במוטיב כאוב זה וערך מעין השוואה פסולה הצליחה להסעיר פוליטיקאים ממחנות שונים בגרמניה, אשר בחלקם רואים בתופעה זו, ממש כמו בתופעת מלמן (Möllemann) מלפני כמה חודשים, נסיונות השתחררותם של פוליטיקאים גרמנים ממחוייבתם ההיסטורית ופגיעה בזכר הקורבנות.
אישית אני נוטה לראות טענה זו בגוונים אפורים יותר, ולא הייתי מזדרז להאשים את קוך בזילות השואה, גם אם ערך השוואה בלתי קבילה מסוג זה.
במוצאי שבת האחרון נתן שמעון פרס ראיון מעניין בתוכנית הראיונות של סנדרה מיישברגר (Sandra Maischberger) בערוץ N-TV הגרמני. מיישברגר עצמה מתמחת בראיונות עם פוליטיקאים שונים, והיא שולטת ברזי הראיון באופן מתוחכם למדי. בתור בחורה נאה וחייכנית, אשר גם מסוגלת לתת מעין רושם ראשוני מבוייש, מצליחה מיישברגר להגיע רחוק מאוד, ולפעמים אף לסחוט דברים שהמרואיין לא בדיוק התכוון לומר. יש לשער כי מיישברגר עורכת שיעורי בית רציניים על מרואיניה השונים, ומצליחה לאתר כמעט בכולם נקודה אנושית, אשר ממנה ניתן לפתח שיחה בלתי מתוכננת.
ככל הנראה הכינה מיישברגר גם במקרה זה שיעורי בית, וכל הסימנים הראו שמיישברגר הצליחה לקלוט את אישיותו של פרס על כל מורכבותה, ובמיוחד את חולשותיו, ולכן הימרה על קלף מבטה החמים, החיוך המבוייש, תוך מתן הכנסת אורחים אירופאית לאדם שבאמת נראה כזקוק לכך.
השורה התחתונה היתה ללא ספק שפרס עצמו נהנה מהראיון, וזו כנראה היתה גם כוונתה הראשונית של מראיינת זו; שאלותיה בתחילת הראיון על בית אביו, סבו, השואה והילדות נגעו ככל הנראה בנימים שונים בנפשו, ופתחו את השיחה לכוונים מעניינים יותר, שאינם ממוקדים בסכסוך בלבד.
מדוע לא, בעצם? הרי פרס אדם חביב שאם הדבר היה תלוי בו בלבד היה המזה''ת כבר אתמול ''מזרח תיכון חדש'', אך רצון לחוד ומציאות לחוד, ואת זה הבינה גם מיישברגר עצמה, ומראש. סדרת שאלותיה לגבי סמיכותו וכהונתו המאוד ארוכה בחיים הפוליטיים בישראל, לצד הבאת דיעות שונות מישראל אודותיו שלא תמיד היו חיוביות, עשו את שלהם. פרס, שהקפיד להשאר מנומס גם ברגעים פחות נעימים אלו, הגן בכבוד ובעקביות על פרוייקט השלום בו היה שותף, וטען כי העתיד עדיין פתוח, וכי הוא גם במצב הנוכחי, איך לא, אופטימי.
מבטה הרך והמבין של מיישברגר כאילו המשיך ועשה את שלו, ופרס המפוייס הסביר פעם אחר פעם שאין סיכוי אחר מחוץ לשלום. מיישברגר המשיכה ושאלה גם כמה שאלות כלליות לגבי ערפאת ויכולת המשך תפקודו, ופרס בחכמה פוליטית כללית קרא לרפורמות ברשות הפלסטינאית, והסביר בנחת כי לא עלה בידיו של ערפאת לעבור מסטטוס המנהיג-המהפכן למנהיג-בונה של שלום, כמו נלסון מנדלה מדרום אפריקה בשעתו.
מיישברגר המשיכה והתמקדה גם במספר תאריכים חשובים בתולדות מדינת ישראל, ביניהם רצח רבין וחתימת הסכם אוסלו, אך הרושם שנוצר אצל הצופה הנייטרלי היה שיותר מכל דבר אחר רצתה מיישברגר להביא את פרס לאמירה כי הוא טעה בכמה ממהלכיו, וכי אולי עשה שגיאות בכמה מקומות, דבר אשר פרס כאילו סירב להכיר.
התעקשותה הרכה של מיישברגר בנקודה זו היתה בהחלט מעניינת, היות ודומה היה כי היא מסרבת להרפות. ברגעי ראיון אלו נוצר הרושם כאילו ביקשה כבר מתחילת דבריה להביא את פרס אל תחום המציאות האפורה, בה אנשים מנסים, נופלים ולפעמים גם קמים מחדש. פרס הבין זאת כמובן וחייך ברוחב לב, אך מצדו המשיך ונתן את ה''אני מאמין'' שלו בצורת תשובות פילוסופיות הקשורות לעובדה שבני אדם, כולל פרשנים פוליטיים, אינם יכולים לחזות את העתיד, וכי יש תמיד לשאוף לעתיד טוב יותר, אשר בו קיימת האפשרות לשינוי והתחדשות. דווקא בנקודות אחרונות אלו בראיון לא היה ברור אם מיישברגר ממשיכה את משחקה, או שמה היא נשבית בקסמיו של האיש, אשר נראה לדעתי מצויין לגילו, ואשר מצוי עדיין במצב של יכולת התבטאות אנליטית טובה.
