סמרטוט אדום

גדעון ספירו

יום ראשון 15 בדצמבר 2002

זילות החיים

אלי פימשטיין, המואשם עתה ברציחת בתו הפעוטה הודיה, נשלח להסתכלות פסיכיאטרית כדי לקבוע האם הוא שפוי דיו לעמוד למשפט ולשאת באחריות פלילית למעשיו.
אין לי ספק כי אדם שמסוגל לרצוח את בתו חסרת הישע בת שנה ועשרה חודשים כדי לנקום באמה, איתה יש לו סכסוך, יש בו מידה כזו או אחרת של מופרעות. אבל זה יהיה הימור די בטוח לומר שהפסיכיאטרים הממשלתיים שיבדקו אותו יקבעו כי גם אם הוא מופרע, אין הדבר מגיע עד כדי מחלה שמונעת ממנו לעמוד לדין. גם הפסיכיאטרים חיים בתוך עמם, ולאור התהודה התקשורתית והסערה הציבורית שרצח הילדה עוררו, הם לא יקימו עליהם את הציבור בחוות דעת שתמנע העמדתו לדין.

כמי שרחץ את ילדיו הקטנים באמבטיה, שבדרך כלל היתה מלווה ברגעים של צהלה, שמחה והרבה נחת של קירבה הורית, אני מתמלא אימה לנוכח התמונה של הורה שמטביע את בתו באמבטיה, וכוחותיה לא עומדים לה להתנגד.
מערכת הבקרה הנורמטיבית של הורה כזה היא, במקרה הטוב, מאד רופפת.
אבל עובדה היא, שאלי פימשטיין תיפקד באופן די נורמטיבי בחברה הישראלית עד לאותו רגע שבה ניפרץ סכר השפיות.
המציאות הישראלית, ועל כך לא עמדו הכתבות שמסרו כמעט כל פרט על הורי הודיה ושתי המשפחות, יכולה להיות זרז להתפרצויות קטלניות. אלי פימשטיין חי בחברה שבה חיי אדם הם מאד זולים. כך על הכביש, וכך בצבא. בעת שרותו בצבא חובה הוא היה בגולני, נמצא כשר להחזיק נשק והוכשר להרוג בני אדם, כולל ילדים, נשים וזקנים. זמן לא רב לפני מעשהו הנורא הוא היה במילואים בעזה, וגם שם הוא נמצא כשר להחזיק נשק והוא בוודאי היה עד לענישה הסביבתית ולקטל שצה''ל עורך בחיי בני אדם חפים מפשע, כולל ילדים רבים.
מי שהמערכת הנורמטיבית שלו מתנדנדת בין הקו הדק של התנהגות תקינה לבין סופת הוריקן נפשית שסופה רצח, עלול השרות הצבאי המתיר הרג מאות ילדים, לתרום אף הוא, בין נתונים נוספים, לחציית הקו בין המותר לאסור.

מה עשה אלי פימשטיין? הוא מימש ענישה סביבתית כפי שחווה ולמד בצבא וכפי שראה מדי יום בטלוויזיה. הוא נקם באדם מבוגר איתו היה מסוכסך בפגיעה קטלנית בפעוטה טהורה שלא היתה מסוגלת להתגונן.
האם פרוש הדבר כי מי שלא היה בצבא לא מסוגל למעשים מפלצתים כאלה? בוודאי שלא. זו תהיה מסקנה שגוייה. מריה דווידוביץ, שאף היא רצחה לפני מספר שנים את שתי בנותיה באמצעות הטבעה באמבטיה, לא היתה בצבא, נמצאה חולה ולא הועמדה לדין, וכיום מטופלת במשך היום בבית חולים פסיכיאטרי ובערבים משוחררת לביתה.
מה שאמרתי הוא, שבמקרים מסויימים, השרות הצבאי במציאות הישראלית, יכול להיות אחד הגורמים, מני רבים, שיסייע בהטיית הכף לעבר הטרוף.

ג'נין ג'נין - עכשיו הצנזורה

בישראל קיים עדיין גוף אנכרוניסטי, ירושת הכיבוש הבריטי, שנקרא המועצה הציבורית לביקורת סרטים. בגוף הזה יושבים 14 חברים, בחלקם אלמונים שאיש לא שמע עליהם, שמונו ''כנציגי ציבור'' על ידי מי שהיו שרי הפנים כמו אלי סוויסה וקודמיו. החבר'ה האלה רשאים לפסול סרטים שלמים, או לחתוך חלקים שלא נראים להם, ולהחליט מה נראה ומה לא. בין חברי המועצה נימנית אשה בשם לאה לופנפלד שנאמר לי כי היא סופרת, ואני מודה ששימעה לא הגיע לאזניי, ויש שם אדם בשם יוסי פרנקל שנאמר לי שהוא עיתונאי, וברוב בורותי גם עליו לא שמעתי, ויש שם מורה גימלאית בשם ציפי כץ ויש שם מישהו בשם הרצל פישמן, שנאמר לי כי הוא עיתונאי לשעבר. אבל יש שם גם כמה נציגי שלטון שדואגים שחס וחלילה לא נחשף לחומר שרק הם, אניני הטעם רשאים לראות. יש שם נציג המשטרה, ניצב משנה עוזי סנדורי, ויש דוברת משרד הפנים טובה אלינסון, וגם פרופסור יש שם בשם משה שרון, מזרחן ימני שעבד בעבר בשרות הליכוד, והם כמובן יודעים טוב מאד מה ראוי לי לראות ומה לא.

עתה החליטו חברי המועצה לפסול את סרטו של מוחמד בכרי ''ג'נין ג'נין'', הנותן את נקודת המבט הפלסטינית על מה שהתרחש שם בעת התקפת צבא הכיבוש הישראלי.
גם אם ממשלת האחדות הלאומית פורקה לפני מספר שבועות, הרי במועצה לצנזורה האחדות ממשיכה להתקיים כמימים ימימה. יו''ר המועצה עו''ד ניסים אבולוף, חבר הליכוד, וחבר המועצה עו''ד יחיאל (חיליק) גוטמן, חבר מפלגת העבודה, עשו יד אחת באיסור הקרנת הסרט באולמות ציבוריים בישראל. שאלתי את נסים אבולוף, מדוע הפסילה? והוא אמר שמדובר בסרט מלא שקרים. נו אז מה. רק לו מותר לראות שקרים ולי אסור? ומי קבע שזה שקרים? הגירסה הישראלית הרשמית קבעה. אבל זה בדיוק מה שקורה בסכסוכים מזויינים שבהם יש צד כובש וצד נכבש, הגירסות בדיוק הפוכות. מה שאחד רואה כשקר גס, נראה מהצד השני כאמת לאמיתה. ואני אינני מוכן שאבולוף יחליט בשבילי מי משקר ומי לא. אם היה צריך לפסול כל סרט או פרסום שמפרסמים גם שקרים, אזי היה צריך לסגור את הטלוויזיה הישראלית ואת מרבית עיתוני ישראל.
עו''ד גוטמן נקט בנימוק אחר. הוא סבור שיש לאסור את הסרט בגלל ''פגיעה ברגשות הציבור''. איזה ציבור? כמובן, הציבור היהודי שגוטמן מייצג. ומה עם רגשות הציבור שאני נימנה עימו? ומה עם רגשות הציבור הערבי המהווה 20 אחוזים מאזרחי המדינה? רגשותיו בוודאי שלא יפגעו אם הסרט יוצג בנצרת או במזרח ירושלים.
הנימוק הזה של ''פגיעה ברגשות הציבור'' הוא מופרך. אם הסרט מוצג בבית קולונע כלשהו, ילכו לראותו רק אלה המעוניינים בכך. מי שלא רוצה, לא ילך. באמצעות האיסור כופים גם עליי, שיש לי עניין לראות את הסרט, לא לצפות בו באולמי קולנוע.
האם זה מקרה שבמועצת הצנזורה אין ייצוג לערביי ישראל ולאנשים נאורים המתנגדים עקרונית לכל צנזורה?