הראיון עצמו נגמר בחיוכים ואפילו בצחקוקים מצד מיישברגר, ודומה כי פרס אהב את זה, ללא כל צורך בעיניים עצובות, תוגה בלתי מובנת, או להט נבואי עקר. פרס כאילו חזר להיות הוא עצמו בשנותיו הטובות בראיון זה, ואם תשאלו אותי הרי שפרס עדיין האיש הטוב ביותר שישראל יכלה להעמיד, גם בימים אלו, בראשה. אני הייתי מצביע עבורו מייד. אולי גם מיישברגר.
(מצ''ב קישורית כללית על תכנית הראיונות של מיישברגר).
ההכנות לחג המולד בעיצומן, ובין קניית מתנה לסתם הליכה בעיר מורגש כי מעבר להמולת ההכנות לחג קיימים השנה יותר ויותר דוכנים תמהוניים של כתות נוצריות שונות, אשר רובן ככולן מתעסקות עם מוטיב חג המולד, לחיוב ולשלילה.
מסתבר כי יותר ויותר כתות נוצריות שונות דוחות את מוטיב הצרכנות ובהלת הקניות הקשורה לחג זה, ומבקשות מבחינתן להפנות בכרוזים המחולקים על ידן לעובדה כי ישוע מנצרת היה אדם עני ועניו. בעוד שקבוצות אלו מסבירות מדוע יש לחגוג את חג המולד בצורה אחרת, כלומר בצורה המתנזרת מחגיגות הארוחות והבילויים, מתרכזות קבוצות אחרות בבשורותיו של ישוע ומתאימות אותן לתקופתנו המודרנית. ישוע מבחינה זו משול לדמות הנלחמת במעמד העשירים, אשר רוצה לבטל ולהלאים את הבנקים ולבטל את מוסד ריבית הנשך לשיטתם. כמו כן מופיע ישוע כפעיל סביבה ירוק יותר מירוק שבאמתחתו בשורת החזרה אל הטבע ואל האמונה התמימה, תוך פסילת הערים הגדולות והצפופות לטובת התיישבות כפרית אמונתית. ישוע גם חוזר ומופיע אצל קבוצות אחרות בכרזות מבהיקות כמגן העולם המערבי נחשו-נגד-מי, ובמקרה זה עומדת דמותו של לישוע זה כמופת לנשיא האמריקאי, ועדיין לא דיברנו על לגיונות צבא ההצלה וקבוצות מרננות נוספות.
דומה כי העיסוק בישוע נתפש אצל רובם המכריע של הגרמנים כעיסוק בדבר לא מזיק; הרי ישוע אינו ממש באופנה מזה תקופה באירופה, ודווקא דגש האמונה ב...אלוהים, במידה ובכלל קיימת אמונה מסוג זה, הוא אשר עומד על הפרק. בנו של אלוהים הולך והופך לעוד דמות של נביא הנושא את צלבו על גבו. הכנסייה בגרמניה הפכה למעשה למוסד כמעט תרבותי בלבד, אשר במסגרתו האנשים המבקרים בה אינם ממש מאמינים באלוהים או אפילו במעשי ישוע, אלא רק בסימבוליקה המסמנת אותם. בפגישות תרבותיות בין כמרים לקהל המועט המבקר, מדברים וחשים את קיומם של סמלים אלו, כתחליף לאמונה עצמה.
ובכלל, הכנסייה הרשמית בגרמניה כאילו מבקשת מזה 15 שנה להעצים ולהאדיר את מקורו היהודי ומוצאו של ישוע, וגאווה לא קטנה טמונה לה בכך: אנחנו מאמינים בתרבותו של אותו האיש, היהודי מנצרת, שהיה אדם (ecce homo).
לא כולם שותפים לתחושה זו, ואולי דווקא דבר זה מעיד אולי על דעיכתה של הנצרות כמוסד והתפוררותה הכללית ברחבי אירופה: ישוע מופיע לא אחת כמוטיב מבוזה בעבודות אמנותיות שונות, אשר אם היו נעשות על היהדות - לא כל שכן על מוטיבים באיסלם - היו גורמות למהפיכה של ממש. דומה כי הנצרות וישוע כמו הפכו לדבר הבוקע פעם אחר פעם מעצמו החוצה, כמעין בבושקה רוסית אינסופית, אשר הבשורה הכללית הנישאת בחללו של אוויר היא שאין כל בשורה, אולי לבד מאמונת-התרבות נעדרת האלוהים לצד צרכנות שווקית.
המקומות היחידים האמיתיים בהם ישוע מככב הינם ספרי ילדים ובדי ציור או תערוכות המחשה של אמנים שונים, שם מקבל ישוע אלפי פנים נוספות, לפי התפישה של ''כל איש וישוע שלו'', כמעין הקדמה לסינקריטיסמוס (מיזוג דתות) תחת השראה חילונית חסרת כל משמעות של ממש.
קישורים:
תוכנית הראיונות של מיישברגר (כללי)
|
|
|
מבט אפור / טור שבועי