מתנחלים בני עוולה

תנועת שלום עכשיו ביקשה לערוך הפגנה מול מתנחלי חברון. הצבא והמשטרה ענו בשלילה. אסור להפגין שם נגד המתנחלים. זו לא הפעם הראשונה שאנשי התנועה מקבלים תשובה שלילית מצבא ומשטרת הכיבוש על בקשה להפגין שם.
נוצר מצב בלתי נסבל. למתנחלים בני העוולה מותר להשתולל ללא מצרים: לרצוח, להכות, להרוס, להשפיל. ילדי המתנחלים מתחנכים על פי תורה גזענית לפיה להם מותר להתעלל בפלסטינים, כולל פעולות כמו השתנה מחלונות בתיהם על עוברי אורח פלסטינים. מציאות הכיבוש שם היא ממש סדום ועמורה.

כאשר מתנגדי הכיבוש רוצים להפגין נגד פשעי ופושעי המתנחלים, מציבים משטרת וצבא הכיבוש מחסומים. אין גישה.
הפעם החליטו אנשי שלום עכשיו כי הם אינם מוכנים לספוג יותר את הגחמות האלה, ופנו לבג''צ כדי שיורה לשלטונות הכיבוש לאפשר להם להפגין.
בדיון שהתקיים היום (יום א') בבית המשפט העליון התקפל הצבא, הושגה פשרה, לפיה יותר לאנשי שלום עכשיו לקיים ביום ראשון הקרוב הפגנה מול מתנחלי חברון. ההיתר נועד רק למאה חמישים מפגינים וההפגנה תתקיים במרחק של מאה מטר מההתנחלות. אמנם הפשרה עדיין מפלה את מתנגדי הכיבוש, כי היא מטילה הגבלות על חופש ההפגנה. אם משווים זאת למה שמותר למתנחלים, להביא לשטחי הכיבוש אלפים מתומכיהם הדתיים, וגם להפגין בתחומי הקו הירוק, אזיי הפשרה שהושגה בבית המשפט העליון, לא מספקת. אבל פריצת דרך יש כאן, ונקווה כי היא התחלה לקיום הפגנות המוניות של יהודים וערבים נגד המתנחלים בשטחים הכבושים. עד שיפונו.

ולסיום משהו אופטימי

היום מתחיל בברלין מפגש בין נציגים של שלוש תנועות נוער: השומר הצעיר, תנועת הנוער הערבית (שבסיסה בגליל) ואיגוד הנוער העצמאי, שהוא תנועת נוער פלסטינית של מפלגת הפידה בראשה עומד יאסר עבד רבו, שר ההסברה בממשלה הפלסטינית.
למה בברלין? זהו אחד הביטויים למצב הלא נורמלי, בו נוער משני העמים, החיים במרחק נסיעה של דקות ספורות, לא יכולים להיפגש ביניהם בגלל ששלטונות הכיבוש הישראלים מערימים קשיים, ועל כן הם נאלצים לעשות זאת הרחק בחו''ל.
המארחים הם הסניף הגרמני של תנועת הנוער הסוציאליסטית ''פלקון''.
מטרת המפגש: לחדש קשרים שנותקו בגין האינתיפאדה והכיבוש מחדש של שטחי הרשות הפלסטינית בידי צבא הכיבוש הישראלי.
דובר השומר הצעיר, אביב לשם מקיבוץ שער הגולן (לא להתבלבל, נימצא בתחומי הקו הירוק), שישתתף במפגש, סיפר לי כי הוא מקווה שהמפגש יחדש את הדיאלוג שהיה עם הפלסטינים ויאפשר תיכנון פעילות משותפת בשנת 2003, שתכלול גם סמינרים ומחנות שלום משותפים לנוער שני העמים, בצד מחוייבת של כל תנועה לפעול בקרב עמה לסיום האלימות והשכנת שלום.
בהצלחה.